קבוצת מחול, חיפה. Haifa Dance Group
סוזן דלל, 19 במרץ
צילום: שחף בן יוסף
אורה ברפמן
מזה זמן רב מנסה עדה אורני, הרוח החיה מאחורי עמותת שוחרי מחול בחיפה ומיסדת סדנת המחול בעיר זו, להקים להקת מחול שתתבסס בעיקר על בוגרי מרכז המחול והסדנא שמתנהלים במסגרת מתנ"ס 'רמות' בנווה-שאנן. בעבר, קיימה הסדנא מעת לעת ערבי מחול בחיפה במסגרות שונות, אבל בערב זה על במת 'סוזן דלל', רואה הקבוצה פריצת דרך שתאשש את תקוותיה לקיים קבוצה רפרטוארית שתביא לה הכרה מחוץ לגבולות הפריפריה ובכך, תקל עליה לגייס תמיכה מוסדית, החסרה כל כך.
שלש עבודות נבחרו לייצג את הלהקה, הראשונה בהם- 'אנטרופיה', כוריאוגרפיה של בוגר הסדנא מיכאל מילר, שהצליח להציג את חמש הרקדניות כאנסמבל הפועם בתאום מרשים מבחינה סיגנונית ודינמית.
מילר מסתבר מיטיב להכיר את היכולות של הקבוצה והוא מנצל זאת עד תום בעבודה מלבבת המבוצעת היטב.
חמש הבנות נכנסות לבמה וכובשות את החלל כדבוקה פעלתנית הזעה מקצה לקצה תוך שינויי כיוון וזרימה מתוך פעימה פנימית המנחה אותם להצמד ולהתפרק להקבצות בגדלים משתנים. מילר מתגלה ככישרון מבטיח והשימוש שלו בחלל ובאריגת הקומפוזיציות ממש מרתקת. לא פחות. קל לשייך את השפה התנועתית שלו בתוך מסגרת המחול המקומי העכשווי, אם כי הוא מצליח לשמור על חיוניות וחינניות שובי לב מהמצוי. כמו כן לזכותו שמירה על אמירה אמנותית מלוכדת ורציפה.
העבודה השנייה בערב זה הייתה 'מחשבות חוזרות', כוריאוגרפיה של אורי איבגי, רקדן לשעבר להקת המחול בקיבוצית שמתגורר ועובד כיום בהולנד. קצת משונה היה לראות את שתי העבודות ברצף, בעיקר משום ששתיהן שואבות את שפתן ממקורות דומים וגם בעבודתו של איבגי קבוצה של חמש בנות מתנהלת על הבמה קודם כל באוניסונו, באינטנסיביות דומה לקודמתה, בשפה תנועתית מאותם מקורות, בהליכה המצעדית של הבנות כשהן עוברות ממקום אחד למישנהו ובאופן פתירת המעברים בשלבי התפלגות וחיבור של הקבוצה, בעיקר בחצי הראשון.
דמיון זה לא הרפה אם כי 'אנטרופיה' מתנהלת על רקע קולאג' מוסיקלי השואב מממבחר סגנונות ואילו 'מחשבות חוזרות' נוצר על שקט מוחלט, למעט משפטי הסיום. התלבושות בעבודה הראשונה מושקעות ועוזרות להבהיר היכן המגדלור האמנותי שלה, אליו נשואות עיני המבשר ואילו איבגי בחר בלבוש שחור ופשוט שמותיר לתנועה ולאישיות הרקדן לומר את הכל, בחירה מודעת בעלת אמירה ברורה. בחלקה השני של עבודתו של איבגי חלה תפנית מסוימת וקווי הדמיון הלכו והטשטשו ופינו מקומם לקומפוזיציות מקוריות ומובחנות יותר.
ראוי לומר ששתי העבודות הללו וכן העבודה השלישית והאחרונה בערב זה- 'ואחרי כל זה…' נכללות בשדה המיינסטרימי של המחול העכשווי הישראלי שמתבסס על תנועה בעיקר ופחות על קונספט. אף אחת מהן אינה מבקשת לבדוק את גבולות המרחב המוכר או לומר משהו חדש עליו. אפשר להתווכח אם זו הדרך הנכונה להציג קבוצת מחול חדשה שמבקשת להשתלב בעשייה המקומית. מבחינה מסוימת זו דרך בטוחה שאינה מאיימת או מעוררת מחלוקת. להיפך, היא מגיעה בצניעות, בטון מינורי ומציגה את היכולות הביצועיות הקורקטיות שלה ואת יכולתה לדבר בשפה הרווחת.
גם ב'ואחרי כל זה…' שיצרו מיכל מועלם וג'יאנאלברטו דה-פיליפס, ניכרת מיומנות כוריאוגרפית אם כי היא מייצגת תפיסה שונה לגבי המרחב והזמן ודורשת מהרקדניות שליטה חזקה דווקא בתנועה המאופקת והאיטית ומסתבר שכאן, הקבוצה התקשתה יותר לשמור על חזות סיגנונית אחידה ללא המקצבים הדינמיים הקודמים.
בכל שלש העבודות בלטה בנוכחותה ובבינתה הקינסתטית נעה שילה ובסך הכל גם שאר המשתתפות תפקדו היטב וניכרה בהכנתן לבמה עבודתה הדקדקנית של המנהלת האמנותית של הקבוצה- רחלי שפירא.