Tangokinesis (Argentina)- Israel Festival, Jerusalem, May 25, 2010
טנגוקינסיס ארגנטינה) ‘טנגו חדש’ (Nuevo Tango ). פסטיבל ישראל 2010, ירושלים, ג’ראר בכר. 25 במאי.
photo: Diana Frey
אורה ברפמן
כדי להסיר ספק, אקדים ואומר כי להקת טנגוקינסיס היא להקה משובחת וכנראה להקת הטנגו המצוינת בתחומה. את הלהקה מנהלת כוריאוגרפית מוכשרת מהמעלה הראשונה, יהודיה בשם אנה מריה סטקלמן, שיצרה לא מעט עבודות למספר להקות בלט ברחבי העולם, כולל להקת הבלט של ארגנטינה ובמיוחד לרקדן הבלט הנודע חוליו בוקה. היא גם זו שיצרה את הריקודים לסרטו של קרלוס סאורה ‘טנגו’ וזכתה בפרסים רבים.
את להקת טנגוקינסיס הקימה ב-93 ועיצבה את דרכה. אישיותה התוססת באה לבטוי במסגרת הלהקה המתמחה בסוגת המחול הבידורי בגיזרת הטנגו. היא מאתגרת את המחול הבסיסי ומצליחה לשוות לו מאפיינים מוכרים פחות, המרחיקים אותו מהדימוי של מחול מסוגנן אד אבסורדום המוכר מתחרויות מחולות “נשף” (Ballroom ) שאליהם מתוודע הקהל באמצעות צפייה בטלוויזיה בתכניות מופרכות כגון ‘רוקדים עם כוכבים’ ושידורי תחרויות בינלאומיות שמקדמות מופעי ראווה טפלוניים, חסרי לחלוחית, מלאכותיים ומזויפים לחלוטין.
בקבוצה שהגיעה לפסטיבל שמונה רקדנים בלבד, צוות מהודק ומשוכלל יכולת באופן מפתיע. ארבע הבנות מבריקות, לא פחות, ובראשן סולנית הקבוצה נורה רובלס שיחד עם הפרטנר החזק שלה- פדרו קלביירה, הולכים יד ביד עם סטקלמן מאז שהלהקה נוסדה. התאום ביניהם עוצר נשימה וקלביירה מאפשר לרובלס לבצע בקלילות וזריזות משפטי תנועה אקרובטיים וירטואוזים וחינניים בה בעת. אכן, סטקלמן שואפת להרחיב את השפה המקובלת לא רק באמצעות שילוב צעדי מחול מודרני אלא ובעיקר במיזוג טכניקת טנגו מסורתית עם מבט משוכלל יותר על הגוף המבצע, איסוף ושיחרור האנרגיות שלו, הרחבת המנעד התנועתי והגמשת טווחי ההבעה.
אמנם, עד כדי נטישת נעלי לק שחורות על עקב, לא הרחיקה הכוריאוגרפית ובכך מסמנת אולי את הגבול האחרון, קיר הזכוכית האולטימטיבי המפריד בין הטנגו לעולם המחול שמחוץ לגיזרתו. נעלי העקב של הבנות ונעלי העור הפורמליות של הגברים -אותן נעליים שנעל פרד אסטר, מן הסתם, בסרטים ההוליוודים- אלה המנעלים שמחברים את הטנגו המסורתי, את זה של סטקלמן שהיא מכנה ‘טנגו חדש’ ואת סרטי שיר&ריקוד ההוליוודיים של שנות הארבעים והחמישים, אלה מהם שמחוברים בטבורם לסוגת המחול החברתי המשוכלל הנקרא ‘ריקודי נשף’, סוגה שידעה עדנה ופריחה מחודשת עתה, כשנכחדו הנשפיות עצמן מהעולם.
יש עוד דבר מה נוסף שסטקלמן לא ויתרה עליו בינתיים וזהו המבנה של ערבים מסוג זה המורכב מפיסות מחול קצרות יחסית ומכך- מרובות. יאמר לזכותה כאן כינסתה לקבץ לגושים גדולים יותר מספר חלקים שיש ביניהם הקשרים מוסיקליים או דמיון בהלכי הרוח.
להקת טנגוקינסיס מציעה אם כך מחול מורכב יותר מבחינה טכנית וסיגנונית, תוך שהיא מוותרת על ייצוג תעצומות תשוקה ורמיזות מיניות בוטות יחסית לטובת תפיסה שריקוד הוא קודם כל הנאה, גם של המבצע. בתפיסה זו מהדהדת הגישה הנקוטה בסרטים האמריקאיים שהוזכרו לעיל, שניתן לכנותה נקיה במובן בריאה ((wholesome בדומה לדימוי של קורנפלקס, מבלי לייחס ערכיות לדימוי.
סטקלמן מראה כי קילוף סגנון ריקוד הנשף - שדבק בלא מעט מופעי טנגו- ובמיוחד המרכיבים היותר וולגריים וסינתטיים המיוחסים לו, פותח שפע אפשרויות גיוון הן לוירטואוזיות והן לדקויות הבעתיות וסיגנוניות וכן, לאלגנטיות של ממש.
ככלל, להקות המתמחות בטנגו לבמה לרב לכודות בנוסחתיות בנאלית למדי, לא אחת גם פשטנית ורדודה. ברגעיה הטובים- והיו כאלה לא מעט- טנגוקינסיס מתעלה ומבריקה, מבורכת בכוריאוגרפיה אינטלגנטית מאד ובחירות מוסיקליות ראויות, עם ציון לשבח לשילוב שפת המחול עם מקצבי הממבה הקובנית שהעלו חיוך וגניחות הנאה.
Batsheva Dance Company- Bill, by Sharon Eyal. Suzanne Dellal, May 11
Batsheva Dance Company- Bill, by
להקת בת-שבע - ,Bill כוריאוגרפיה: שרון אייל. סוזן דלל, 11 במאי 2010
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
להקת בת שבע מעלה את ‘ביל’, יצירה חדשה של שרון אייל שמחזיקה בתואר כוריאוגרפית הבית של בת שבע מ-2005. עבודה זו באה אחרי שתי עבודות ערב מלא שקדמו לה: ברתולינה ומקרובה קביסה וכאן כבשתי העבודות הקודמות, מגישה אייל ערב שבו המתווה החזותי-אנרגטי ברור ונהיר וכל שאר המרכיבים מתנועה ועד אביזרים, באים כתכנית כמויות מפורטת לחומרים מהם בנויה השילדה המרכזית.
הפעם, עשרים ואחד רקדני הלהקה לבושים בבגד אחיד צמוד בצבע עור, הפנים וכן השיער האסוף מאופרים בכבדות בשכבה עבה של צבע איפור המאחיד את מראם. הבנות, בשיער מתוח לאחור עם שיניון צמוד לקדקדן בגווני בז’ נראות כמי שיצאו ממכונה ידנית לשיכפול. בתאורה מסוימת הן, יחד עם שאר הרקדנים, נראים כאילוסטרציה חיה לחיילי הטרקוטה משיאן. בכמה מהסצינות הרקדנים יכלו להיות דמויות מסרט עתידני מצויר. שתי האסוציאציות נובעות מאופי התנועה שבה מידה רבה של מכניות וכן מהאופן בו הרקדן מאפסן את אישיותו הפרטית והופך להיות טייס אוטומטי השוקד על ביצוע מדויק של הוראות הפעלה מורכבות למדי.
לא חסרים בעבודה חלקים אסתטיים ביותר שמצטלמים נפלא, לא מעט בזכות תרומתו העצומה של התאורן ורב-אמן אבי יונה בואנו (במבי) שהפעיל ארסנל שלם של הברקות תאורה שהחזיקו כמעט לבד מספר רב של סצינות. שיתוף פעולה עם מקדם מוסיקת הטכנו בישראל- אורי ליכטיק , אחד מה-DJ המובילים בסצינת המועדונים תרם תרומה חשובה לאופיה של היצירה במוסיקה קצבית, נתמכת במבנים לא מורכבים שביססו את המקצבים התנועתיים ומוטיבים רפיטטיביים שחיזקו את הפן המכני שבתנועה, את האופי החוצני-פיקשני שבא והלך, את האוססיביות המתהפנטת במודע ונוגעת בטראנס בגיזרה הקלאברית ובגיזרה הפולחנית.
