גבי אלדור, “ואיך רוקד גמל?”, רסלינג, הסדרה לאמנויות, בעריכת יצחק בנימיני ועידן צבעוני, תל-אביב, 2011.
גבי אלדור, “ואיך רוקד גמל?”, רסלינג, הסדרה לאמנויות, בעריכת יצחק בנימיני ועידן צבעוני, תל-אביב, 2011.
צילומים באדיבות גבי אלדור
ליאורה בינג היידקר
בראש וראשונה יש לברך על כתיבת הספר הזה. יש לברך על עצם קיומו, כלומר, על היותו נדבך בתיעוד ההיסטוריה של המחול בארץ ישראל ועל היותו מסמך נוסף על מדף הספרים הדל כל כך של הריקוד הישראלי. ויש לברך גם על אופן כתיבתו, כלומר, על הדרך הייחודית שמצאה המחברת לארגון החומרים והבאתם לדפוס בצורה נאה מעניינת וקוהרנטית, שכן הקשיים והמהמורות שבכתיבת ספר כזה: החל באיסוף החומרים, תרגומם, הצלבתם, שיבוץ הסברים הערות והארות - אינם עניין של מה בכך.
כבר בשם המקסים והמסקרן כשלעצמו “ואיך רוקד גמל?” טמון משהו חידתי, אולי אפילו פרדוקסאלי שכן גמל, ככל הידוע לי, אינו רוקד כלל והשאלה כיצד הוא רוקד רומזת אפוא על היתכנותו של מעשה בלתי אפשרי ומן הסתם מעורר ציפייה לסיפור פנטסטי, הנוגע במופלא. “ואיך רוקד גמל?” מעלה בדמיוני את תמונת הגמל המעופף, סמל “יריד המזרח” (ואת חווית הרכיבה על גבו של גמל אמיתי, שחוויתי שם בפעם הראשונה והאחרונה בחיי) אבל שמו מזכיר גם ספר נוסף של רסלינג שיצא לא מכבר בעריכת עודד היילברונר ומיכאל לוין (2010): “איך אומריםModernism בעברית?” בשני הספרים עומדת על הפרק משימתם של הכותבים לתעד דבר מה שפעם לא היו לו מילים, או לפחות להתחקות אחרי האתגר שעמד בפני חלוצי העליות הראשונות להמציא שפה למה שעדיין לא היה בר-ביטוי בתרבות העברית. שני הספרים נועדו, אמנם בדרכים שונות, להמשיג לקורא העכשווי את דרכם של הראשונים להתמודד באופן יצירתי עם הגדרתה של תרבות מודרנית-יהודית-סוציאליסטית חדשה בא”י. התחושה היא שמעשים אלה נדרשו לחזון ולתעצומות נפש בלתי רגילים והם אכן ראויים שיסופרו לפרטי פרטיהם. אבל איך מספרים? בנוסף לבעייתיות שבארגון החומרים ניצב בפני הכותבת האתגר הלא פשוט לסלול לעצמה דרך בין שתי סוגיות שבמימד העומק שלהן יש משהו דומה, מה עוד שהן כרוכות זו בזו: סוגיית הכתיבה על מחול וסוגיית הכתיבה ההיסטורית בכלל. גם ההיסטוריה וגם הריקוד הם תופעות שטבען להתהוות בעודנו עדים להתהוותן, ומכאן הקושי הפנומנולוגי לדווח עליהן. תיעוד תובע, כביכול, מבט אובייקטיבי של עין חיצונית המתבוננת במאורעות מתוך פרספקטיבה של זמן ומקום, אך ה’אירוע’, מטבעו, אינו מאפשר אלא עדות ממקור ראשון של סובייקט המצוי עמוק בלב ההתחוללות, לכוד בתוכה וחווה אותה באופן בלתי אמצעי.
גבי אלדור, אשת תיאטרון ותיקה, עיתונאית וחוקרת מחול מודעת היטב לקשיים, וכדי להתגבר עליהם שוזרת פתיל משלושה חוטים לסירוגין: היא מביאה טקסטים אותנטיים, תכתובות וקטעי יומנים של בני משפחתה: סבה, האדריכל ז’אק אורנשטיין, חלוץ נלהב שהביא את משפחתו מוינה לתל-אביב, סבתה, מרגלית אורנשטיין, ממניחות היסוד למחול העברי בא”י, אמה, שושנה ודודתה מרגלית, שנמנות אף הן על חלוצות המחול בארץ. לצידם היא מעלה על הכתב זיכרונות שלה כילדה שדרה איתם בכפיפה אחת ובד בבד היא מספקת לקורא גם תובנות של אישה בוגרת המתבוננת לאחור, במבט אוהב אך מפוכח, על חוויותיה שלה ועל חוויותיהם של אחרים. כל אחד מן הערוצים המשתלבים זה בזה ערוך בכישרון וכל אחד מהם תורם לשאר לוויית חן וערך מוסף משלו. גם מבחר הצילומים בשחור לבן נותן לאסופה כולה תוקף חזותי מרתק. הכתיבה ההיברידית, המתקדמת לאורך שלושת הצירים ונודדת בלי הרף בין ערים וארצות, בין זמנים ונפשות, מקנה לספר קסם מיוחד ומאפשרת לאלדור את חופש התנועה ההכרחי כדי לחולל בין העולמות. עם זאת, ההיגיון האסוציאטיבי שממריא מעבר למגבלות הכתיבה הוא לעתים גם עקב אכילס של הספר, ברגעים שבהם הקורא מתקשה למצוא את דרכו בתחום הביניים בין טריוויה משפחתית להיסטוריה ציונית, בין זרם התודעה של הכותבת לבין הפרספקטיבה המקצועית והלאומית של המחול בארץ ישראל.
Israel Ballet celebrates 45 years, TAPAC, January 30
Israel Ballet celebrates 45 years, TAPAC, January 30
הבלט הישראלי, חוגג 45 שמה להיווסדו. משכן אמנויות הבמה תל אביב, ינואר 30
צילום: יוסי צלקר
אורה ברפמן
בערב החגיגי שנערך במשכן לרגל מלאת ארבעים וחמש שנה להיווסדו של הבלט הישראלי נשמעו מעל הבמה מחמאות מפליגות למייסדי הלהקה- ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הן מפי שרת התרבות והספורט שטרחה להדגיש את קשרי אהבתה לבלט והן מפי הרקדן והיוצר עידו תדמור שהנחה את הערב.
ואכן, ברכות ואיחולים מגיעים לזוג ימפולסקי-מרקמן על יוזמתם, על הנחישות והמסירות בבואם לקיים להקת בלט בישראל, כנגד כל הסיכויים. בזכות נחישותם בלבד הלהקה שורדת, למרות קשייה המתמשכים במספר מישורים. היום היא אחת משלש הלהקות הגדולות בישראל, יחד עם הקיבוצית ובת-שבע. אין בארץ אף להקה שמהווה תחרות של ממש ללהקת הבלט הישראלי בתחומה. ישנה כמובן להקתו של ואלרי פאנוב שמדשדשת ממקום מושבה באשדוד ויש ניסיונות צנועים עוד יותר שלא צלחו. לעובדה שאין ללהקת הבלט הזו תחרות, יש מחיר שבא לביטוי בנטייה לשמרנות והתבצרות אמנותית בנישה מאד מסוימת, שמסומנת באמצעות המצע הכוריאוגרפי שרובו פרי יכולותיה על מגבלותיהם של ימפולסקי שיוצרת את כמעט את כל הרפרטואר בעצמה.
הערב נפתח ביצירה חדשה של ימפולסקי- ‘קו- בנטי’ ( Co Venti ) לקונצ’רטו לפסנתר ותזמורת מס’ 20 של מוצרט, אחריה באו שני קטעים קצרים; לקרימוסה מתוך ‘אקסטה’ ו’ואלס’ על פי שיר של ליאונרד כהן. את הערב חתמה יצירתו של איציק גלילי ‘היקריזאטו’ (-( Hikarizatto בלט עכשווי, יוצא דופן ראשון מסוגו ברפרטואר הלהקה.
המחול קו-בנטי הוצג לראשונה בזלצבורג ועכשיו, הוצג בבכורה מקומית. הוא מתחיל בסולו מעודן של רקדן נאה ואליו מצטרפות שתי רקדניות לבושות בבגד לבן דקיק ומתנפנף שמסתיר את תווי הגוף מסיבה לא ברורה, והן נראות כאילו זה עתה טופפו על פוינט בחן ישר מחדר השינה. אחת מהן ניגשת לפסנתר כנף שבצד הבמה ומתחילה לנגן ובן זוגה לריקוד מנצל הזדמנות להתרווח ולהתמתח על הפסנתר ולמרגלותיו וזה בהחלט הקדמה מקורית חביבה.
לא פשוט ליצור לצד המוסיקה של מוצרט והאתגר גדול בעיקר משום שבמוסיקה חבוי עולם תרבותי מקיף ומסוים מאד. קשה מאד לומר משהו חשוב ומקורי לאורה של המוסיקה הזו אם כי יש שניסו ובהם יירי קיליאן יוצר מתוחכם, מקורי ומוסיקלי מאד. הפעם, האתגר לא הותיר אחריו אמירה מיוחדת ומובדלת, אלא הסתפק בשמירה על הפראזות המוסיקליות והדגשת הפרקים בעזרת החלפת תלבושות – שלא שרתו מיטבית את המחול- והצטעצעות תנועתית כסלסולי זמר שהיו זרים לרוח המוסיקה מחד ולא העמידו אלטרנטיבה ייחודית ומשכנעת מאידך. בכל זאת צריך לשבח את ימפולסקי על כי השכילה במהלך השנים לשכלל את מערכי הקומפוזיציות והשימוש בחלל והיא מראה מיומנות בתחום זה.
בהזדמנות זו אוסיף גם כי לא מעט מהעבודות שלה המבוססות על עיבוד פתוח במידה מסוימת לבלטים הקלאסיים, נחלו הצלחה והיו ראויות בהחלט, במיוחד כאשר התווספו להם רקדני חיזוק מלהקות כמו הבולשוי.
הנקודה החלשה, עקב האכילס של הבלט הישראלי, היא מידת תחכום הרפרטואר. העולם הולך קדימה והקהל אף הוא מושכל יותר, ציפיותיו גדלות, ואילו ימפולסקי אינה יוצרת יוצאת דופן שיכולה להצדיק את העמסת עיקר הרפרטואר של להקה גדולה כזו, רק על כישוריה, במיוחד כאשר מדובר בלהקה שמתוקצבת בנתח משמעותי ביותר מכלל כספי הציבור הייעודיים למחול.
