יום עיון בעקבות 'הרמת מסך' 2012 בניהולה של דר' ילי נתיב.

 

יום עיון בעקבות 'הרמת מסך' 2012 בניהולה של דר' ילי נתיב.

 

צילומים באדיבות יח'צ

 

אורה ברפמן

ביוזמת המדור למחול ובניהולה של ילי נתיב, חברת המדור, התקיים יום עיון בבוקר ה- 28.12.12, במרכז פרס לשלום.

המרכז חולש על שטח רחב ידיים בפאתי גבעת עלייה ביפו, שטח שיורד עד לקו החוף ובצמידות לגבעה שכנה המוסתרת מאחורי חומת בטון גבוהה, ובה בית קברות מוסלמי. למרות היום הנאה, לא רבים מקהילת אנשי המחול טרחו להגיע, בפרט מקרב הצעירים.

1357747443.jpgאת דברי הפתיחה נשאה דר' ורד אביב ואחריהם נפתח רב שיח ראשון, מבין שניים שכותרתו: " אמנים יוצרים אמנים". על התכנית, הוא הוקדש למבט רטרוספקטיבי למודלים של ניהול אמנותי והנחיה כוריאוגרפית , כפי שהתפתחו במהלך השנים בהרמת מסך.

בפנל לקחו חלק דר' רות אשל חוקרת ומבקרת מחול, מחברת הספר 'לרקוד עם החלום', עורכת כתב העת 'מחול עכשיו'.

נאוה צוקרמן- יוצרת, מייסדת תיאטרון תנועה וכן את מסגרת 'אינטימדאנס'. שימשה כמנהלת אמנותית של 'הרמת מסך' חמש שנים (2000-2005 ).

רונית זיו- שותפה לניהול האמנותי במהדורות הרמת מסך 2010-2012, רקדנית וכוריאוגרפית, זכתה במגוון פרסים ויצירותיה הוצגו באנסמבל בת שבע, גלילי דאנס, במרכז למחול באנז'ה ובפורטוגל. סטודנטית לתואר שני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

נמרוד פריד-  יוצר, מנהל אמנותי של להקת תמי/נמרוד פריד שהופיעה בפסטיבלים נודעים ברחבי העולם. כרקדן, עבד עם קיי תאקיי. יצר ללהקות בחו'ל, מרצה, מורה ובעל תואר שני מאוניברסיטת קולומביה. שמש מנהל אמנותי בכמה מסגרות וכן בהרמת מסך. מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

 עידן כהן- רקדן וכוריאוגרף. יוצר עצמאי מ- 2005. עבודותיו זכו במספר פרסים, הן מוצגות במסגרות שונות בחו'ל והוא מוזמן ליצור ללהקות ואקדמיות בעולם.

את הפאנל הזה הנחתה החתומה על הכתבה לעיל.

לאחר הפסקה התקיים רב שיח שני תחת הכותרת  'במבט קדימה', אותו הנחתה דר' ילי נתיב.  רב השיח התמקד ב"מבט ביקורתי לעבר עתיד אירועי הרמת מסך ובחינת תפקידם בזירת המחול הישראלית " ולקחו בו חלק נילי כהן, עדי שעל, נועה ורטהיים, דפי אלטבב ורן בראון

כן הוקדש זמן לשאלות והערות של הקהל אחרי כל אחד הפנלים.

 

1357747668.jpgרב השיח הראשון אמור היה להתמקד במספר שאלות ובהן תפיסת תפקיד המנהל האמנותי מזוית התייחסות אישית של מי שהתנסה בניהול ומי שהתנסה בהנחיה במסגרת הרמת מסך. שאלה שנייה נגעה בנושא מסקרן: האם חשוב שתהיה התייחסות קונספטואלית/אוצרותית ביחס  לכלל היצירות, בדומה לפעילות אוצרותית באמנות פלסטית לדוגמא. או שמא התפקיד דורש התמקדות ביוצר ובתהליך היצירה?