בתכניה הנלוות יש קרדיט של שותף ליצירה גם לגיא בכר, שותפה לחיים של אייל ויש להניח שתרומתו בהתאם. לבכר יש היסטוריה כמפיק מסיבות טכנו, אירועי מוסיקה ואמנות אלטרנטיביים באתרים לא קונוונציונלים.
אבל בעבודה זו של אייל אין עקבות לפיתוחים אמנותיים לא קונונציונלים. למעשה, ‘ביל’ היא יצירה מרוסנת בהרבה מקודמתה- מקרובה קביסה, בה רוחה של אייל כרקדנית, כפרפורמרית הייתה בולטת בהרבה וקלטה איכויות פרועות עד ביזאריות ברמת האנרגיות.
‘ביל’ היא יצירה סולידית שבה בא לבטוי המאגר הבלתי נדלה של מילון התנועות והתנוחות מבית מדרשו של אוהד נהרין, האב המיסד של גאגא, הדיסיפלינה שהוא מרקדניו מקדמים.
לאייל ותק בימתי ונסיון שרכשה לצד נהרין שקידם אותה ונתן לה קרדיט תעסוקתי ניכר שביסס אותה בכל מובן. היא בונה ומפרקת גושי רקדנים במיומנות, מצליחה להוליך את הרקדנים גם בתוך מהלכים בעלי אופי פסוידו-כאוטי שדורש ניווט מדויק.
שרון מעניקה לעבודת הרקדנים איכות מאד ממושמעת וסגורה, במיוחד בנקודה בה נדרשת מיומנית טכנית גבוהה, עם זאת אופי התנועה הוא אילתורי ביסודו ומשלב התפרקות טוטאלית של האברים הנזרקים לכל עבר, כולל תעתועי כיוונים בין חלקי גוף שונים וכיוצא באלה. פרגמנטציה מסוג זה רווחת מאד על במותינו והיא כנראה משקפת את רוח הזמן והמקום.
בשלב מסוים של העבודה נדמה כי שרון מיצתה את עיקרה. הקומפוזיציות משתנות, הדינמיות- פחות והבמה שומרת על דופק טורדני, דורש, חסר מנוחה, מנוכר מאד, לא אישי, פחות אנושי.
עשר דקות לסיום העבודה עוברת לפאזה אחרת לחלוטין. הטכנו סגר את הזרם ועל הפרק צץ משום מקום שיר פופ חביב שאומר: לא, אני לא רוצה להתאהב שוב, כאשר ברי לכל שאהבה החמקמקה הזו, היא באמת מה שהיא חומדת.
הרקדנים משתמשים בידיים, ברגליים ובאצבעות, ביחד ולחוד, כדי לסמן צורות לב. זה חינני, מחויך ונדמה לי, אם זכרוני אינו מתעתע בי, שכבר שומש בעבר, אם כי לא באותו גודש.
ללא ספק יש לשרון אייל יכולות לא מבוטלות ובהם אנרגיות גבוהות, שפת תנועה חזקה, עוצמתית, בעלת טווח ראוי ובהחלט מעודכנת, כיאה לגילה ( סוף שנות השלושים). אך עדיין לא ראיתי את יכולתה לרגש.
בינתיים מרבית היצירה מתרחשת בעיקר על רקע המקום האידיוסינקרטי, הנוח שלה כמבצעת חזקה, ייצרית, דומיננטית שלא מקרינה הקסמות מדקויות יותר מינוריות, מרבדים מעודנים-אינטימיים, משכבות שבאות כשלא לוחצים, כשמרפים, מפסיקים ללחוץ על הפואנטה ולוקחים את הזמן, שקשובים ללחישות ולא רק לקריאות רמות אסרטיביות ולדציבלים גבוהים. כשהאופק מתרחב, כשעושים אמנות.
נאצ’ו דואטו ( 53) עוזב את להקת המחול הלאומית של ספרד מוקדם מהצפוי.
נאצ’ו דואטו ( 53) עוזב את CND , להקת המחול הלאומית של ספרד, מוקדם מהצפוי.
צילום: מתוך ‘גנאווה’ באדיבות משרד אורה לפידות.
אורה ברפמן
בימים אלה סרב דואטו לחדש את החוזה שלו כמנהלה האמנותי של להקת המחול הלאומית של ספרד.
דואטו, רקדן וכוריאוגרף יליד ולנסיה, מחזיק בתפקידו זה מאז שנת 1990, ואמור היה להשאר בתפקיד עד לשנת 2011. מעניין כי באותה שנה, קבל אוהד נהרין את ניהולה של להקת ‘בת שבע’ והפך אותה ללהקה המזוהה עם יצירתו. במידה רבה יש דמיון גם בתהליך שעברה CNDתחת חלילו של דואטו. ‘בת שבע’ הייתה להקה רפרטוארית אקלקטית עם נטייה חזקה לעבר המודרניזם האמריקאי, הרי שדואטו קבל את להקת המחול הלאומית שקודם לבואו הייתה להקה רפרטוארית עם רקע קלאסי חזק. שני היוצרים עיצבו את להקתם בדמותם ושינו לחלוטין את אופיה וחיזקו את מעמדה בעולם.
ההודעה הרשמית לא נומקה ונמסרה ערב צאתה של להקתו לסיור בינלאומי מקיף בארה’ב באפריל, סיור שאליו הצטרף דואטו.
עלתה סברה כי הממסד המיוצג על ידי גוף הנקרא ‘המכון הלאומי לאמנויות הבמה ומוסיקה’, לא היה שבע רצון מכך שדואטו הפך את הלהקה למזוהה עם רפרטואר בן זמננו ובמיוחד יצירות של דואטו עצמו וויתרה לגמרי על רפרטואר קלאסי שהיה חלק חשוב בעברה. השערה, שספק אם היא מבוססת דווקא על תכנים אמנותיים.
כשנכנס דואטו לתפקידו, הוא מצא להקה ענקית שבה מעל לשישים רקדנים והוא צמצם את גדלה והתאים אותה לצרכיו, אבל כל זה היה לפני 20 שנה ולא סביר שהיום מגיעים אליו ריקושטים מהסיבה הזו. מה גם שבספרד לא הייתה מסורת ארוכת שנים לא של בלט קלאסי ולא של מחול מודרני. הבלט הלאומי הספרדי קם רק אחת עשרה שנים לפני שמונה דואטו למנהל הצעיר שינהיל את להקת המחול הלאומית קדימה ויעצב אותה כלהקה בעלת מאפיינים אמנותיים יחודיים.
עם זאת, לא ברור באמת מאיפה נובעת החלטתו מאחר והלהקה נחשבת לאחת הלהקות החשובות באירופה וקשה לבוא אליו היום בטענות על דרכו האמנותית מאחר וזו לא הייתה בחזקת נעלם בשום נקודת זמן. דואטו החל את הקריירה שלו כרקדן מבריק בלהקות כמו זו של אלוין איילי, מוריס ביז’אר ויירי קיליאן, ובשלב זה החל ליצור לו מוניטין כיוצר מסקרן. טרם חזרתו לספרד כבר היו באמתחתו מעל תריסר כוריאוגרפיות שיצר למספר להקות, לבד מ’נדרלנד דאנס ת’יאטר’ של קיליאן שהיה זה שעודד וקידם אותו.
דואטו הצליח לשמור על מספר מאפיינים ספרדיים, בעיקר באמצעות מוסיקה עתיקה מקטלוניה ואזורים אחרים וכן השתמש במוטיבים מוסיקליים אפריקאים כמו ב’גנאווה’, מוסיקה שמקורה בחגורת הסהרה.