שני קטעי הביניים הבאים נלקחו מעבודות שלמות והוצגו כטעימה; הראשון, לקרימוסה, מתוך עבודתה של ימפולסקי אקסטה. זהו דואט שעבר מצוין בערב זה. שני הרקדנים, שירה עזוז ואלכסנדר אויטקין היו מצוינים, מדויקים ונקיים והחזיקו יפה את הבמה הגדולה. ראוי לציין לטובה גם את מי שעיצב לזוג את התלבושת הנאה במיוחד שהלמה את הנושא והחמיאה לגופם והעניקה להם מראה מעודכן, מבלי להפריז. מבין שלשת העבודות של ימפולסקי, פיסת מחול זו הייתה לאין ערוך, הדבר הטוב בערב. אחריו היה ריקוד לשיר של ליאונרד כהן מתוך עבודה המוקדשת למחרוזת משיריו. ‘קח את הוואלס’ הוא ריקוד לדמות נשית אחת הנקרעת על ידי קבוצת גברים התובעים ממנה את חלקם. המוסיקה והמילים מרמזות על תכנים מרים-מתוקים ונדמה שימפו לסקי בהחלט כיוונה לשם. אלא שבדרך, קרה מה שקורה לא אחת בעבודותיה וזו עודפות של אורנמנטיקה טכנית שנוטה לגרוע מלהשביח. גם כאן, על רקע הזרימה האלגנטית של הרקדנית שהייתה לבושה בשמלת ערב, נכנסו פוזיציות זרות לרוח הדברים שגרמו לשבירת הזרימה והרסו את הדימוי האלגנטי של המחול הזה. לא פעם יש הרגשה שימפו לסקי מבקשת להדגיש כל מיני מצגות טכניות שאמורות להרשים על חשבון איכות התנועה והקפדה על ניקיון וצמידות סגנונית, לשיטתה היא.
הערב הארוך הסתיים עם עבודתו של איציק גלילי היקריזאטו, למוסיקה תוססת של פרקוסה ( Percossa) . זו עבודה לקבוצה גדולה של רקדנים בסגנון שמושפע מאד מפורסיית, אבל נעשתה כבר ב-2004, בשלב שפורסיית’ עצמו, למרבית האירוניה, כבר הלך והתרחק מהסגנון שהיה מזוהה אתו ורבים כינו אותו דה-קונסטרוקטיביסטי, שהביא לו מוניטין. גלילי העביר את העבודה ללהקה בשנה שעברה וניכר שרקדני הלהקה גילו מקור חדש להנאה. למיטב זיכרוני זוהי העבודה הראשונה שלהם ששייכת לבלט העכשווי, עבודה שבוודאי הזכירה לרבים מהם שהשדה רחב ו ואופציות פורחות בו למכביר וחבל שלא הם ולא אנחנו לא זוכים לטעום מהם לעתים יותר קרובות.
Yardena Cohen 1900-2012
Yardena Cohen 1900-2012
ירדנה כהן, 1900-2012
צילומים מאלבומה של ירדנה
אורה ברפמן
עד לפני שנים ספורות עוד ראיתי אותה הולכת לפני במרכז הכרמל; הילוכה הנמרץ בסנדלים, רעמת שיערה הערמוני השופע, החצאית הארוכה, המותניים הדקים, סל הקש וקרקוש הצמידים העידו כי הצועדת קלת הרגל היא ירדנה כהן שהייתה אז בשנות התשעים שלה.
אתמול חזרתי מהלוויתה שנערכה בשעות אחר הצהריים בבית העלמין בקיבוץ החותרים. מצד אחד שדות מוריקים ורק זוג פרפורים עקודים מפר את השקט הפסטורלי הם ורכבת פולחת בחטף צפונה, מטרים ספורים מהגדר.
זו הייתה לוויה עם יותר חיוכים מדמעות. המון אדם, שמיצגים רק חלק קטן ממאות מעריציה. כל מי שנכח היה מישהו שחייו נגעו בחייה באופן בל יישכח. זו ירדנה, אישה מיוחדת במינה שמתה בשנתה, כפי שביקשה, והיא בת 102. הגוף כבר בגד בה, אבל הראש נשאר צלול להפליא וזיכרונה המופלג עמד לה.
כאן, בעיר מגוריה- חיפה, היא תמיד הייתה אושייה פאר אקסלאנס, הרבה מעבר להיותה בעבר רקדנית , יוצרת ומורה לחיים. ההיסטוריה כבר הכריזה עליה כאחת מאמהות המחול בישראל.
במשך שנים היא נותרה מתוסכלת כשמישהו, או מישהי אחרת זכתה בפרס ישראל בתחום המחול, והנה בשנה שעברה, כשעוד יכולה הייתה ליהנות מהילתו, זכתה אף היא בפרס.
היא נולדה בואדי ניסנס ב- 1910 לפנחס כהן, חוקר טבע נודע, מייסד המכון הביולוגי שליד גן האם, הקרוי על שמו. הוא היה אז מורה צעיר, שהובא במיוחד ממטולה ללמד ב’אבטליה’, בית הספר הראשון בחיפה. משפחתו בארץ לפחות חמישה עשר דורות ויש מהצאצאים הסבורים שמעולם לא עזבה המשפחה את הארץ. האם, מורה לביולוגיה, בוגרת אוניברסיטה מג’נבה, בת למשפחת רפלקס ממייסדי רחובות. לימים היו הוריה בין שלושים המשפחות הראשונות שהתיישבו ואכלסו לראשונה את שכונת בת גלים.
לבד מנטייתה הטבעית לתנועה, קבלה ירדנה את יסודות המחול הראשונים כילדה וכנערה בבית הספר הריאלי בחיפה. מורתה שלומית רוט העלתה כבר אז מחולות בפני קהל באולם ‘עין דור’ בעיר התחתית. לקראת סוף שנות העשרים היא נסעה לוינה, כביכול, כדי להתמחות בגידול דבורים בתמיכתו של חברה לתנועת הנוער העובד ממשפחת טרטקובר. אבל שם היא נרשמה לאקדמיה לאמנויות. שנתיים אחר כך עברה לדרזדן ולמדה מחול אצל הרקדנית-כוריאוגרפית גרט פאלוקה. בשהותה באירופה, פגשה והושפעה במיוחד ממרי ויגמן, מחלוצות המחול המודרני ובפרוזדורי הסטודיו התרגשה לפגוש ברקדן ההודי הפופולרי, אודאי שנקר, ושם פגשה גם את גרטרוד קראוס וברוך אגדתי.
ב- 1937 זכתה ירדנה בפרס הראשון בתחרות הכוריאוגרפים שהתקיימה בתל אביב בין השופטים היו אורי קיסרי העיתונאי והמשוררת לאה גולדברג. רבים מהמחולות שיצרה נסבו סביב דמויות נשים תנכיות וביקשו להחיות את ימי קדם ונופיו וליצור ולהדגיש באמצעותם קשר ישיר שיגשר בין העבר להווה. כמורה, פיתחה ירדנה מערכי שיעור חווייתיים שכללו ערכי מולדת וטבע, מסגרת שעודדה פתיחות ותמיכה בדרכי הבעה אישית אצל תלמידיה. טכניקה עניינה אותה הרבה פחות.
ניסיונה עם תלמידים מכל קבוצות האוכלוסייה הביאו אותה לראות במחול אמצעי לביטוי מצוקות נפשיות ושחרורן ותפיסת ‘המחול המחלים’ שלה שאותה ביססה גם על סמך שיחות עם פסיכולוגים, הקדימה את המסגרות האקדמיות המאוחרות יותר בהם למדו באופן מסודר ריפוי באמצעות אמנויות.
בשנות הארבעים עיצבה ירדנה חגיגות לישובים בעמק ובהרי אפרים ואלה התפרסמו בארץ בזכות המקוריות והמעוף שלהם. גם בהם עמדו סיפורי התנ’ך בבסיס מרביתם.
סיפורי ירדנה על ילדותה- סיפורים שהעניקה לכל שומע, חדש כישן- נשמעו כמו אגדות עירוניות שהשתרשו היטב, והלכו והשתבחו עם השנים. בשפתה הציורית היא שבה וסיפרה על נטייתה המולדת לקצב ולתנועה ותמיד בהקשר של טבע וארץ: “מקצבי הצדפים בחולות, רחש השיבולים בשדות, תנודת הגלים בים, שורשי הזיתים בגליל, הם שיוצרים באדם את התנועה של נוף ביתו ואדמתו. צמחתי וגדלתי בין גלי ים, חולות וסלעים כשהשחפים מחוללים מעלי. נכדת מטולה הגלילית אני ונכדת רחובות. אבות אבותיי מדורות רבים הם מירושלים, חברון וצפת. את הארץ הקסומה הזאת לימד אותי אבי לאהוב.
ישבתי בפתחה של מערת אליהו הנביא בין כרמל לים ואני ילדה קטנה, פרועת שיער, התכרבלתי בחיקה של מתופפת מופלאה שמקצבי התוף שלה העירו והאירו בתוכי את דמויות הנשים מהתנ’ך שקרמו רוח, עור ועצמות וחלחלו בתוכי עד שפרצו החלומות למחולות. אם אי פעם ישאלני שר המחולות השוכן בים איפה איולד שוב, אענה לו, כאן בין גלים לסלעים ולחולל שוב את סוד החיים”. כך היא כותבת וכך מדברת- באותה שפה ואותה אינטונציה שעל גבול המיסטיות, מין רליגיוזיות חילונית-טבעונית.
היא גידלה דורות של תלמידים ועם רבים מהם ידעה לשמור ולעודד קשר. גם אם לא שמעה מהם שנים, תמיד ידעה על מעשיהם והצלחותיהם, אותם ששה לחלוק עם שאר ידידיה. אבל ירדנה ידעה לא רק לספר, אלא להקשיב, אומרים תלמידות מהעבר.
קבוצה מתלמידותיה שגילם אינו רחוק מגילה היא, המשיכה לבוא אל הסטודיו שלה ברצף במשך עשרות שנים, קודם ברחוב ירושלים ואחר כך בסטודיו ברח’ גולומב, עד שנאלצה לסגור אותו גם אחרי כן, היא המשיכה ללמד פעם בשבוע עד השנה שעברה. בזמנו היא אמרה לי: “לאולפן שלי אני מגיעה כמעט כל יום, גם אם אין לי תלמידים, אני מבלה שם, על הספה, ליד תמונה שציירה חברתי הטובה המשוררת זלדה”.
עם הים והגלים היא ניהלה רומן סוער כל ימי חייה ותמיד אמרה שהיא זקוקה לים כחומר קיומי.