בראיון שנתן לאחרונה לעתון ‘אורנג’ קאונטי רג’יסטר’, אמר דואטו שהוא החל ליצור משום שבמהלך השנים שבילה בלהקתו של קיליאן סבל משממונה של האג. כל הזמן ירד גשם : “לא ידעתי מה לעשות”, אמר, “כך שהייתי הולך כל הזמן לסטודיו במקום לשבת בבית ולבהות בגשם. קיליאן ראה את הנסיונות הראשונים שלי ואמר לי שלדעתו אני צריך להתחיל לקחת את זה ברצינות.
אפילו כעת אני עדיין לא מרגיש כמו כוריאוגרף, למרות שהבלטים שיצרתי זרמו ממני באופן ספונטני. לאחרונה זה הולך ונעשה יותר קשה משהיה, למצוא את האני האמיתי, לשמור על הכנות.
אינני יודע אם זה קשור למשבר הכלכלי, אבל לאחרונה הקהל מרוצה פחות, נדמה לי שזה קורה לא רק בספרד. אני מתכנן לעזוב ביולי הקרוב אחרי שבמשך 23 השנים האחרונות יצרתי שתי עבודות מדי שנה.
כרגע יש לי תכניות לעוד חמישה שישה בלטים, לבולשוי, ללהקת הבארד סטריט ועוד אחת בברלין”.
Paul Taylor Dance Company. Haifa, April 28
Paul Taylor Dance Company.
צילום באדיבות משרד א. לפידות
אורה ברפמן
להקת פול טיילור, כסנונית שמבשרת את האביב, פותחת את העונה החמה של החודשים הקרובים בהם נשוב לראות כמה וכמה להקות מחול שלא ביקרו בישראל זמן רב מביל.ט.ג’ונס ועד למוריס ביז’אר.
לפני כעשרים שנה, להקת פול טייילור הוזמנה לפסטיבל ישראל כלהקה מחליפה של הרגע האחרון ללהקתו של מרס קנינגהאם. היא העלתה כמה יצירות קצרות ובהם בבכורה עולמית את ‘Company B’ שהייתה ציון דרך בעבודתו.
קשה לומר שהעדרותה בשני העשורים האחרונים לוותה בגעגוע מיוחד, משום שרפרטואר הלהקה המודרנית הזו, הכה אמריקאית, נטה לטפל בנושאים באופן קליל, חביב, שנמנע מעימות ישיר ומחויב עם נושאי העבודה ודרכי היצוג האמנותי שלהם ובכך העמיק הפער בינו לבין המחול העכשווי היותר אירופאי, שכבש את טעמו של הקהל בארץ שלמד להעריך מחול נועז יותר, מאתגר גבולות, פחות מחונחן, ששימש כמגדלור לרבים מהיוצרים המקומיים.
בביקורה הנוכחי, העלתה הלהקה שלש עבודות מתוכן שתיים שנוצרו בשנות האלפיים ואחת מעט קודמת יותר. טיילור שנגע בשמונים ועדיין פעיל, כשמאחוריו למעלה מ- 130 יצירות, הצליח בתכנית הזו להפתיע נגד כל הסיכויים, למרות שיריית הפתיחה הייתה מייאשת למדי. ראשונה עלתה העבודה: ‘שינויים’ (Changes, 2008 ), שהייתה קלישאית באופן מקומם. טיילור מבקש באמצעותה להחיות את אוירת שנות השישים- שנים חריגות ביותר בתולדות ארה’ב בפרט שהתאפיינו בפרצי יצירה עוצמתית בתחומי אמנות שונים. נכון, היו אלה גם שנות אהבה חופשית, ילדי פרחים וחסידי סמים מחד ומאידך אקטיביזם פוליטי חריג שפילג את החברה בעקבות המשכותה חסרת התוחלת של מלחמת ויטנאם.
ומה עושה טיילור, הוא מלביש את רקדניו במלבושים טיפוסיים של התקופה – ראה ‘שיער’ והתעלם מ’או כלכותה’- ומרקיד אותם כביכול באילתורי תנועה חופשית מלווה באיזכורי ‘סקוור דאנס’ מימות המערב הפרוע, לצלילי שירי להקת ‘האמהות והאבות’. המורשת המוסיקלית של הלהקה מתנקזת אולי ב’קליפורניה חולמת’, והשאר- מי ישורנו. רקדני הלהקה כבמסיבה מאולצת, מחייכים במבטים חלולים. עבודה חלשה, חסרת אמירה, כזו שנראית כאילו באה למלא פרק יובש יצירתי ולשחזר מתכון מהעבר מוצלח מעט יותר לצלילי ההרמוניות נוסח שנות החמישים של האחיות אנדרוז.
במובן זה טיילור רק עושה מה שרבים מבני תקופתו עשו לפניו וכמותו ומעלה שרשרת פזמונים קלילים, חלקם בעלי משקל מוסיקלי של נוצה כרקע לסידרת קטעי מחול קצרים ולא מחייבים מי יודע מה. העבודה עצמה לא ארוכה אבל מרובת מקטעים בעלי נושא שונה ממשנהו מבלי שנעשה מאמץ להעניק לתמונת עידן מורכב זה, את העומק לו הוא ראוי.
בנקודה זו הפתוי להרים ידיים וללכת הביתה היה גדול, אך האיפוק ניצח. בעבודה הבאה: ‘פיאצולה קלדרה’ (Piazzulla Caldera, 1997 ) אפשר היה קודם כל להתענג על המוסיקה הנוגסנית, המפולפלת של פיאצולה ועל העיבודים הנפלאים בביצועו של גדעון קרמר. גם טיילור הגיב כצפוי לפן החצוף והמענג וחשף פנים בחושניות המתבקשת של רקדני הלהקה. העבודה עצמה הייתה מהודקת יותר, מטופלת בפרטים וחשפה שפה תנועתית יותר מעניינת ופחות צפויה.
בשלב זה שיאו של הערב עוד היה לפנינו והיה זה שיא מפתיע ומיוחד שנולד מתוך השראת אמת.
‘אש פרומתאוס’ (Promethean Fire, 2002 ) הותירה בעקבותיה טעם טוב. היצירה מבין הטובות ביותר שיצר טילור, השיגה באופן פרדוקסלי התקדמות לאחור ולפנים בו זמנית; מצד אחד היא מביטה מבחינה אמנותי לאחור, לעבר העבר אבל אין היא נתפסת כישנה, אלא להיפך, כרעננה, שמקדמת את טיילור כיוצר.
מבחינה סגנונית הולך טיילור חזרה, אל המקורות, למעיינות שמהם ינק המחול המודרני וחושף בדרך שורשים שמרחיקים עד לאסתטיקה שמאזכרת את עידן הבלט רוס ויצירותיה של ברוניסלבה ניג’ינסקה, לצד תנוחות שהיו מעלות חיוך על שפתיה של מרי ויגמן מאושיות המחול האקספרסיוניסטי הגרמני שלפני מלהח’ע הII , כולל קמצוצים ממרתה גראהם, אותה התאמץ לנער מעליו בעבר והוסיף גם ערכים ניאו קלאסיים שמשתקפים בבהירות בעימוד הקבוצתי, במבנים גיאומטריים, בסימטריות, בעידון מאופק של פעם. פרדוקסלית, כאמור, המבט לאחור הוביל את טיילור ליצירה רלונטית בת בלי גיל.
פול טיילור לא נחשב ליוצר פורץ גבולות בהשוואה ליוצרים אמריקאים כמו מרתה גראהם שבלהקתה רקד, עד שמרד במחול הפסיכולוגיסטי המסוגנן עד ניעת האגן האחרונה שלו ואף לא הצטרף אל הזרם הפוסטמודרניסטי של מרס קנינגהאם ותלמידיו. מצד שני הוא היה בהחלט במקום הנכון- קרי, ניו יורק ובזמן הנכון, שנות החמישים-שישים שבהם מוסיקאים פורצי דרך ואמנים פלסטיים לצד אמני מחול חלקו עניין ומלייה חברתי, כך שברור שטיילור היה מעורב ועם חלקם שתף פעולה. הוא תרם (ויש שיאמרו חיבל) בהנכחת מחול מודרני אמריקאי זורם, מבוסס תנועה, ושטוח משהו, אם כי נעים באופן פחות מחייב. בעבודתו יש הרבה הומור, קריצה ממזרית, עקיצה חברתית דקה פה ושם אבל בסך הכל הוא שייך לזרם המודרניסטי המיינסטרימי שחיפש ומצא קהל רחב שרצה מחול קל משקל, שלא עושה גלים גבוהים מדי.
ב’אש פרומתאוס’ הוא מצא דרך מתוחכמת, מאד אסתטית, ליצור מחול שמדלל במידה את עודפי גודש ה’אמריקנה’ שדבק בו. תרומה עצומה יש ליחס לבחירה המוסיקלית ביצירות של יוהן סבסטיאן באך. בהקשר זה, עבודתו זו יצאת דופן ומהנה במיוחד.
נעה שדור ואנדריאס מרק- ערב משותף. תאטרון ‘תמונע’, 24.4.10
נעה שדור ואנדריאס מרק- ערב משותף. תאטרון ‘תמונע’, 24.4.10
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן.
בערב משותף זה עלו שתי עבודות; הראשונה, ‘אל תוך הלילה’ של נעה שדור ואחריה ואחרי כוסית קאווה, עלתה העבודה ‘Butt, its OK’ ( “תחת, זה בסדר”, בתרגום חופשי) של אנדראס מרק בשיתוף עם תומר הימן כאשר כל אחד מהיוצרים רוקד בעבודת רעהו.
את עבודתה של שדור ראיתי לפני חודשים ספורים ובצפייה שנייה היא נראתה לי מהודקת ונקייה יותר. היא זכתה לביצוע זורם וצלול של אלכסנדרה שמורק ואנדריאס מרק. לקראת הסוף כששני הרקדנים יצאו מהבמה, עלה נעם רובינשטיין וביצע קטע סטפס סולו, כמו רוקד לעצמו על שקט, כמעין עיטור חוץ סיגנוני שהחיבור שלו לריקוד עצמו נמצא ברמה מושגית בלבד.
עבודתה של שדור שואבת את תכניה מסרטי פשע ישנים והיא מדגישה את הפער בין המציאות ובין הייצוג שלה באמצעות רצף פרגמנטים שקוצב זמן מוגבל לכל סיטואציה ולא מאפשר לה לצבור אהדה או הזדהות. הרקדנים ובמיוחד שמורק שומרים על פני פוקר, מסרבים להתחייב לתפקיד וכך משאירים את הייצוג הדרמטי חלול עוד יותר. כל פרגמנט במחול הוא שארית קטועה, מפוררת, שעברה שעתוק מכלי קודם שאף הוא עבר גלגולים קודמים וכך החומר כבר לא חי ולא מבקש לקבל את הכרה כשיקוף של איזו מציאות. שדור מתעתעת גם באמצעות ההומור היבשושי שנמצא מתחת לפני השטח וצץ לפרקים כשאיזה רסן הוסר.
יש במחול הרבה “דיבור” על מוות, על נפילה, על ריסוק ועל הסקס שביניהם. עם זאת, מצליחה שדור באמצעות מקצב דינמי מדויק ביותר ומוטיבים תנועתים חוזרים, לשמור על רצף סגנוני שיש בו עקביות, הגיון ולא מעט עניין. כדי להסוות אולי רגישות רבה לסיטואציות האלימות ולחשיפת רגשות והמחיר הכרוך בזאת, נעשה כאן שימוש ב’קאמפ’, סגנון אמנותי המאופין בהצגת מרכיבים פחות אנינים לכאורה, בהגזמה קיצונית, מופרכת.
אנדראס מרק שיצר את ‘Butt, it’s OK’ הוא פנים חדשות אצלנו על הבמה, כיוצר, ואם בעבודותיה של שדור הוא מרשים כרקדן בעל נוכחות מדויקת, הרי בכוריאוגרפיה שבחר להעלות הוא שואב חומרים לדבריו ממגזיני גברים ו”מראיונות ישירים, פרובוקטיביים עם גברים הומוסקסואלים”. המופע מעלה, על פי דבריו בדף המצורף לערב, “שאלות אודות ניצול מיני וניצול פרפורמרי”.
בדבר אחד לא ניתן לפקפק, במטרה הישירה שמסמן מרק והוא לא מבזבז דקה לפני שהוא קופץ ישר למים. בערוץ השמע עולה טכסט שנשמע כלקוח מתוך חקירה של איש כמורה על נטיותיו המיניות. החוקר שואל בין השאר את הנחקר: האם עומד לך כשאתה חושב על ישו?
מרק נשאב אל הבמה חבוש בקסדת אופנוע, לבוש בטי שירט וחשוף מהמותן ומטה. לצדו, בועז טרון ונעה שדור חשופי חזה ופניהם מאחורי קסדה . עם זאת, איש לא מתכוון להשאר אנונימי כביכול, מוגן על ידי הקסדה.
הבוטות של הטכסט האקטואלי היום יותר מתמיד והשימוש בעירום שאינו מתחסד ואינו מנסה לשדר איזו חזרה לטבע אינוסנטית, משמשים זעקה עצומה, זעקה אישית כמעט.
החומרים מדברים בשם עצמם ומעניין היה לראות שמבין הדגלים הנושאיים שהונפו בגאון, מתגלה במרק רגישות כוריאוגרפית, יכולת שימוש בשפת גוף מורכבת ושמירה על מבנה פנימי שקול.
ערב משותף- ערב מעניין.
Dvora Bertonov דבורה ברטונוב 1915-2010
דבורה ברטונוב 1915-2010
אורה ברפמן
ביום העצמאות שנת 1991, בדיוק לפני עשרים שנה*, זכתה דבורה ברטונוב ב’פרס ישראל’ על תרומתה לעולם המחול. ועדת הפרס ברכה אותה על עשייה מחולית במהלך שישים שנה. ברטונוב הייתה אז בת שבעים וחמש ואני מאמינה כי ועדת הפרס הניחה שהקריירה שלה מאחוריה, מה גם שהיא פסקה להופיע באותה עת. מאז קבלת הפרס הספיקה ברטונוב בשרשרת של קאמבקים, לעבות את הקריירה הבימתית שלה, ללמד ולכתוב עוד עשרים שנה.
שרה לוי תנאי , מייסדת להקת ‘ענבל’ ובעצמה כלת ‘פרס ישראל’ בתחום המחול הייתה בין הממליצים על ברטונוב לפרס, וכך אמרה בזמנו: “‘דבורה, מעבר להיותה יוצרת מחול, היא הוגת מחול וזו המעלה הגבוהה ביותר”. דומני שלא הייתה למחול הישראלי דוברת שהיטיבה להתנסח משרה לוי-תנאי ובמשפט אחד היא סיכמה קריירה ארוכה של רקדנית, יוצרת מחול וחושבת מחול שכבשה לבבות בזכות אישיותה הבימתית, שם התגלו באמצעותה אמיתות במה יסודיות ורהוטות.
המחול שלה מחובר היה בעבותות לתאטרון ואיך לא, אם זוכרים כי היא הייתה בתו של ענק השחקנים יהושוע ברטונוב ממיסדי תאטרון “הבימה” שהיה אב ומנטור שהציב בפניה אתגרים וגרם לה לנסות לרצות אותו יותר מהכל.
ראוי להזכיר כי יהושוע ברטונוב היה אף הוא בין מקבלי ‘פרס ישראל’ ב-1959, שנה אחרי רובינא ושנה לפני מסקין. דבורה ברטונוב דיברה עליו בהערצה ויראת קודש.