ירדנה:” כשאומרים ‘בת גלים’ אני רוטטת. אנחנו ילדי בת גלים הראשונים, יחד עם בני משפחות כספי, סמסונוב ואחרים. גרנו על חוף הים והרגשתי שהחוף והים הם שלי. כשראיתי חיילים בריטים רוכבים על החוף אמרתי להם להסתלק, כי זה החוף של הילדים היהודיים והייתי גאה מאד. לאף ים בארץ אין ריח כמו לים של בת גלים. עד היום כשאני רוצה לקבל מתת מלמעלה, כשלא טוב לי, אני לוקחת מונית לחוף בת גלים , יושבת על הסלע שגדלתי עליו, עוצמת עיניים ומרחפת עם השחפים, אלה היו המורים הראשונים שלי למחול. במשך שנים רבות היה לוקח אותי ואת חברותי אחד מידידי, בכל יום רביעי, לשפת הים. הוא יושב וקורא את גיליון הג’רוזלם פוסט שלו ואני נעלמת לשעתיים. זה ידוע שכשאני בים אסור לדבר אלי. אני צריכה להיות לבד. זה נותן לי כוח לכל השבוע.
על קברה קראו בין שאר הדברים המרגשים של בני משפחה וידידים, גם שיר של זלדה שהייתה ידידה קרובה ללבה במיוחד.
השתיים נפגשו לראשונה כמורות בבית הספר לצעירות מזרחי כשירדנה ותלמידותיה קיימו שיעור בין ענפי אחד העצים בחצר וזלדה שמעה את הקולות והרימה ראשה. במהלך שנות היכרותה כתבה לה זלדה מכתבים רבים וביקשה שאלה לא יפורסמו אלא רק אחרי שיעברו עשרים שנה מיום מותה.
בארכיון בביתה, שמרה ירדנה על מכתביה של זלדה אליה ובמחווה יוצא דופן הסכימה כבר לפני כעשור שאפרסם מספר פסקאות מהמכתבים שעד אז לא נחשפו לקהל, על פי בקשת המשוררת.
וכך כתבה לה זלדה שהרגישה מבודדת בתקופה שלימדה שיעורי תפילה בחיפה וביקשה את קרבתה:
” ירדנה, את תתפלאי ודאי עד בלי סוף על המכתב הזה. אבל הקשיבי לדברי. עכשיו נודע לי בוודאות שגם השנה עלי להיות בחיפה הזרה. כנראה שאעבוד באותו מקום ( בית הספר לצעירות מזרחי. א.ב.) בראשונה חשבתי שלא אוכל לחיות בין הקהות הרוחנית הזאת ופתאום זכרתי אותך. מעולם לא ראיתיך רוקדת, אבל הספקתי להרגיש במהותך המוסיקלית, בכיליון הנפש שבך וחשבתי עלייך.
מעולם לא קרה לי שאבקש רעות מאדם. בכלל, הן ידידות נארגת בחשאי, כתעלומת האהבה ואי אפשר לבוא כך, כמו שאני באה אלייך. וגם יש בך כל כך הרבה בוז כלפי המורה המלמדת תפילה.
אבל ירדנה, התרצי לעזור לי? מה ואיך אינני יודעת בעצמי. גם אני כמוך יודעת מה זה לבלום, ואת העצבות הגדולה שביצירה. האם אינני טועה בך, ירדנה? כל כך קשה לי . זלדה.”
בין השתיים נרקמה ידידות אמיצה וזלדה אף הקדישה לה שיר באחד מקבצי השירה שלה. מאוחר יותר כתבה לה שוב:
” הנך קרובה לי מאד. אולי לא פגשתי אדם שיהיה קרוב לי כך בשורשי הנפש. את פרפר האש* של אגדותיי. גם מולדת רוחנית אחת לנו כי צרי הלב מאמינים שהאושר שוכן בארמון זהב. אוכל מצלחת זהב, ישן במיטת זהב. את הסוד השובב והעמוק שהאושר גם “תמהוני”** נלעג, פרוע וחסר גג- כמה יודעים? אחותי.”
ירדנה הייתה ילדה שנעה על פי מקצבים פנימיים, דבר שלא הקל עליה בבית הספר. לעיתים קרובות ברחה מבין כתליו אל הים, אל השמש. ברור שאם גורלה ייעד אותה לרקוד, לעולם לא תהייה בלרינה ממושמעת וממושטרת, אלא רקדנית חופש.
בשלב מסוים העזיבו אותה מבית הספר ‘הריאלי’ והיא הועברה לתיכון ‘גאולה’ בתל אביב. גם משם הייתה בורחת לעתים קרובות. המורה לספרות, אשר ברש, כתב לאביה: “אם היא לא מטיילת על שפת הים, הרי היא נודדת ברחובות העיר שלובת זרוע עם שני רעיה, זלמן וקלמן”.
זלמן וקלמן היו שני יתומים, קסקט לראשם, מופשלי מכנסיים. תמונה מאלבומה של ירדנה ממחישה מאיפה בא הביטוי ‘מכנסי זלמן’. מה היה כל כך אטרקטיבי בשני הנערים התמוהים האלה עבורה? אולי הקיום ללא מסגרת, ללא דיווח. סופם שנורו בפרדס ביפו בזמן הפרעות. “בהשראתם” אמרה לי ירדנה “יצרתי את ריקוד ‘התימהוני’”.
היכולת שלה ליצור קשר בלתי אמצעי עם אנשים, להקשיב ולחוש אותם, היה יוצא דופן. כל אחד שפגשה אי פעם עניין אותה. היא הייתה פונה אל אנשים שפגשה באקראי, בתחנת אוטובוס או בתור לקופה ושואלת מנין באו ומאין הגיעו הוריהם לארץ ולא הרפתה, עד שמצאה מכרים משותפים.
בזמנו, נהוג היה לחשוב שכל אדם בעולם מרוחק מרעהו בלא יותר משש דרגות של הפרדה ( Six degrees of seperation ). ירדנה ביטלה את כולן.
היכולת לקבל ולהכיל כל אדם בפתיחות וספונטניות, הפך אותה ממורה לריקוד למטפלת בתנועה. תלמידים שלא היו מוכנים לשחק את משחקי ההיפתחות, את חקר הרגשות, וביקשו רק לרקוד, לא נשארו אתה זמן רב. לאחרים היא הייתה הכותל המערבי, סירת הצלה ריגשית, מעיין ממנו שאבו כוח לעבור עוד שבוע ולשרוד. כמה מהם בטוחים שהצילה את חייהם והם כנראה צודקים.
עוד על ‘המחול המשלים’ המחבר תודעתית גוף ונפש שאותו פיתחה, בהמשך.
—–
*לירדנה היה שיער ג’ינג’י לוהט.
** “התמהוני”, שם מחול שיצרה ירדנה בהשראת ידידיה זלמן וקלמן, שני אחים תמהונים משהו שהסתובבו בתל אביב הקטנה של אז.
Kibbutz Contemporary Dance Company, “ImBikhlal”. by Rami Be’er, January 2012
Kibbutz Contemporary Dance Company, “ImBikhlal”. by Rami Be’er, January 2012
להקת המחול הקיבוצית, ‘אמבכלל’, מאת רמי באר. אודיטוריום חיפה, ינואר 2012–01–20
צילום: אורי נבו
אורה ברפמן
ירח מלא זוהר על מסך אחורי שחור ורקדנית קטנת מידות עם שיער שחור גולש מכסה חצי פנים. היא רוקדת לבד לאור הירח. רמי באר פתח את מרבית העבודות שלו בפרולוג, סולו נשי, שעד עתה בוצע תמיד למיטב זיכרוני, על ידי רננה רנדי, שנוכחותה מילאה את הבמה. עכשיו הזמן והמקום של שני כהן והיא כובשת את החלל ומותירה אחריה שובל של סקרנות מרובה.
בתנועה שלה יש אנרגיה כבושה וגמישות רבה והתנועה מתרחשת במעגל אור שתוחם אותה במרכז הבמה.
בבת אחת מופר ריכוז והבמה מופגזת במתקפת דציבלים, במפל אור מעשרות פנסים עיליים, בסערה מסתחררת של קבוצת רקדנים, גברים בחזה חשוף, לבושים בחצאיות שחורות עתירות בד שמהדהדות כל סחרור וסיבוב וקפיצה וגלגול של הגוף כמו שובל של שביט. הבנות בבגד קצר שחור אף הן. אבל תשומת הלב בשלב הזה ממוקדת בגברים. כשהם שוכבים על הצד בקדמת הבמה ומבצעים קטע אוניסוני של תנועה רפטטיבית, הגו מואר ומדגיש את איכותם הכמו מפוסלת, את נוכחותם הפיזית שמקבל מימד נוסף דרך האוזניים, דרך הנשיפות הקצביות בפס הקול שרוכבות על המוסיקה.
גברים בחצאיות רחבות שחורות תמיד מזכירים לי לוחמים טטרים. מאחר וגברים בחצאית ארוכה נראים טוב, מפליא שלבוש זה לא מצא די אוהדים מחוץ לבמה. על הבמה ראינו לא מעט חצאיות רחבות ודי למנות את ‘חלב שחור’ של אוהד נהרין בגרסה השנייה ל’בת שבע’ ( הראשונה הייתה של הקיבוצית ושם רקדו רק נשים, ולא בשחור) או את ‘הבתולה…’, של חוויאר דה פרוטאס ויש עוד אחדים-וצ’רקאווי ביניהם.
העבודה כולה בנויה פרקים פרקים שבנויים בעיקר ממקבצי מבצעים שנכנסים לאוניסונו ויוצאים ממנו בעיקר לקטעי סולו התנועה היא המסר, האנרגיה היא התוכן. אין פה סיפור. אין רובד נרטיבי נסתר. זו עבודה מופשטת למדי, כפי שמחול יכול להיות. תמיד המופשטות במחול היא בעירבון מוגבל כי הגוף אף פעם לא ממש נייטרלי; חם לו, קר לו, הוא מלא תשוקה, הברך מציקה. הגוף לא מפסיק לחוש, לא מפסיק לדווח לעצמו איפה הוא נמצא בחלל ולתכנן לאן הוא הולך. הראש ממשיך לעבוד וליצר דימויים ולא אבסטרקט לירי.