ערב קבלת הפרס ב- 91, שאלתי אותה מדוע היא, כמי שגדלה בתוך התאטרון, לא פנתה, כצפוי, לקריירה בתיאטרון. תשובתה הדהימה אותי, לא בתוכן, אלא בהבעת הפנים שנחשפה לעיני בכל עוצמתה הרגשית באחת, ובעיניה עלתה לחלוחית כאילו הייתה ילדה שאביה סטר על לחייה לפני דקות ספורות ולא גברת מכובדת בת שבעים וחמש והיא אמרה: ” כילדה, התמחיתי במימיקה ובפנטומימה, אבל הורי התנגדו לבחירה. עד היום אני לא יודעת מדוע לא התמרדתי ולא עמדתי על דעתי ביתר תוקף”.
היא הייתה אשה קטנת קומה, בעלת פני ילד סקרן, פנים שהבעתם המופתעת הפכה להיות אחד ממאפיניה היותר בולטים. פנים, שבעשורים האחרונים לחייה ועם כל שנה שחלפה, השיטו לעברה מעריצים חדשים שהתווספו על קודמיהם. משלב מסוים, הגיל היטיב עמה. באותה עת קהל רב שבא לראות אותה בתכניותיה האחרונות לא היה קהל שחיפש מחול איכותי ומיוחד, זה היה קהל שבא לראות אשה באה בימים שהפכה לתופעת טבע בחייה, אישה שהיא סיפור ויש האומרים גימיק, כי הרבה כבר לא חידשה. היא מיחזרה את עצמה והלכה והשתכללה בדרך, ובאופן פרדוקסלי הייתה פרפורמרית יותר ויותר אטרקטיבית בהיבטים מסוימים, ככל שחלף הזמן. למיטב זכרוני, לתופעת ברטונוב והקאמבקים המתעצמים שלה, לא היה אח ורע.
את הדרך היא החלה בבית הספר של תאטרון ה’בולשוי’ במוסקווה. שם למדה במשך שנים ספורות את מקצועות הבסיס של אמנויות הבמה, ריקוד, הבעה, מוסיקה, קול וכו’. בחדווה נהגה לספר כי את תפקידה הראשון על הבמה המקצועית עשתה יחד עם עוד כמה עשרות בייבי בלרינות בפוטנציה ששכבו מתחת ליריעת ברזנט מוארת בכחול שכיסתה את כל הבמה וגילמה את הים וגליו בעזרת הזאטוטות. הוריה התיחסו למופע בשיא הרצינות ודחקו בה להתמיד בחזרות. לגבי דידם, שחקנית היא לא הייתה יכולה להיות, אבל רקדנית- למה לא. לא אחת תארה את החינוך הקפדני שקיבלה בבית ומחוץ לו. בעיני מתבונן בן זמננו, חלק משיטות שנקטו כדי לחזק את אופיה היו על סף התעללות, והיו מצדיקים טלפון לקדמן.
אישית, לא ראיתי אותה מופיעה בצעירותה אלא כבר כאשה מבוגרת יחסית וכמו כולם, הערצתי את נכונותה לבוא ולהופיע בכל עת, בכל מקום, בכל תנאי ובלבד שתוזמן. ובכל פעם שבה ורקדה יצירות שיושבות עליה כבר עשרות בשנים ודמויות שמלוות אותה כמו צל, וכל אלה הן לא לטורח לה, לא משא כבד על גב, אלא גלולות מפיחות חיים, מוחקות כאבי גיל, מאדימות לחיים בפרצי אנרגיה נערית. כולה מרוכזת עד שורשי שערותיה בתפקיד, בצעדים הפשוטים, הכה בסיסיים. בריקוד שנקרא “הגלמוד”, היא לופתת גלימה שחורה וכובע שוליים שמוט על פניה, משמש מסתור, מחבוא לנשמה. יש בגלמוד משהו נואש של מי שבחר להישאר לבד יותר מדי זמן והיום, כבר לא יכול אחרת. אכול תחושות רדיפה, הוא מנסה להתכווץ אל תוך עצמו. דמות שנבעה, מן הסתם, ממקום מוכר בתוכה.
היא בחרה ללכת בדרך הבדידות של רסיטלי יחיד עוד בשלב מוקדם של הדרך שאיפיינו רבים מדוברי שפת מחול ההבעה. “לא כל אחד יכול לוותר על עצמו ולהיטמע בתוך קבוצה”, היא אמרה. לא שהיו לה בימים ההם מסגרות חלופיות רבות.
למרות שאת צעדיה הראשונים במחול עשתה כתלמידת בלט קלאסי ב’בולשוי’, הרי כל השנים הוקדשו לשילוב בין תאטרון למחול- ההבעה אותו הכירה היטב בין השאר, מקורט יוס שאצלו למדה מאוחר יותר אחרי שברח מגרמניה לאנגליה. יותר מהכל ניכרת ביצירתה טביעת ידו המובהקת של סטניסלבסקי שנמצאת בכל חיפושיה אחר מוטיבציה, כיוון וכוונה של כל אחת מהדמויות שגילמה. “הקשר עם עולם המושגים שלו אינו מקרי, היא אומרת: “אי אפשר לעלות על במה מבלי שהדרך מאחוריך והכיוון שלפניך, ברורים ומוכרים. זה נכון בתאטרון ובאותה מידה גם במחול”.
מראשית שנת השבעים ועד אמצע שנות השמונים עשתה ברטונוב הפסקה ארוכה. שתיקה, הקפאה. באותן שנים נפטר אביה, נפטרה אמה, אחיה הלך לעולמו והיא איבדה את בנה יחידה ברוך הכישרונות-עידוא שהתאבד. עידוא, שהיה מחזאי , במאי ומתרגם (”העורב” מאת אדגר אלן פו, לדוגמא). אחרי שביים את “סמי ימות בשש”, בה שיחק גם סבו, כתב המבקר המושחז חיים גמזו: מצדי, הוא יכול היה למות בחמש. הגמיזה הזו פגעה בבחור הצעיר והשברירי. רבים מיחסים לביקורת את המניע להתאבדות, שעירערה אותו עוד יותר מכפי שהיה עד אז, ועליה לא התגבר.
סקרנות ללא ליאות הביאה אותה לחפש הגדרות לאמיתות בסיסיות. היא פיתחה תיאוריות על הקשר בין העם והמוסיקה שלו לבין דרך הביטוי המחולית המייחדת אותו. לדבריה, כל סוגה מוסיקלית “מפעילה” איבר מרכזי שמוביל, מוליך, את הגוף כולו. אליבא ד’ברטונוב, מוסיקה ספרדית דורשת בטוי קצבי של נקישות ורקיעות בעקבי הרגליים. הג’אז מפעיל את הצלעות, ואילו תופי אפריקה מפעילים בתחילה את הכתפיים.
החלוקה הסכימטית, הפשטנית למדי, התקבעה אצלה לאחר שהצליחה לקבל כמה מלגות של אונסק”ו שמימנו לה שתי נסיעות למחקר שדה באפריקה ואחר כך בהודו ובעקבותיהם כתבה את “ריקוד אלי אופקים” המתאר את מסעותיה בהודו, “ריקוד אלי אדמה” ו”ריקוד על פי זו הרוח” (אפריקה). ב”מסע אל עולם הריקוד” היא מסכמת סידרת הרצאות שהעבירה באוניברסיטת חיפה. במשך שנים הוציאה ברטונוב גם “דפי מחול” תקופתיים בשיתוף עם התנועה הקיבוצית שזכו לפופולריות. כל אותן שנים היא הרבתה להרצות ולהדגים את תובנותיה. הקצב גבר בסוף שנות השמונים שאז הריצה ערב יחיד. זכור לי אחד מהם כשהייתה כבר בת 77 ועדיין מרתקת ומשעשעת. צעדי הריקוד שלה היו קטנים אך בטוחים, מאחר והמשיכה להתאמן בסטודיו שבביתה בחולון, מדי יום. זכורה לי במיוחד תנוחה עם סיום אחד הקטעים, בו היא עומדת ברגליים פסוקות וברכיים כפופות ומקשיתה את גבה לאחור ובאלכסון ובסיומה קרנו פניה מההישג שהרשים גם אותה מחדש, למרות שהיא ביצעה את התרגיל הזה בכל יום מימיה. תרגיל שעשוי להפוך למתחרה רציני הוא השפגט שמיקי קם מרבה להפגין, במידה ותתמיד לבצעו עוד שלושים שנה.
אם בזה לא די, הרי שבגיל 90 לערך יצאה ספרה האוטוביוגרפי “מאחורי הקלעים של הנפש”
ברטונוב העלתה אתה על הבמה ניחוח חריף של נוסטלגיה יחד עם חיוניות חיננית ביותר שחיפתה על מוקש האנכרוניזם של פרספציה ושפת התנועה שלה, אך בניגוד לרקדניות בגיל השלישי המתעקשות לעלות על הבמה, לא היה שום דבר פאתטי בהופעתה. ההבעה הברורה וגילוף הדמויות שבנתה נצרפו בכשרון הקומי ובאותה אמת פנימית שהביאה אתה בין אם ביצעה שוב את ‘ריקוד הקבצנים’ ו’הדיבוק’ או נזכרה בשיעורים שלקחה בסטודיו של פריאובריז’נסקה האגדית ( האם יש בין קוראי דברים אלה מי ששמעה הגיע גם אליו, אני תוהה?).
לחזור לכושר, למתח ולמאמץ הנדרשים להופעות, לשוב ולהחשף עם כל תעצומות הנפש הנדרשות לשם כך, לשם מה זה נחוץ לך היום, שאלתי אותה אז, ב-1991, “בדיוק לשם כך”השיבה לי, “משום שהדרך קשה כל כך. בגלל האתגר”.
שנתיים קודם לכך כשהעלתה את ” מחווה לריקוד-דבורה ברטונוב’, הערב שהחזיר אותה אל הבמה ב-1989, התפרסמה ב”דבר” ביקורתי ( 7/11/89): “ערב מרגש, הרבה מעבר לנוסטלגיה, של הרקדנית והאמנית דבורה ברטונוב. אסופה של קטעי מחול, חלקם ותיקים הרבה יותר מגילו של מרבית הקהל.
המחול האקספרסיבי והמאד תיאטרלי מאפיין את עבודותיה של ברטונוב ומגלם בחובו גם את שורשי המחול המודרני של המאה האחרונה, אך מעבר לכך, הוא תוצר של אמנית חוקרת תמיד, המחפשת אמיתות אוניברסליות.
ברטונוב משתפת בנימה דידקטית את הקהל באופן החשיבה שלה, המשולב במחולות עצמם. הדרך, הכיוון והמטרה שלשמם היא טורחת להמצא על במה בהיר לה ובזכות זה, ברור גם לנו. יש לה כישרון דרמטי, מימיקה עם הרבה הבעה. פני ילד ממזרי עם הומור וקריצה. חכמת חיים ובשלות שגורמים לסלוח גם להכללות רבות.
היא מקסימה ב’רוכל’ קשה יום ונוגעת ללב במחול מינימליסטי ‘הגלמוד’. כל צעד שקול, מדוד ומשרת מטרה בהירה להפליא. וכמובן, ‘מחול הקבצנים’ מתוך ‘הדיבוק’ - בו היא מגלמת גלריה שלמה של דמויות- מרגש היום לא פחות מאז”.
מי שהניח כי מופעיה אלה הם הקדמה לשירת הברבור הקרבה טעה. כעבור שלש שנים, ב- 94, היא יצאה בתכנית נוספת “עם כיבוי אורות’ שערכה עבורה תלמידתה דניאלה מיכאלי כשלצדה היה על הבמה עידו מוסרי הצעיר. אחר כך, כשהאורות סרבו להכבות, היא הספיקה להיות מעורבת בעוד מספר פרויקטים. אחד מהם נכתב עבורה על ידי ידידתה דורונה בן דור שכתבה מחזה לשחקנית יחידה ועלילתו טוייה סביב סיפורה של ברטונוב והתאבדותו של בנה יחידה. המחזה שעלה במסגרת תאטרונטו באמצע שנות התשעים, סיפק לברטונוב סגירה של שני מעגלים פתוחים כפצע פתוח. ראשית, במופע הזה היא לא רקדה, אלא שיחקה ושיחקה נפלא, עד שמספרים, לא נשארה עין יבשה בקהל. לו רק ראה אותה אביה.
המעגל הפתוח השני, היה תיקון לפגיעה קשה ביותר שחוותה שנים ספורות קודם לכן, כאשר חנוך לוין הציע לה תפקיד באחד ממחזותיו והעיף אותה אחרי ארבע חזרות בלבד.
אך גם פרידה מהשדים, לא הייתה פרידה אחרונה מהבמה. בגיל 86 שבה להופיע בתכנית שנייה שביימה דניאלה מיכאלי עבורה ובה היא מגלמת, איך לא, פרידה מהבמה. הדמעות שוב זלגו למכביר וברטונוב הייתה אולי ממשיכה להופיע אלמלא שברה את עצם הירך ולא החלימה מהפציעה.
דבורה ברטונוב נפטרה בערב יום העצמאות והיא בת 95. בה בעת כמעט, במוצאי יום העצמאות, עלתה ידידתה הותיקה ירדנה כהן בת ה-100 (ביולי הקרוב) לקבל אף היא את פרס ישראל.
*חלקים מהכתבה הנוכחית שאובים מתוך ראיון שפורסם ב’דבר’ ערב קבלת ‘פרס ישראל’ ב- 91
הצצה מוקדמת: פסטיבל ישראל- חטיבת המחול.
הצצה מוקדמת: פסטיבל ישראל- חטיבת המחול.
א. ברפמן
כפי שהורגלנו בשנים האחרונות, גם השנה חטיבת המחול בפסטיבל ישראל היא הקטנה מבין אמנויות הבמה האחרות. הפעם נבחרו שלש להקות זרות של יוצרים בעלי שם שלא ביקרו כאן מזמן- ביל.טי.ג’ונס, שן ווי ואקרם קאן ואליהם מצטרפת להקה אחת פופולרית שאמורה למשוך קהל רב דורי ורב תרבותי. את המשבצת הזו ממלאת השנה להקת ‘טנגוקינסיס‘ בניהולה של אנה מריה סטקלמן שביקרה בישראל לפני 17 שנים. זו להקה טובה מסוגה ומבוססת על כך שהמוסיקה של פיאצולה כבר עושה חצי מהעבודה, עוד לפני שהרקדנים סרגו יחד את רגליהם, כמקובל בסוגה זו. ולסרוג הם יודעים.
בתכנית האמנותית גופא שלושה יוצרים שמספקים אקזוטיקה בין השורות. הראשון הוא שן ווי, כוריאוגרף מוכשר יליד סין שבסיסו בארה’ב מאז אמצע שנות התשעים, הוא מהיוצרים המבוקשים כיום ברחבי העולם בזכות השפה הייחודית שלו ואיכותה האסתטית של עבודתו שאינה גולשת להתיפיפות גרידא. ווי ולהקתו העלו בעבר בישראל את ‘פולחן האביב’ , אחת מיצירותיו היותר מבוקשות, במסגרת פסטיבל ישראל ב -2004 .
בביקור הנוכחי מעלה ווי את Re, יצירה בת שלושה פרקים שאת האחרון שבהם העלה שן ווי רק לפני חודשים ספורים. היצירה שואבת מנופיהם הקונקרטים והתרבותיים של טיבט, אנגקור וואט וסין העתיקה והעכשווית. ווי גם עיצב את הסט, תלבושות ואיפור הרקדנים.