באר הרבה ליצור בשנים האחרונות- כלומר בעשור וחצי ואולי יותר- שורה של עבודות ספקטקולאריות שהיו מבוססות על שימוש באביזרים גדולי מידות וייחודיים, שאת רובם הוא עיצב בעצמו. עבודה עם אביזרים מאפשרת בנקל, יחסית, להרחיב את טווח השפה השגורה באמצעות נקודות משען חדשות , למשל, ומוציאה את היוצר ממטריצות מקובעות, גם נקודתית וגם ברמת המבנה השלדי של העבודה. מצד שני, היא מוסיפה מרכיבים ויזואליים מרשימים וזוכה לרב לתגובות חיוביות בקרב הקהל, כי החפצים הם דבר מובן, מוכר ובכך, לא מאיים באופן שהוא כביכול דורש הבנה ופירוש מהצופה, באין נרטיב קוהרנטי. עם זאת, כמעט ולא אפשרי לקיים רצף של עבודות תלויות-אביזרים מבלי להיקלע שוב למתכונת, לחזרה למגירות קודמות שהוכיחו עצמן, להחצנת אפקטים שמאפילים בסופו של יום על הפן המחולי, נטו, של היצירה.
בשלב מסוים, שימוש עודף משמש מכשלה ברמה מסוימת, אם כי הדבר לא בא אולי לביטוי במספר הצופים, משום שהמרכיבים הפופוליסטים מביאים קהל חדש שנהנה מהאיכויות האסתטיציסטיות והבידוריות של היצירה.
בעבודה הנוכחית ‘אמבכלל’ חוזר באר אל התנועה וזה בהחלט מרענן, מה גם שבאר יצר מעמדים מרשימים ומגוונים.
בדף התכנייה הוא מצטט את שירו של ישראל אלירז’ מתוך ספרו ‘הלא יאמן פשוט ישנו’, שיר שנולד ממצב מהורהר, אבסטרקטי מחצה ופילוסופי על גבול הזן. כמו בעבר, באר, חובב שירה, השתמש גם בעבר בציטוט שיר שמספק רובד תובנה נוסף ליצירה מחולית.
לא ברור לי עד הסוף מדוע בחלק השני של הערב, בשלב שבו כל הרקדנים מחליפים את בגדיהם השחורים בבגדים בהירים- שני המינים עוברים ללבוש חצאיות קפלים משובצות באורך מעל לברך ופריטי לבוש עליונים בהירים עם הדפס עדין צבעוני- בשלב זה יש נפילת מתח ויזואלי, שהרי אופן התנועה ושפת התנועה לא עברו שינוי מהותי. הבמה נראית חיוורת ללא תקנה, הרקדנים נבלעים ברקע, יחסית כמובן, כאילו כל המערכה מאבדת מטען אנרגטי. אם אינני טועה, גם רמי באר, כוריאוגרף מנוסה ומיומן ומעצב תאורה מהשורה הראשונה, מרגיש במשהו והא מתחיל להאיר את הבמה באורות סגולים ובמשנהו באדום זוהר ומשם הלאה, אבל זה לא נדבק, לא מועיל וזה גם זר למסגרת האסתטית שנבחרה ונשמרה בקפדנות והעניקה עוצמה ליצירה. את התלבושות יצר מאור צבר, מעצב נפלא שהכין לא מעט תלבושות מלאות דמיון, מבריקות ממש, שתמכו בכוריאוגרפיות קודמות והעניקו להם מימד חשוב ביותר. לא אתפלא, אם במופעים הבאים ימצא פתרון נכון שיחזק את המערכה האחרונה, כי בסך הכל ‘אמבכלל’ היא עבודה חזקה ומרתקת, יש בה המון עוצמות נפלאות שעשויות ביד בוטחת. הרקדנים נראים מצוין והלהקה בהחלט ראויה לשבח.
Uri Nevo- Dance Photographer.
אורי נבו,
תערוכת צילומים של אורי נבו, צלם הבית של הלהקה הקיבוצית, תתקיים בימי אלה בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה ותלווה את מופעי הבכורה של הלהקה הקיבוצית ‘אמבכלל’ של רמי באר, מנהלה האמנותי הותיק של הלהקה.
נבו מצלם מחול כבר שני עשורים. קודם לכן עבד כצלם עיתונות מן המניין ובמסגרת עבודתו נשלח לצלם את הלהקה הקיבוצית ונשבה בקסמיו של המחול.
נבו, רואה את עצמו ככוריאוגרף של צילום.” חשוב לי להקפיא שבריר של תנועה ולאו דווקא לתאר יצירה שמה” אמר בעבר.
בצילומיו ניכרת הקפדה יתרה על בניית קומפוזיציה צלולה ועניין חוזר ונשנה בלכידת אותו שבריר שנייה שבו מתמצתת הדינאמיקה, התנועה בחלל. בתמונות ניתן להבחין גם בהדי המוסיקה והאווירה הייחודית לכל עבודה.
“תמונה המעבירה את רוח המחול ויפי התנועה” אומר נבו, “יכולה להיווצר רק בזמן הריקוד ורק על ידי אמן”.
המקבץ שנכנס גלריית הצילומים של ‘ריקודיבור’ בפירוש אינו מכסה את היקף יכולותיו של צלם רגיש זה.
נבו הוא צלם המחול השלישי שהוזמן להציג באתר.
Batsheva : ‘ The Toxic Exotic disappearance Act ‘ by Yasmeen Godder,’ Hofesh’s Work’ by Sharon Eyal. Suzanne Dellal, January 4
Batsheva : ‘ The Toxic Exotic disappearance Act ‘ by Yasmeen Godder,’ Hofesh’s Work’ by Sharon Eyal. Suzanne Dellal, January 4
בת-שבע: עבודות חדשות של יסמין גודר ושרון אייל וגיא בכר. סוזן דלל, 4 בינואר
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
מזה זמן רב לא התנסו רקדני בת שבע בעבודה עם כוריאוגרף חיצוני ולכן אחד הדברים היותר מסקרנים היה לראות אותם ‘עושים’ את יסמין גודר, בגלל השפה האישית המובחנת שלה שאותה הפנימו רקדניה הותיקים בעבודה ממושכת.
כמובן שגם צרוף של שתי יוצרות כל כך שונות זו מזו כמו גודר ושרון אייל, אף הוא מסקרן. גם גודר וגם אייל הן יוצרות בעלות ייצריות עזה, בין מאפייני דרך עבודתן ישנה בולטות ניכרת, החצנה, והן אינן מוטרדות בשל דקויות ועידון כערך. עם זאת, לעבודות של כל אחת מהן יש אופי שונה ותפיסת במה אחרת באופן מהותי ולא פחות חשוב- כל אחת תופסת את הגוף המבצע באופן שונה לחלוטין.
בסך הכל היה זה ערב מהנה למדי, לא מעט בשל הרקדנים הטובים של בת-שבע.
יסמין גודר בחרה לצורך ה’טוקסיק אקזוטיק’ רק חמישה מרקדני בת שבע; את אייר אלעזרא, ארז זוהר, צ’ין וי לי, שאמל פיטס וערן שני. יש להניח שהרקדנים שנבחרו זכו בתפקיד בזכות הנוכחות האינדיבידואלית של כל אחד מהם. בעבודות של גודר מורגש שמה שמעניין אותה הוא לא יכולת טכנית, על כל פנים, לא בקדימות גבוהה- לכמה מרקדניה לדורותיהם היו יכולות ממוצעות – אלא ראש מאד פתוח ומשהו באישיות הבימתית שמוכנה להיזרק למצבי קיצון שאינם מחמיאים בעליל. בין רקדני בת-שבע הנבחרים, בלטה נוכחותם של שאמל פיטס, רקדן שחום עור בעל נוכחות פיזית מרשימה וכמובן, אייר אלעזרא, הרקדנית היותר מרשימה בלהקה, שנוכחותה מאפילה על הסובבים אותה.
על פי הכתוב בדף הערב, יסמין בנתה את העבודה על חמישה רקדנים משלה ואלה עזרו לה בפיתוח החומרים, ועל כך הודתה להם בתכניה. יתכן וזו אחת הסיבות שיסמין לא ביקשה לעבוד עם קבוצה גדולה יותר של רקדנים. לא מן הנמנע שהיא בחרה גם לבנות את החומרים בסטודיו הביתי שלה ועם רקדנים שמכירים את שפתה, בגלל אילוצי זמן. לפחות כך הייתי רוצה לחשוב. בפועל, מרבית הזמן, רקדני בת שבע אכן רקדו בשפתה של גודר ואף הצליחו לאמץ כמה מהמחוות האופייניות לה, אם כי לא תמיד הצליחה גודר להתאים אותם לתבניות המוקדמות. אצל גודר הצעד הוא רק הצעה ואילו ליבת התנועה נמצאת בכוונה, במוח המבצע, ביכולתו לחלק את האנרגיות ואת טונוס הגוף בתחביר המסוים שלה, בצורך לחלק קשב לכמה כיוונים סותרים ובתזמון ספציפי, שבלעדיו, זה לא זה.
היכולות המיוחדות של אייר, שוב, לא מתוך ידע אלא מתחושה, הובילו את גודר למקומות לא צפויים במהלך העיבוד. אייר היא כלי משוכלל במיוחד הן ביכולות הפיזיות והן באיכות התנועה ובהבנתה, ותכונות אלה הניבו כמה מהרגעים המעשירים של העבודה, דווקא באותם המקומות ששפתה של גודר חלקה מרחב עם אישיותה הבימתית של אייר שהוסיפה עוד מימד ייחודי משלה. היא מביאה אתה איכויות חייתיות, של לטאת ענק עם מרכיב פתייני ומצד שני מקרינה פריקיות גודרית ויכולת להתנתק בשבריר שנייה ממצב קיומי אחד לשני ולהוסיף טיק שגודר אוהבת לעשות בעצמה, סוג של הדגש תוך העפת מבט הפוך לתנועה.
הרקדנית הנבחרת הנוספת הייתה צ’ן-וי לי המעודנת, שהיא רקדנית טובה ללא ספק, אבל יש בה משהו אוורירי, נרפה, חיישני, שלא הולם את שפתה של גודר. שלשת הגברים השתלבו היטב בעבודה. קטע מצוין בביצועם ובו שרוכי קרסוליים של האחד הופכים לאזיקים של שניהם. במובן מסוים זה מזכיר כמובן את ‘סייקו קילר’ של עזרלו.
גם לנוכחותו של שאמל פיטס היה משקל חשוב, במיוחד בסולו שעליו התבססה הסצנה הפותחת גופו השחור בולט על רקע קיר דמוי עץ שהאור המוקרן עליו מעניק לו זוהר זהבהב. הוא מתקדם לאט והגוף כמו מנגן את הליווי המוסיקלי באווירה יפנית. לגופית הרשת שהוא לובש ימצאו אינספור שימושים נוספים, אבל העניין בו נובע יותר מהאופן שבו הוא טוען בגופו את האנרגיות. גם ארז זוהר וגם גיא שומרוני הוסיפו נופך משלהם והביצועים שלהם ראויים לציון.
זו עבודה נאה שזכתה לביצוע מעניין, גם אם לא תמיד צמוד מאד לזה האופייני ללהקתה של גודר. וזה בסדר. אולי מפאת קוצר הזמן, לא נראה לי שעבודה מיצתה את עצמה והיא לא מהודקת וצלולה כמו כמה מהעבודות היותר משובחות של גודר מהעת האחרונה.
שרון אייל וגיא בכר אחראים ל’העבודה של חופש’ , שם שהיה זמני, ונשאר קבוע כמו הרבה דברים שאנו מכירים מניסיוננו. חופש הוא כאן במובן של חופש שכטר שאמור היה להעלות עבודה עם רקדני בת שבע. חופש נמצא עכשיו בשלב שהוא הולך על יותר-גדול-יותר-חזק-יותר-הרבה, והביקוש למופעים שלו, בהתאם. אולי אנחנו קצת קטנים עליו בנקודת זמן זו. ראה דיווח באתר מפסטיבל מונפלייה 2011. http://www.dancetalk.co.il/index.php?s=festival+montpellier+2011
משחופש ירד מהפרק, באה שרון אייל והרימה את הכפפה והנה, הכפפה מתאימה לה ככפפה ליד. שרון בחרה בתריסר מרקדני בת שבע והצליחה לבנות עבודה שמשתלבת היטב עם מה שהיא עושה מזה זמן, אבל הפעם אף טוב מתמיד. קוצר הזמן הועיל לה.
בתמונה הראשונה נכנסת שרון למרכז הבמה המוארת במפל אור אלכסוני מהצד. היא נכנסת מהדסת בצדים איטיים, על קצות האצבעות, תוך ערסולי אגן בברכיים רכות מופרדות, שהם ממאפייני עבודתה. היא מודעת מאד להופעה החושנית המרשימה שהיא מקרינה ומביטה ישירות לקהל, כאילו מחפשת אישוש לתחושתה הפנימית. הלבוש שלה כלל בגד גוף צמוד שחור ומבריק, קצת כמו לאטקס, בגד שמפלרטט עם סצנת סאדו מאזו, אלא שתסרוקתה המהודקת המאופקת והצווארון הלבן העגול לצווארה, כמו בשמלת שבת של ילדה טובה, משדרים מהוגנות, בדיוק מהקצה השני של הסקאלה. גם על הבמה היא מקרינה איזו דואליות, אישה אש ובו זמנית ולא פחות מכך- אישה קרח.
בעבודה הנוכחית יש לא מעט קווי דמיון לעבודות קודמות, אם כי האפרו הפולחני, קיבל כאן עיבוד ממותן. כמו ב’ביל’, גם כאן לרקדנים בגדי גוף בצבע עור עם נצנוץ מה של לורקס. בגד אחיד לשני המינים, כך גם האיפור הכבד, שפתיים באדום לוהב. אלה אמצעים שמאחידים ומנטרלים אישיות פרטנית והופכים את המשתתפים לגוש רוטט, חסר הבעה, שבמקרה הזה נדמה כנשלט על ידי מערכת מכאנית ששולחת פולסים למרכז הגוף וגורמת לתנועה קטועה. הפנים המאופרות חסרות הבעה מזכירות פתרון דומה מהותית ב’ביל’ ובעבודות קודמות שבהם הרקדן מצטייר ככלי על לוח.
במחול הישראלי בכלל יש שימוש רב באופן יוצא דופן במרכיב האוניסונו, אולי שאריות מתרבות ריקודי עם, טירונות ו/או שירה בציבור ואולי נינוחות מדאיגה ממצבי עדר. שימוש לא מבוקר באוניסונו ראוי לפחות להרהור. מה שיודעים גם מנהיגינו, למצבור אנשים עם מטרה משותפת יש כוח לסחוף אחרים. לא בכדי מצעדים צבאיים, כמו גם תהלוכות קרנבלים מרעידים לא מעט לבבות. זה מרשים תמיד.
עם זאת, האוניסונו של אייל, בין אם הוא ממוכן ובין אם הוא פראי-פולחני, תמיד ירתק ותמיד יקרין בסופו של דבר מיניות מתפרצת וכך גם כאן.
זו אחת העבודות היותר מהודקות וממוקדות של אייל ויש בהם הרבה רגעים אסתטיים במיוחד. התאורה של במבי שרתה אותה באופן יוצא דופן בהגדרת החלל והמוסיקה שליוותה את העבודה (אורי ליכטיק) תרמה אף היא תרומה ניכרת.
Ballet de Monte Carlo-Lac ( premier). Monaco, December 27
Ballet de Monte Carlo-Lac ( premier). Monaco, December 27
בלט מונטה קרלו- אגם ( בכורה עולמית), גרימלדי פורום, מונקו. דצמבר 27
Photos: Angela Sterling
אורה ברפמן
הכוריאוגרף ז’אן כריסטוף מאיו ( Jean Christophe Maillot), מנהלה האמנותי של להקת בלט מונטה קרלו העלה בבכורה את יצירתו החדשה ‘לאק’ ( אגם, LAC) גירסה משלו לאחד הבלטים הגדולים של כל הזמנים- ‘אגם הברבורים’. הבלט המוכר לנו הוא מה שהתגבש משיתוף הפעולה של מריוס פטיפה ולב איבנוב, שאחראי על ליבת היצירה; שתי המערכות הלבנות, הרוחניות-פיוטיות, שבהם מתקיימת רמת הפשטה גדולה יחסית ועיקרן סגנון צורני המבטא ערכים אסתטיים אופייניים לתקופה ומאשש את התפיסות החברתיות הדומיננטיות. אלה חוצצות בין שתי מערכות ענייניות יותר שמקדמות לינארית את העלילה.
עיבודו המפתיע של מץ אק ( Mats Ek) לג’יזל מ- 1982 הוביל לזרם חדש של קריאה מחודשת של הבלטים הקלאסיים, אם כי נדמה כי במובן מסוים העוקץ קהה ושיאו מאחוריו. שנים ספורות אחרי ג’יזל העלה אק עיבוד משלו ל’אגם הברבורים’ עם רקדנים קרחי שיער שדימה את המשתתפים למין שלישי, בנפרד מהחלוקה המגדרית המצויה.
בין העיבודים המעניינים לאגם הברבורים ניתן למנות גם את זה של מת’יו בורן ( Mathew Bourne ) עם ברבורים-גברים, או זו של קונסטנטינוס ריגוס ( Konstantinos Rigos) שמתרחשת באתר קרוונים. גם מאיו עצמו עיבד מחדש לא מעט בלטים כאשר אחד המקסימים בהם הוא גרסה צבעונית מלאת הפתעות ל’מפצח האגוזים’.
כל עיבוד מחדש של אחת מהיצירות הקלאסיות, אמור להציע זווית ראייה חדשה, פריזמה אחרת שתביא אולי לפענוח יחסי הגומלין בין הדמויות ותוביל לתובנות חדשות, תוך שימוש בשפה ותפיסה ההולמת את הזמן הנוכחי, כשם שהמקור משקף את תקופתו. כל היצירות של מאיו ללהקת בלט מונטה קרלו שואבות את התוקף שלהן מהמסגרת הניו-קלאסית בסיסית שהיא המנדט האמנותי-סגנוני של הלהקה. גם כאן, הוא אינו חורג מהסוגה הזו ועם זו הוא מציע הדגשים שונים בליברית שהופכים את ה’אגם’ מבלט רומנטי, שכוחו ביופיו הנשגב, למשהו קשוח, מאד אלים, מאד קודר, אבל בהחלט ספקטקולרי.
העיבוד מחדש של מאיו , LAC , מציע שינויים רבים בפרטי הדרמטורגיה, אותה הוא ניסח בעזרתו של חתן פרס גונקור, הסופר ניקולס ברושו ( Nicolas Brochot ). יש פה ניתוחים פסיכולוגיים מפורטים כבר בהקדמה, בה חוגגים לנסיך בעודו ילדון יום הולדת והוא עד לחטיפתה של חברתו האהובה בת גילו על ידי מלכת האופל. בהמשך, בסצנות ארוכות מתגלות מערכות יחסיו עם הוריו, המלך והמלכה, עם חבריו הציידים- מושאי תשוקתו כבוגר והאופן בו הוא נמנע מלהתחייב ואף לגעת בנסיכות המיועדות, מהן הוא אמור לבחור בת זוג. אלא שאז הוא פוגש את אודט, הנסיכה שקללה רובצת עליה; היא תהפוך לברבור ותחזור להיות נערה רק בלילה, בין חצות עד עלות השחר. זיגפריד, פוגש בה ומתאהב, הוא מזהה בה את בת דמותה של חברתו מגיל הגן שנותקה ממנו. הפעם הוא נשבע לה אמונים.
אכן, שלד העלילה הזו נשמר כביכול, כל הדמויות המרכזיות קיימות , אלא שב’אגם’ מרכז הכובד זע ועבר מאודט למלכת האופל המגולמת על ידי הרקדנית הראשית של הלהקה, ברניס קופייטרה, גראנד דיווה בזכות עצמה ובת זוגו והמוזה של ז’אן כריסטוף מאיו . הוא בנה עלילה הסובבת סביבה והיא נוכחת על הבמה כמעט לאורך כל ארבע המערכות, בוחשת וזוממת, בעזרתם של שתי דמויות עטופות שחורים, ספק ברבורים, עורבים או מלאכים מהגהנום. היכולות הדרמטיות שלה אינן נופלות במאום מכישוריה כרקדנית-על. נראה שהיא רושפת אש ונהנית לחשוף שיניים ולנגוס בכל העומד בדרכה. הדמות החזקה שהיא מגלמת מאפילה על סביבתה.
בסצנה בה לראשונה אנחנו פוגשים בלהקת הברבורים שאמורה לשקף, בראי שבור אמנם, את המערכה השנייה פנטזיה על תמימות בתולית . כאן, אפילו הברבורים הלבנים, אחיותיה של אודט לאחוות המקוללות, הם בעצם אפרפרים, ומרמזים על תהליך השחרה מתקדם. חיזוק לחשש מגיע במערכה האחרונה. לא רק ששותפותיה לגורל אינן מגינות על אודט מזעמה של מלכת האופל, הן בסופו של יום מגרשות אותה מקרבם, בידיעה שהם מגישות אותה כקורבן לעולה ישר לידיה של מלכת האופל, אמה של הברבור השחור.
מאוחר מדי, מזהה הנסיך במהלך עילוסיו בנשף המסיכות, שהוא טעה והוא חובק את אודיל שלמדה לחקות את מחוותיה של אודט. הוא מבחין שבשלמת הנוצות הלבנות שהיא לובשת הולכות צצות ומתרבות נוצות שחורות. הוא מבין שטעה, הוטעה, ונפל קורבן למזימה ולמעשה הוא חסר אונים, כפי שהיה מאז ילדותו . שוב אין לו שום שליטה של ממש על חייו.