חביב קהל נוסף הוא אקרם קאן, רקדן אנגלי ממוצא בנגלדשי שהתמחה בריקוד הקאטאק ומזה שנים שהוא עוסק בחיבור בין קטאק- אחת מדיסיפלינות המחול ההודי המסורתי, שמקורו בדרום המדינה- למחול העכשוי המערבי. קאן עורר עניין רב גם בערבי הסולו שלו ושיתופי הפעולה שלו עם ראסל מאליפנט, סידי לארבי צ’רקאווי וסילבי גיים. 10 שנים חלפו כבר מאז הופיע קאן בישראל במסגרת דאנסאירופה 2001. עכשיו הוא יעלה את Gnosis , יצירה המבוססת על אחד מסיפורי האתוס העתיק של המהבהראטה המספר על לה גאנדרי הקושרת את עיניה שלא לראות, כדי להצטרף לבעלה העוור.
גם השלישי בחבורה לא היה כאן מזמן, מאז סיורו השני בארץ (בפסטיבל ישראל) ב-1994, וזה הכוריאוגרף האמריקאי ביל.טי.ג’ונס שיעלה כאן בביקורו השלישי את סרנדה/הצעה , מחול שבודק את מקומו של אברהם לינקולן בהיסטוריה החברתית של אמריקה. ג’ונס הוא ספק הגוון הפוליטי והאקזוטיקה האלטרנטיבית לתרבות הקנונית השמרנית האמריקאית. מאז נפטר בן זוגו ושותפו האמנותי, ארני זיין לפני יות ר מעשרים שנה, ג’ונס רואה עצמו משוחרר עוד יותר מכבלי הפוליטיקלי קורקט ומסרב להחביא נושאים מתחת לשטיח, ראה גישתו לסוגיית האיידס שהמית את בן זוגו, והתיחסותו לפוליטיקה של הגוף.
השנה, מסתמנת בחירה נבונה מהרגיל, אם כי היא לוקה בצמצום יתר.
כמו כן יעלה הפסטיבל חטיבה המוקדשת לעבודות קודמות של נעה ורטהיים בביצועה של להקת המחול ‘ורטיגו’, שיסדה עם בן זוגה עדי שעל. הלהקה תבצע בשבוע האחרון של מאי שלוש יצירות של ורטהיים: “לידת הפניקס“, “רעש לבן” ו”מאנא“, עבודתם האחרונה שבכורתה התקיימה במסגרת ‘הרמת מסך’.
להקת המחול הקיבוצית- שחור.לבן. כוריאוגרפיה: איציק גליל וקריסטינה דה שאטל. חיפה,
להקת המחול הקיבוצית- שחור.לבן. כוריאוגרפיה: איציק גליל וקריסטינה דה שאטל. חיפה, אולם רפפורט, 24 במרץ.
Photo: Karel Zwaneveld
אורה ברפמן
הלהקה הקיבוצית מזוהה מזה שנים עם יצירותיו של רמי באר, מנהלה האמנותי. הקיבוצית הייתה בעברה להקה רפרטוארית בתקופה בה גם בת-שבע ובת-דור הציגו רפרטואר מגוון של יוצרים מהארץ ומחו’ל, בעיקר מחו’ל, שם נדמה היה, מתרכזת כל החוכמה המחולית. שם, באירופה, הפורמט הרווח היה של להקה רפרטוארית שהשתדלה להגיש מנה מגוונת ובה מספר עבודות המיצגות מבחר סיגנוני.
לימים חל שנוי מגמה ורבות מהלהקות המודרניות, באירופה במיוחד, חשו צורך לוותר על רפרטואר אקלקטי והעדיפו לבנות מסגרת יצירה מהודקת בעלת קול אישי. במקביל חל שנוי נוסף- יצירות המחול בן זמננו התארכו.
אם בעבר, מרבית תכניות המחול היו מורכבות משלש- ארבע יצירות קצרות יחסית ולעתים אף יותר, הרי בשלב ההתמרכזות סביב כוריאוגרף בית, החלו להראות עבודות באורך מלא, כפי שנהוג היה בבלט הקלאסי. יש כמה סיבות להתארכותן של הכוריאוגרפיות, ביניהן, עבודתו ונוכחותו הקבועה של כוריאוגרף שיכול לבנות רקדנים ולהקה התואמים את תפיסתו ושאיפותיו האמנותיות, וליצור להקה בעלת מאפיינים מבדלים המזוהים עם היוצר.
במאמר מוסגר יש לציין כי בארצות הברית התמונה הייתה שונה בפרטיה.
הקיבוצית עשתה את המעבר לאט. רמי באר קבל את ההזדמנויות שלו ככוריאוגרף צעיר, בזמן שהיה רקדן בלהקה בניהולה של יהודית ארנון. לימים הפך לכוריאוגרף הבית ומאוחר יותר כמנהל אמנותי ויוצר יחיד.
ההחלטה לפתוח את הלהקה לאורחים, היא יוצאת דופן בשני העשורים האחרונים ואני מניחה שהיא באה להקל מעט על העול של יוצר כמו באר המחויב להפיק יצירות חדשות לבקרים כדי לעמוד בתנאי התמיכה הציבורית. אוהד נהרין פותר את הלחץ באופנים שונים, בין השאר באמצעות יצירת עבודות קאמריות יותר לקבוצות רקדנים קטנות יותר.
לא מן הנמנע שמאחורי ההחלטה עומדים שיקולים פנים-פוליטיים נוספים של הלהקה.
על פניה ההחלטה להזמין את איציק גליל וקריסטינה דה שאטל נראית סבירה בהחלט. גלילי הוא עצם מעצמנו, שגלה להולנד בכורח הנסיבות. לפני עשרים שנה לא היה לו שמץ סכוי להתקדם מחוסר משאבים ודלות התמיכה הציבורית. בהולנד, לעומתנו, הייתה קיימת מדיניות קולטת. מאז הוא עובד ומצליח ועבודותיו נמצאות ברפרטואר של לא מעט להקות והוא מוזמן להופיע עם רקדניו בפסטיבלים. לגלילי וקריסטינה קשרי עבודה טובים ושיתוף פעולה אמנותי הדוק בשנתיים האחרונות.
שתי היצירות שהעלו רקדני הלהקה הביאו למשתתפים, יש לשער, הרבה נחת. אחרי פרק זמן ארוך, תמיד נעים להתרענן, להשמע להוראות מישהו שמכירים פחות ולכן קשובים לו יותר. סקרנות וחידוש הם סמים ממריצים וזה טוב.
גלילי העלה את ‘עד בלי די’, עבודה ישנה שלו מלפני 14 שנה, ולמען האמת, היא נראית עבודה עם גיל. מדוע, למה ועל ידי מי נבחרה יצירה זו לא ברור, הרי גם גלילי התפתח מאד מאז.
העבודה ‘עד בלי די’, מצביעה על מיומנות גבוהה, שליטה מעניינת בחלל, שפה מורכבת ובחירה הולמת במוסיקה הקליטה במידה של הנריק גורצקי, שיושבת נוח באוזן. יש ביצירה אתגר טכני לרקדני הקיבוצית והם מתמודדים אתו לא רע. לא באופן מדהים, אבל בסדר, לפעמים בסדר גמור. היצירה עצמה, כמו גם ‘פעימה’ של קריסטינה דה שאטל, מרוכזת במבט פנימה, כעין נופי הנפש. יש בה רכות והומור, רגישות והרבה אנרגיות חזקות כמו גם נגיעות פואטיות, חומר נדיר יחסית במקומותינו.
למען האמת מבין שתי העבודות, זו של קריסטינה התחבבה עלי יותר, אולי משום הרגישות הרבה דווקא בסצינות הקולקטיביות בהם מתחוללת אנרגיה קבוצית, שם הקבוצה של שישה רקדנים, נעה כמו להקת דגיגים בים, נעה משם לכאן במעברים מובנחים, כמגיבה לגירויים מדומים או מציאותיים שמחוץ לתמונה. היה עניין גם בגווני התנועות היותר מאופקות בהם הנשימה מבפנים מניעה מהלכים.