אילו מאיו היה ישראלי, הייתי רואה ביצירתו מימד פוליטי שקוף.
באחד הקטעים המרתקים מבחינה כוריאוגרפית, מלכת האופל ושני משרתיה מבצעים טריו ארך כשהם אוחזים ידיים ושש זרועותיהם מתפתלות ככנפיים של מפלצת תלת-ראשית, או תמנון מסוכן, מוטיב תנועתי שמאיו חזר ואיזכר אותו באופנים שונים גם בהמשך, באופן מושכל ומרתק.
גם הדואט של אודט וזיגפריד היה מאד מיוחד, השניים מגלים אהבה זה לזו אבל תוך ציחקוקים ושעשועים ילדיים, ואהבתם שזורה ברעות צחה כבימי ילדותם. יש משהו כובש באופן בו הם מבססים את הקשר שלהם והדואט מרתק באופן שהוא מתרגם הלכי רוח מורכבים.
אי אפשר שלא להתפעל מהתנאים בהם מתפקדת הלהקה. את הערב מלווה התזמורת הפילהרמונית של מונטה קרלו בניצוחו של ניקולה ברושו ( Nicolas Brochot ). הרושם החזק ביותר מכל מרכיבי העיצוב הוא האופן שבו משחק הצבע האפור תפקיד דומיננטי, גם בסט של חצר המלכות בעיצוב מופשט לגמרי שבנוי ממערך פנלים גבוהים מבד וגם בסצינות האגם שאמנם אינו נראה בפועל, אך מוחש כחלק מנוף קרחונים גבוהים של קרח אפור ומאיים שפולש למרחב הבמה. עיצוב התלבושות מוקפד אבל מאופק. התפעלתי מהרעיון של מעצב התלבושות שבניגוד לכתר זהב קטן שחבשה המלכה, כתרו של המלך היה עשוי אבני חן בודדות הדבוקות לראשו הקרח.
בסופו של דבר, אודט נחטפת מעולפת, ספק חיה, על ידי משרתיה של מלכת האופל ונלקחת אל בין צוקי הקרח האפורים המאיימים, אבל גם אודיל מתה ואמה השכולה מאשימה את הנסיך. אוהל שחור דק נפרש מהתקרה ומכסה את במה כולה, כולל מלכת האופל האבלה וגופתה של אודיל. ברגע האחרון והמאד דרמטי, היא יוצאת מחופת המוות הזו, גאה, חזקה ומאוששת. מי יודע מה היא עוד זוממת, איזה עוד מעשי כישוף היא מחביאה באמתחתה.
רננה רז- הדיפלומטים. ברק מרשל- ווונדערלאנד, סוזן דלל, דצמבר
רננה רז- הדיפלומטים. ברק מרשל- ווונדערלאנד, סוזן דלל, דצמבר 2011
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
לא בכדי, המידע הראשון שרננה רז מספקת לצופיה בדף הערב, הוא העובדה כי פס הקול מורכב משורה של המנונים לאומיים ואכן, רף הסקרנות עלה פלאים. רעיון מקורי, מעניין ובוודאי מאפשר כמה אמירות נוקבות על לאום ולאומנות. אלא שמייד היא מוסיפה כי בכוונתה לנתק את העבודה מהקשרים לאומיים ופטריוטיים ולהתרכז בפרשנות רגשית ופרטית. פרשנות למה, אם לא לנושא הלאומיות/לאומנות?
ששת הרקדנים לבושים בבגדים שבהם מוטיבים שלקוחים כביכול מדגלי לאום. לא מעט מהם משדרים זקיפות קומה לאומית, נחישות, הרבה פאתוס שזה הכי לאומי כמעט שיש במקומותינו. הרקדנים שכנראה קיבלו דרגת-חופש עודפת העמיסו שבבי אסוציאציות מהגן כמו חד, שתיים שלש דג מלוח ועד לאב-ניר ומספריים, לצד פירואט כפול כזה או אחר או תצוגות יכולת אחרות- פוף, משום מקום ואליו חזרה. לא שלא היו רגעים, כגון הסצינה בה כפות ידיים נשיות תומכות במתעלפת התורנית, או נאום (ריקודי) חוצב להבות של רקדנית בבגד אדום ואגרוף ימינה מונף אל על, סצנה כמעט בודדה שזכתה לביצוע מסקרו ומשכנע. לא שחסרו בעבודה חומרי גלם, אלא שלא נראה שהם עברו מיון מושכל. נראה כי הם עלו לבמה ללא סינון, ללא קדימות נושאית, ללא שלד מבני, ללא יעד על, ללא יד מכוונת, ללא עיבוד, ריטוש או ליטוש, ללא סובלימציה. ככה, נטו. נראה כי תשומת הלב הופנתה בעיקר אל האיך, דהיינו, לניקוי הביצוע ובאמת כל ששת הרקדנים נראו טוב והפגינו שליטה. לחלקם גם אישיות בימתית מעניינת. פחות תשומת לב הופנתה אל המה והמדוע. כך זה נראה.
מאחר והרקדנים נראו נהנים ואף סבורים כי הבעות מוגזמות יכולות להיחשב ככישורי משחק , אזכיר רק שבבתי ספר גבוהים לתיאטרון לומדים שלשחק שיכור באופן אמין, חייבים להשתדל ללכת ישר.
נראה היה שבליל אקלקטי זה שנקרא ‘דיפלומטים’- מסיבה שלא התבהרה באמצעות הריקוד עצמו - נמצא עדיין בשלב בדיקת היתכנות.
‘וונדערלאנד’ (תעתיק ביידיש ) של ברק מרשל מצטרף לשורת עבודותיו שבהן הוא משכלל את שפתו המקורית והמיוחדת שבשונה מזו של מרבית אחיו לתחום, נושאת חותם אישי בולט שאין לטעות בו. אחרים יגידו אולי שהוא ממחזר את עצמו. גם פס הקול של המופע נושא את סממני טעמו המוסיקלי המגוון שמרגיש נוח בגלישה חופשית בין יאשה חפץ ל’בלקן ביט בוקס’ ובין האחיות בארי ששרות בהרמוניה מקסימה ‘ברבר שופית’, שירי יידיש אמריקאי מתקתקים מצופים בגווני ג’אז לעבר ‘קוסאני אורקסטאר’ , אתני ממקדוניה.
מאחר וברק שמתגורר בקליפורניה, בא לחזרות בישראל לזמן קצוב ( מאילוצי תקציב), הוא מגיע מוכן אחרי שיעורי בית יסודיים, עם פירוט ברמה של סטורי בורד, עם מוסיקה, עם צעדים ומה שאפשר להכין בבית. צורת עבודה זו שנדמה שכבר פסה לחלוטין בקרב מרבית הקולגות שלו, מקנה לעבודה את הגוון האישי, המקורי של שפת התנועה שלו שיש בה קמצוץ ענבלי בברכיים הרכות, בקפיציות התימנית של הדעסה הגברית ובהיותו מחובר לחלוטין לזמן, לעכשיו. יתרון נוסף הוא שבשלב מוקדם מתגבש מבנה העבודה ומקנה לה מתווה.
מרשל אמנם ישראלי במובנים רבים אבל לא פחות מכך, הוא תוצר אמריקאי מרקע תרבותי ספציפי שמרגיש נוח עם פרסומת לקניידלעך של מנישביץ’ כמו לקונצרט עם יו יו מה; בפועל, לא בתיאוריה. יש בעבודות התיאטרליות שלו אווירה של העיירה, של הגירה, של אי אז. זאת, יחד עם מרכיבים שכאילו צצו מסיפורי גן העדן של איציק מאנגר, שלום עליכם או ציורי מרק שאגאל. סוג של סוריאליזם מתון, מאד הומאני, שאני אוהבת.
מבנית, ברק חוזר לתבניות שהוא מכיר ועבדו בשבילו בעבר של שילוב קטעי אוניסון על מוסיקה מדליקה ומעברים לפיסות תיאטרליות מלאות דמיון. גם הפעם, הוא מגדיר את הסיפור עבור צופיו ובערב זה, עשר נפשות נאבקות כדי להיאחז בתקווה בדרכן הביתה, אל אהוביהם. כן. זה נכון. אבל אם כל זה ידוע מראש, מרשל סוגר כמעט אופציות לראות במחול שלו רבדים נוספים, זוויות מבט אחרות, נקודות חיבור אישיות. כאן לפחות, ההסברים בדף המופע לא מסיטים אותך לעבר תורת הקוונטים ומילים גבוהות שמכסות מעט, לא גורמות לך להתכווץ ממבוכה.
Inbal Pinto & Avshalom Polak- Bombyx Mori. International Exposure at Suzanne Dellal, November 30
Inbal Pinto & Avshalom Polak- Bombyx Mori. International Exposure at Suzanne Dellal, November 30
ענבל פינטו ואבשלום פולק. ‘בומביקס מורי’, ‘חשיפה בינלאומית’, סוזן דלל, 30 בנובמבר
צילום:גדי דגון
אורה ברפמן
בעבודות תיאטרון המחול שלהם, ענבל פינטו ואבשלום פולק חצבו נישה משלהם בתוך שדה המחול הישראלי. הם מציגים עבודות שבהם תום ותחכום מספרים פיסות סיפור פשט שנוגע בדרש, בחמקמקות רווית חלום, באווירה חידתית. אסופת תמונות ללא נקודת התחלה במובן הנרטיבי וגם הסוף אינו מסיים דבר. מבט בחלון רכבת החוצה יקום שקיומו מעבר למציאות.
ב’חשיפה בינלאומית’ הם העלו בבכורה את ‘בומביקס מורי’ ( תולעת משי= Bombyx Mori) , עבודה קסומה מלאת אווירה ששומרת על הידוק רב ואחידות שפה. גם חזותית מצאו היוצרים דרך למשוך חוט ברור שכורך את כל החלקים לכדי שלם. החוט המטפורי והחוט הגמיש בפועל, אכן מוצא עשרות דרכים לחבר בין פרגמנטים, חלקם רעיונית בלבד ואחרים באופן פיזי –מוחשי.
הפעם, אולי יותר מתמיד ההקפדה על התנועה הניבה שלב נוסף של פירוט דקדקני שיורד עד לשורשי הציפורניים, זוויות הזרת ועד סימטריות מרנינות והקפדה על דיאלוג בין קווים.
בקיר האחורי ישנם פתחים מהם מזדחלים החוצה רקדנים ונשאבים פנימה כשנדרש, אופציה שהעלתה מנבכי זיכרוני עבודות מקסימות של ג’וזף נאדג’, שאף הוא עסק בתיאטרון מחול שבורא מציאות הזויה משהו, שיש לה הגיון משלה שאינו מחובר בהכרח לעולם המוכר לנו. בעוד שנאדג’ חונן בחוש הומור קודר ולא אחת מאיים, בעבודות של ענבל פינטו ואבשלום פולק אין למצוא את הייאוש האפור כצפחה של חוסר תכלית. תמיד נמצא בעבודותיהם אור ואיזה תום שנושא אתו מידה של אופטימיות.
שתיים מהרקדניות מקיימות דואט בישיבה, ידיהם נסרגות זו בזו, אצבעותיהם נראות כאוחזות מחטי אריגה. גבר שחום עור ופניו צבועות לבן, כאותם זמרי המינסטרל השחור בארה’ב של תחילת המאה העשרים מתקרב אל רקדנית הצמודה לקיר ומושך חוט גמיש מאביזר עץ שהיא אוחזת ביד, ועליו מלופף החוט. הוא מעביר את החוט מצד לצד, באלכסון וישר. הוא מותח אותו ומחבר לאחד מעשרות העוגנים הזעירים בקיר. לא עובר זמן רב והדמות מכוסה כולה בקורי העכביש הללו, דבוקה ללא יכולת לזוז מהקיר. חוטים אלה מלווים אותנו לכל אורך המופע בדרכים חדשות ומקוריות כל הזמן עד לסוף. בסצנה האחרונה , מבלי לגלות בדיוק מה קורה, מערכת הקורים הגמישים מכסה את כולה.
במהלך הערב מתבצעות פעולות שנלקחו מעבודות נשים מסורתיות בימים עברו; מעשה רקמה, אריגה, קשירה וסריגה, אמנויות סיב לדורותיהם, כולל מספר גרסאות של משחק הילדים ‘סבתא סורגת’ שהיה נפוץ פעם.
מדלת נמוכה זוחל קדימה כלבלב שגופו קופסת קרטון ואוזניו מצוירות בצדי הקופסה. אין לו תפקיד של ממש, אלא לקשר את העבודה עם סידרת ארוכה של עבודות קודמות בהם השחקן המבוגר מבצע סידרת תפקידי משנה שנתפרו לו במיוחד.
אם לוקחים את כל סיפור החוטים כמטפורה למסע כזה או אחר למחוז כזה או אחר, אין פלא שבשלב מסוים אחרי שביטויים כ’חוט השני’, ‘בובה על חוט’, ‘חוט מחשבה’, ‘טווה קורים’ ודומיהם צצו ועלו, מתחילות אסוציאציות להפליג מעצמן ומרחיקות עד חרב דמוסטנס התלויה על חוט, ומשם לסיפור של אריאדנה האומללה ואהבתה לתזאוס שבידיו הפקידה חוט כדי שיוכל למצוא דרכו חזרה מהמבוך. ובדמיוני נוצר חיבור בין המינוטאור שהרג תזאוס לקרברוס, כלבו של האדס, שומר השאול ומשם קפיצת דרך הובילה לתהיה שצצה למראה הכלב שגופו ארגז קרטון, שמא הוא הוא קרברוס המגויר והמבוית שמכשכש כזנבו רק כדי לקבל ליטוף? תמהני.
רקדנים: אבידן בן גיאת, עינת בצלאל, טליה בק, לזארו גודוי, נגה הרמלין, תום וקסלר, אלמוג לובן, אריאדנה מונפורט, נעמי ניסים, צביקה פישזון, ריקרדו רוס דה סילבה, אנני אילנה ריגני
עיצוב תפאורה, תלבושות, עריכת סאונד: ענבל פינטו ואבשלום פולק
עיצוב תאורה: במבי בואנו
Cannes Dance Festival 2011, ‘The new Mythologies’. November 22-27
Cannes Dance Festival 2011, ‘The new Mythologies’. November 22-27
פסטיבל המחול בקאן: ‘המיתולוגיות החדשות’.
Photos: courtesy of the festival
אורה ברפמן
את מהדורת 2011 של פסטיבל המחול בקאן שנערך ב-22-27 בנובמבר הוביל לראשונה הכוריאוגרף הבלגי פרדריק פלמנד ( Frederic Flamand ), מנהלה של להקת הבלט הלאומי של מרסיי, (National Ballet of Marseilles ) שהחליף את מנהלו הוותיק של הפסטיבל יורגוס לוקס. לוקס החליט לוותר על קאן סופית לפני שנתיים,לאחר שקוצץ התקציב הנדיב שהעניקה עיריית קאן לפסטיבל והוא זה שהמליץ על פלמנד כיורשו. יורגוס עצמו חובש מספר כובעים ובהם ניהול אחת מהלהקות הרפרטואריות החשובות בצרפת- להקת בלט האופרה של ליון וכן ביסס את מעמדו כמנהל פסטיבל הקיץ של אתונה, פרויקט שנתי רחב היקף שנמשך שבועות ארוכים ומתארחים בו מיטב להקות המחול, תאטרון ומוסיקה מכל העולם. השנה, למשל, הגיעו רווחיו לחמישה וחצי מליון דולר, בעוד כלכלת יוון תלויה על בלימה. על פי התכנית והאירוח הנדיב של מוזמני הפסטיבל, נראה שגם עיריית קאן התעשתה והחליטה להזרים מחדש תקציבים, כדי לא לחסל את המפעל המצליח הזה, אחד מעשרות פסטיבלים בקאן, שמשמשים מקור הכנסה ותעסוקה מרכזיים לעיר.
שניהם מקושרים היטב, אבל באים מרקע שונה. יורגוס בעל המרץ הבלתי נלאה, בא לקאן כדי ליהנות ונראה שזה בא לו בקלות. הוא אסף סביבו אמנים קרובים, רקדנים שאהב כמו סילבי גיים שהתארחה לעיתים קרובות ובתכניות האקלקטיות שרקח היו תמיד הפתעות מפתיעות ואת השאר תרמה האווירה המיוחדת של עיר החוף הקטנה הזו בחורף המתון. מאחר והוא מצטייר כאדם חם, נגיש ולא פורמלי, נדמה כי החלטותיו נעשו אף הן מהשרוול, בשילוב אינטואיציה בגבולות אילוצים.
לפלמנד נוצרה תדמית של רעיונאי, מישהו שקול ובה בעת מאד יצירתי. הוא היה אחד מהראשונים ששילבו תחומי במה באופן סינרגטי, ויצר חיבורים בין מחול לטכנולוגיה לפני רב הכוריאוגרפים ולפני שהציוד והטכנולוגיה נעשו נגישים ליותר יוצרים. פלמנד תמיד התעניין בשילוב אמנויות, באמצעים טכנולוגיים ובמדיה דיגיטלית. הוא ידוע גם בקשרים שקיים עם שותפים מתחום האדריכלות שהשפיעו על השיח התיאורטי שליווה מזה שנים את עבודותיו וגם תרמו לערכים החזותיים כמו עיצוב סט שעשתה לעבודתו אדריכלית העל זאהא חדיד.
פלמנד אף נתן כותרת למהדורה הראשונה שבניהולו והיא מסמנת את הכיוון שאליו הוא מושך את הפסטיבל הנוכחי והבא אחריו. הכותרת :’המיתולוגיות החדשות’ משמש אכסניה לדיסקורס מתקדם, אקדמי, שאהוד במיוחד בצרפת, ומסתדר במיוחד טוב עם יצירות של מחול מושגי. פלמנד מתייחס בדבריו למיתולוגיה המודרנית של הגוף, מיתולוגיה של הדימוי ומיתולוגיה של הטכנולוגיה.
במהדורה הזו אפשר היה לראות זה לצד זה את עבודתו של אדוארד לוק, מנהלה הוותיק של הלהקה הקנדית הנודעת: ‘לה לה לה יומן סטפס’ (Eduard Lock : La La La human Steps ) לצד הירואקי אומדה ( Hiroaki Umeda), יוצר יפני צעיר, סוג של ילד פלא , אוטודידקט, שלא למד מחול ולא מחשבים. העבודה שלו משתמשת בטכנולוגיה שבחזית המדיה הדיגיטלית. הוא עצמו עומד וזז מול מחציתו השמאלית של המסך האחורי ומימין מתפצלת ומתחברת דמותו המטופלת באמצעות מחשב אחרי שנתוני התנועה נרשמו באמצעות חליפת חיישנים. השאר נעשה באמצעות תוכנות מיוחדות והעבודה מדברת על האינדיבידואל שממוקד בדימוייו, מעצים אותם, מאיים עליהם, מאיין אותם ומתפרק למטר זיקוקי פיקסלים בעולם ווירטואלי פתייני.
אדוארד לוק, שלושים שנה בתחום והיוצר הקנדי הכי חשוב והכי מקורי, היה ידוע במשך שנים בזכות מחול פיזי, דינמי, שעוסק במהירות ובזמן ורקדנית קומפקטית, פראית, רוקיסטית- לואיז לקבלייה, עם רעמת השיער הבלונד שלה- היא האייקון שלו. לקבלייה, קמיקזית שכמותה, הצטיינה בקפיצות עם גלגול בגוף מקביל שנוחת ברעש לחלקיק שנייה לפני הקפיצה הבאה. בעשור האחרון, לוק העלה את הרקדנים שלו על פוינט מבלי לוותר על התשוקה שלו למהירות ולמצבי קיצון פיזיים. כמו אז, גם עתה הטכניקה הוירטואוזית של פירואטים במהירות טורנדו שמשמשת בשפה בלטית, משרתת אותו ככלי ולא כמטרה. העבודה שנקראת New Work’‘ עוצרת נשימה. בגלל הרקדנים, ללא ספק, ובגלל התאורה האקטיבית שהופכת לשחקן פעיל שתוקף את הבמה על ידי מעברים מהירים -באמצע משפט תנועה- מימין ושמאל ובחזרה. משקל רב ישנו גם לעיבוד המוסיקלי ולביצוע חי שלו על הבמה וכן לשילוב עבודת וידאו ארט שעומדת בפני עצמה וקוטעת את הרעש הוויזואלי ומציעה חלופה, אי של שקט, שפיות, אנושיות והתבוננות נוסח זן. כך הוא בונה שיכבה אחר שיכבה ויוצר טקסטורה עשירה, מורכבת, מרתקת. מי שראה את עבודתו ‘אמג’ד’ במשכן, קיבל פרומו ל ‘עבודה חדשה’ המהודקת.
בלט הלאומי של מרסיי ( National Ballet of Marseilles ) הופיע בעבודה מחודשת - ‘מטרה נעה’ ( Moving Target) , עבודה שתגיע לארץ כנראה בעונה הבאה של סידרת המחול באופרה.