גם קריסטינה – שצמחה בהונגריה בטרם ירדה לשבור לחם באמסטרדם- מיומנת, זה ברור. בעבודתה, כמו בעבודתו של גליל אפשר למצוא הליכי קומפוזיציה שיש בהם דמיון באופן בו שני היוצרים תופסים בכלל את המחול העכשווי ומה יש לצפות ממנו.
אין הכוונה שיש דמיון בתנועות, בריתמוסים או בתכנים. כלל לא. אבל על הבמה נמצאים שרידים של תהליכי חשיבה, כמו לדוגמא מקצב המעברים בין מבנים הדוקים וברורים יותר לבין העברת מיקוד מקבוצה ליחיד. שניהם, מנסה לומר, משתייכים לאסכולה דומה.
האסכולה, יש לציין, מרגישה בבית. הכוונה גם בלהקה בפרט ובארץ בכלל. זו שפה מוכרת, נוחה, לא מאיימת, לא מאתגרת יותר מדי, בקיצור, הולכת על בטוח.
זה טוב. זה אולי לא הכי מעניין בעולם, אבל זה ממש בסדר. גם הלהקה נראית בסדר. אגב, לא יותר טוב מאשר ב’אינפרה אדום’, יצירתו האחרונה והמרשימה של רמי באר.
רמאללה- פסטיבל מחול עכשווי, אפריל 2010
רמאללה- פסטיבל מחול עכשווי, אפריל 2010.
פסטיבל המחול הפלסטינאי זכה לחשיפה רבה באתר בשנה שעברה, במדור ‘שכנים’. האירועים התקיימו ברמאללה ובמספר ערים נוספות בגדה וכן בכמה ערים כמו חיפה ונצרת שזכו להכלל במפה הוירטואלית המורחבת של פלסטין. במסגרת נסיונות ההדברות עם הנהלת הפסטיבל אף ביקרתי ברמאללה.
עכשיו מפרסם הפסטיבל קול קורא למתנדבים בעם. הבקשה מתפרסמת כאן כלשונה ואין היא מהווה המלצה לנקוט פעולה. במידה ומי מהקוראים יממש את ההזדמנות להתנדב, אשמח מאד לשמוע רשמים.
אורה ברפמן
Sareyyet Ramallah
First Ramallah Group
Ramallah Contemporary Dance Festival
19 April - 8 May 2010
Volunteers Application Form
Sareyyet Ramallah - First Ramallah Group is organizing the Ramallah Contemporary Dance Festival, which will take place during the period between
The Festival will require volunteers to help the festival committee in different fields. For those interested please be kind to fill out the application form and send it to:
art@sareyyet.ps Or Fax number: 2980583.
Please send the application form before
|
|
Full Name |
|
|
Age |
|
|
Occupation |
|
|
Education |
|
|
Address |
|
|
Work Telephone |
|
|
Home Telephone |
|
|
|
|
|
|
1. Do you have any previous experience with Dance Festivals?
□ Yes □ No
2. If you previously answered yes, please state three festivals you have participated in:
1. …………………………………………………………………
2. …………………………………………………………………
3. …………………………………………………………………
3. Please state three fields you wish to work in accordance to your preference:
□ Tickets sale □ Publicity □ Marketing
□ Media □ Seminars □ Honoring
□ Reception □ Groups Affairs □ Order
□ Workshops □ Services □ Stage Management
□ Documentation
4. Please choose the most suitable time to volunteer:
□ Morning □ Afternoon □ Night
□ The whole day
5. Please state below if there are certain days from the 19th of April till the 8th of May you will not be able to volunteer:
|
Till (hour) |
From (hour) |
Date |
Day |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
Notes:
- The Festival Committee will provide all the volunteers with a free entrance cards to all the festival events.
- The Festival Committee offers a 50% discount for the tickets of one of the volunteers escorts.
- The Festival Committee decides upon the number of volunteers required for the festival.
- The volunteers are to submit to all the policies and decisions made by the Festival Committee.
Last date for the submission of the application form is
Best Regards,
Sareyyet Ramallah
First Ramallah Group
Ramallah Contemporary Dance Festival
Dance Biennale and ‘la Maison de la danse’ in Lyon new artistic director is Dominique Hervieu.
Dance Biennale and ‘la Maison de la danse’ in
אורה ברפמן
הכוריאוגרפית דומיניק הרווה מונתה השבוע למנהלת אמנותית של המרכז למחול la Maison de la danse בליון ומנהלת אמנותית של הביאנלה למחול בליון והיא תחליף את גי דארמה (Guy Darmet ), שיסד את המרכז למחול החשוב הזה ב- 1980 ואת הביאנלה למחול ב-1984 ועמד בראשם כל השנים. ההודעה יצאה ממשרדו של פרדריק מיטראן, שר התרבות של צרפתה ורשמית עברה את אישורו של ראש עיריית ליון.
דומיניק הרווה וג’וזה מונטלבו עבדו ויצרו במשותף סידרה של עבודות מחול שזכו להצלחה אמנותית והערכתם של קהלים נרחבים. הרווה/מונטלבו ביקרו בישראל ולאחרונה העלו במשכן ב-1999 את עבודתם ‘גן עדן’, שהתאפיינה בשילוב צילומי וידאו גדולי מימדים שבהם תעתועי דמיון מפליגים שמאתגרים את תפיסת המציאות.
המינוי מעורר כבר חילוקי דעות, לא רק משום שהתפקיד הוצע להרווה שלא בהליכים המקובלים והיא לא עברה את תהליכי המיון הרגילים שניפו את הבקשות והשאירו רשימה מקוצרת של חמישה שמות והרוה לא ביניהם. למעשה, היא כלל לא מילאה ולא הגישה את טפסי הבקשה לועדת החיפוש. שמה צץ, כשפן מתוך כובע, כמועמדת של ראש עיריית ליון. אי לכך, אף לא הייתה צריכה להציג ולהגן בפני הוועדה המיעצת על תכנית עבודה מפורטת, כפי שעשו המועמדים הסופיים, תכנית עליה עמלו זמן רב והקדישו מחשבה עמוקה.
הוועדה שלא התרשמה מחמשת המועמדים הסופיים, המליצה על שני שמות ביוזמתה. היא הציעה את דידייה דושאמפ, מנהלו הנוכחי של בלט לוריין וקורנליה אלברכט המנהלת הממונה על תאטרון המחול וופרטל מאז מותה של פינה באוש. לדידייה היה יתרון בשל הפרופיל האדמיניסטרטיבי שלו ונחשב כמועמד מועדף על משרד התרבות. אך לא היה די בכך מאחר ועל פי התקנון המנוי אמור לעבור את אישורם של יו’ר המנהלים של הפסטיבל ושל מיזון דה לה דאנס, ובעיקר על ידי שני הממנים העיקריים שהם ראשי העיר ליון ומחוז ליון המורחב.
בפועל כנראה, המנוי עבר בעיקר משום שהרווה הייתה המועמדת המועדפת על גי דארמה הפורש. דארמה מעולם לא הסתיר את הערצו ליוצרת על אמנותה ואישיותה וחלקה בעבודה המשותפת עם מונטלבו. לא מעט כינו את המינוי “יורשת הכתר ” של דארמה. מינויה זכה לתמיכה בעיר לאור הצלחתה של להקתה משותפת עם מונטלבו במספר פרויקטים לאחרונה בליון ובמייזון דה לה דאנס ובהם יצירתם התוססת ‘גרשווין’ ו’פורגי ובס’ בהפקה ספקטקולרית עם האופרה של ליון. רבים רואים בבחירה הבטחה לשמור על יוקרתם של שני המפעלים היוקרתיים הללו של ליון. אחרים רואים בעצם תהליך הבחירה בושה לעולם המחול, מהלך מבזה, רמיסת כבודם של כל המועמדים שהתנהלו בצינורות המקובלים.