את עבודת המפתח, החונכת הזו, יצר פלמנד כבר לפני 15 שנה. בשלב מוקדם נוטה הקיר האחורי באלכסון כלפי מעלה ומשקף את הנעשה על הבמה מזווית אחרת, הצפייה הכפולה, הסכיזופרנית הזו יוצרת שכפול של המציאות ובכל עת היחס בין המציאות והשתקפותה מקבל מימד חזותי מורכב שמשנה את אופי קומפוזיציה לחלוטין והוא תלוי בין השאר במרחק הפיזי של המשתף ובן דמותו המוקרנת . פלמנד משיג איזון בין השכלתנות הניכרת לרגישות אמנותית גבוהה. הרקדנים מצוינים ובעבודה הרבה רגעי יופי עוצרי נשימה. במידה רבה נשתמרה בה טריות.
שתי עבודות המתייחסות ישירות למיתולוגיה של הגוף עלו זו אחרי זו בערב הנועל של הפסטיבל; רוקו של אמיו גרקו ( Emio Greco- ‘Rocco’)
הקהל ישב על במת אולם הענק של ‘פאלה דה פסטיבל’, משלושת צדי זירת אגרוף מוקפת חבל. שני מתמודדים צעירים מאד פועלים בזירה ושתי דמויות בתלבושת מיקי מאוס סבים סביבם. רק מאוחר יותר כשיסירו את התחפושת מתחיל המחול ברצינות כשמגוף מחופש בסגנון וולטר דיסני יוצא אמיו גרקו; שרירי, מהודק באופן המיוחד שגוף מבוגר יותר נראה מהודק. גרקו ושותפו פיטר שולטה וודאי אינם ראשונים הממקמים את התרחשות בזירת אגרוף מטפורית או לא. אבל מעטים אוגרים בעצמותיהם אינטנסיביות מרוכזת כמו זו של גרקו שממשיך עם שותפו לטפל בחקר מתמשך הממוקד בגוף ובתנועה וביחסם למגבלות הזמן והמרחב. זו לא עבודה פורצת דרך בשום מובן, במיוחד לא בעידן ומקום שנוטה לקדש מחול מושגי על חשבון מחול תיאטרלי. אבל כדרכו, גרקו משכנע בעיקר בשל נוכחותו הייחודית כמבצע.
בהמשך הערב צפיתי בלהקתו של הכוריאוגרף הצרפתי-אלג’יראי הדי מעעלם ( Heddy Maalem) שביצעה את ‘פולחן האביב’ בגרסתו האפריקאית. קבוצה זו הציגה בעבר בסוזן דלל את אותה עבודה. גם אז היה בה עניין מסוים, דווקא בשל השימוש המקורי בסאונד ובווידאו שהביא צילומים מטופלים של ג’ונגל וקולות של רעמים בזמן סופת גשם. הריקוד עצמו מאד דינמי אבל באופן קצת חד מימדי ומתרכז במחול שבטי החוגג את עונת ההתרבות בנחישות רבה, אבל לא מציע שפה ודינמיקה הרבה יותר מורכבת, מעבר לאנרגיה שמספקת השפה הפולקלורית בעיקרה. הניסיון לשלב מרכיבים משפת מחול בימתי מערבי הדגישו את החסר בטכניקה של הרקדנים.
קבוצה אחרת של חובבים חסרי טכניקה לחלוטין, ושאף אינם מתיימרים להיות רקדנים, ביצעה אף היא את ‘האביב’ שלה למוסיקה של סטרווינסקי, שלא דמתה לשום ‘פולחן אביב’ שאי פעם עלה לבמה. בלהקה 21 משתתפים בני שבעים ואף יותר, וזה פרויקט של הכוריאוגרף ת’יירי ת’יו ניאנג ( Thierry Thieu Niang- Du Printemps!).
המשתתפים פשוט הולכים, לפעמים קצת רצים, מאטים, הולכים מהר. לפעמים עוצרים.
הדבוקה הצפופה במרכז הבמה מתחילה להיפרם כמו כדור צמר, איש, איש, בזמן המתאים לו, מתחיל ללכת. ללכת במעגלים מתרווחים כשכולם נעים נגד כיוון מחוגי השעון. נגד הזמן. אולי יעצרו את השלכותיו, ינצחו במשהו כדי להרחיק מהם את הסוף. לא יהיו אלה ‘הנבחרים’, אשר נדחקים החוצה ממעגל התנועה שעל פני הארץ . כל עוד הם במעגל, הם מוגנים והקבוצה מחזקת אותם מעט. ככל שההליכה מתמשכת, כן הגוף המיתולוגי העכשווי הולך ומסיר שכבות של מלחמה אחרת בזמן. פאות שיער שופע מושלכות, הם פושטים את בגדיהם הנאים ואתם מסירים עכבות, חששות, חולשות.
עבודה שהחלה מבחינתי, כצופה, בעבודה קהילתית חסרת תכלית אמנותית, הפכה להיות שיעור אישי נדיר ומאלף. אחרי שהזמן כאילו סרב להתקדם, רק כאשר חבורת הזקנים החלו להשליך את הפאות, הם הפכו מגוש נע של אנשים, לפרטים אינדיבידואלים. הכול הפך להיות אישי. כולם הצטיירו כנאים במיוחד. הם ריתקו ועוררו אהדה עמוקה באופן ההתמודדות שלהם. לכל גוף היה אישיות.. משהו בהם היה נוגע, כה מכמיר, מעורר כבוד, מעורר אהבה. אחד אחד נכנעו ופרשו מהמעגל הסובב ללא קץ. ללא התנגדות, תוך השלמה. עבודה מרגשת ומפתיעה ביותר.
הקהל, שבו היו הרבה צעירים קם על רגליו ומחא כפיים דקות ארוכות, תוך קריאות עידוד קולניות.
זה היה אחד המופעים המיוחדים בפסטיבל. שאלה אחת מנקרת, לא פתורה. איך ידע ת’יירי שהרעיון שלו יעבוד ויניב עבודה בת תוקף?
ת’יירי לא היה היחיד שזכה בתשואות ממושכות. המתחרה הרציני שלו ואולי זה שמדד התשואות שלו גבר, היה חופש שכטר שהביא לקאן שתי עבודות. ( Hofesh Shechter: Uprising, The Art of Not Looking Back )
חופש, לשעבר רקדן בבת שבע, חבר בלהקת רוק שלא המריאה רחוק מדי, עבר ללונדון לחפש מזלו, השתלם במוסיקה, הצטרף ללהקתה של יסמין ורדימון כדי לשלם שכר דירה והפך לכוריאוגרף מוערך ומצליח במהירות שלא תאומן. הוא ללא ספק הנציג הישראלי המצליח ביותר היום באירופה. (ראה פסטיבל מונפלייה האחרון באתר: http://www.dancetalk.co.il/?cat=3
ב’אפרייזינג’, העבודה המוקדמת ביותר, משתתפים רק גברים וב’אמנות של לא להביט לאחור’ רק רקדניות. השפה, וכאן במיוחד, מאד קרובה ברוחה לזו של נהרין באופי ובאופן תפישת הגוף. ברור שעם הזמן משכלל שכטר את השפה ומעניק לה מאפיינים משלו ובמיוחד הצליח להעניק לפן של הפרפורמנס בכללותו צביון מיוחד, סוחף, קצבי ומרשים. אוהבים לתאר אותו ככוריאוגרף פיזי, המשתמש בשפה חייתית, לוחמנית, מחוספסת.. הכל נכון . שכטר שכותב את המוסיקה שלו בעצמו מצליח לתקשר עם קהל רב-דורי. הצעירים שבאו, והיו רק במופע זה החלק הגדול של הקהל מגיב לריקוד ולא פחות- למוסיקה. הם ידעו בדיוק למה הם באים וחיכו לו. קולגות זרים שנכחו ושלא הכירו אותו עדיין, התקשו להבין איך הצעירים שמעו עליו בכלל. עובדה. שכטר היום הוא שם לוהט.
ומי עוד בא?
להקת מונטלבו הרווה עם ‘אורפיאוס’ ( Orphee by Montalvo Hervieu ) שהביאה דימויים חזותיים מרהיבים ו”שאוו” עם מרכיבי תנועה הנושקים לאמנות הקירקס, בשיתוף זמרי אופרה, רקדנים אפריקאים, הרבה ברייקדאנס לצד בלט. תערובת בעלת עודפות עצומה, כדרכם.
אמן הפלמנקו החדש אנדרה מרין, הטוען לכתר שעונד בן ארצו יזראל גלבאן ( Andres Marin) . מרין, רקדן חזק, רקד לצד נגנים וזמרים, כצפוי, והעלה לבמה אמן פעמונים מבוגר ומיוחד. בלי הרבה צלצולים, בינתיים, גלבאן מוביל בנקודות.
את הרשימה אסיים בביקור של מייקל קלארק ולהקתו. קלארק (Michael Clark: ‘Come, Been and Gone’ ) היה בארץ לפני שנים רבות, עוד כשהיה רקדן מבריק בעל שם ויוצר מוערך, חצוף ונועז. בינתיים עבר זמן, הוא עצמו עבר לא מעט באופן אישי, הפסיק את פעילותו לזמן מה וחזר ליצור. בעבודה הזו באים לביטוי חבריו הקרובים כמו דוויד בואי ( David Bowie ) שתרם רבות לפסקול המוסיקלי מלהיטיו. קלארק גם שיתף כאן פעולה עם לו ריד, בריאן אנו ( Lou Reed, and Brian Eno) ומצהיר על השפעתם של וולווט אנדרגראונד ולהקות אחרות. הרקדנים החזקים שלו באים מהבלט, כמותו. פניהם מאופרים בכבדות, כמו כוכבי רוק, משדרים אוירה עתידנית יחד עם המוסיקה. התנועה נראית מסוגננת, לא מרפה, ולעתים קרובות יש עבודה על פוינט. לעתים קרובות יש בקור משהו סטרילי והרקדנים מצטיירים כהומינואידים. הסצנות הקצרות מתחלפות תדיר והתלבושות המושקעות אתם. במידה רבה, זו הייתה פגישה מחודשת מאכזבת. ה’שיגעון’ הבועט מהעבר נראה היום מכני ושייך לעידן אחר.
קשה עדיין לקבוע אם פלמנד יצליח ליצור תכנית שנשענת באמת על עבודת אוצרות יותר מדויקת ולתת למהדורה חותם אישי ברור. התכנית השנה הייתה שקולה, מגוונת, עם נטייה למדיה דיגיטלית שגובתה גם במיצבים ותערוכות וידאו ארט, לצד סמינרים אקדמיים. פלמנד בינתיים התחייב רק לשתי מהדורות. לאן תנשב הרוח, ימים יגידו.