שתי שאלות נוספות לגבי יתרונות וחסרונות של המודל בו אמנים מנחים אמנים, לא נידונו כלל מפאת קוצר הזמן וחבל.

הפנל השני ביקש מהמשתתפים לתאר איך צריכה להראות מסגרת הרמת מסך בעוד 5 שנים, תוך התייחסות לקונספטים אמנותיים, תכנים, אסטרטגיות פעולה ומדיניות תרבותית  אם שינוי דרוש? במה האירועים יהיו שונים? איזה כיוונים כדאי יהיה להדגיש? מה ניתן לעשות עכשיו כדי ליצור את השינויים הדרושים?

 

 

דברי מבוא לפנל הראשון- אורה ברפמן:

 

במסגרת זו ננסה להעלות שאלות, להשמיע השגות ובתקווה, גם נוציא מסקנות, לאחר בחינה של תבניות הניהול האמנותי ב'הרמת מסך'.

מסגרת זו היא יוזמה של  האגף למחול במשרד החינוך ונחשבת לגולת הכותרת, בת הטיפוחים המוצלחת של נילי כהן, שזה עתה סימה את תפקידה כמנהלת האגף. 

תכנית 'הרמת מסך' מתקיימת מאז תחילת שנות התשעים, תקופת המפץ הגדול במחול הישראלי בכלל, והמחול הלא ממוסד במיוחד.

 לפריחה העצומה הזו אחראים מספר כוחות ותהליכים, כשהאגף למחול הוא רק אחד מהם.

אני רוצה להודות לילי, שזיהתה את הצורך להתחיל לבחון את הנושא על היבטיו השונים.

מאידך, כבר בתחילת דברי, אבקש לאתגר את בחירת השם שנבחר: 'אמנים יוצרים אמנים'.

לא רק שאני לא מאמינה בתזה שאמנים יוצרים אמנים, אני בקושי מאמינה בהנחה שמורים יוצרים אמנים. ארחיק אולי אף מעט יותר ואומר שבעיקר אני לא מאמינה שפקידי ממסד יוצרים אמנים.

זה נכון בקטן, בארצנו קפוצת היד בכל הקשור למשאבים המופנים לתרבות ואמנות וזה נכון באימפריות של מחול שהשקיעו מיליונים רבים בתקופה המקבילה, וכוונתי לצרפת.

בצרפת, כפי שציינתי בעבר במספר הזדמנויות, הוחלט מסיבות פוליטיות מורכבות לבזר את הפעילות האמנותית על תחומיה השונים וכך נולדו בעשרים השנים האחרונות מעל לעשרים מרכזים כוריאוגרפים ( CCN ) ברחבי המדינה, לבד ממרכזי מחול אחרים. זה אכן העצים מאד את הפעילות המחולית לסוגותיה וכן יצר קהל שוחרי מחול עצום ורב. מה שכל המיליארדים הללו לא עשו- הם לא בנו יוצר מחול בעל שיעור קומה מהשורה הראשונה שפרח וצמח באחד מהמרכזים הכוריאוגרפיים הלאומיים – CCN. 

שום אוהד נהרין, וויליאם פורסיית' או פינה באוש לא נולדו מרצונם הטוב של פקידי המדינה.

דברים אלה נאמרו כדי להכניס פרופורציה. וכן להזכיר לאלה שמבלבלים בין תפקידם כאוחזים בתקציבים, לבין התוצר האמנותי .

יש פער אינהרנטי  שמפריד בין התפקיד של 'המאפשר' facilitator, לבין התוצר האמנותי, כשהקרדיט כולו שייך ליוצר.

1357801398.jpgהמסד שעליו התיישבה בטבעיות מסגרת 'הרמת מסך' היה  מרכז סוזן דלל בתחילת דרכו. המרכז שמנוהל מאז ועד היום על ידי יאיר ורדי , היה אתגר וקטליזאטור שאין שני לו בהפרחת המחול הצעיר.

ורדי אמץ מסגרות ויצר לא מעט משל עצמו שאפשרו ליוצרים להציג את מרכולתם. שיתוף עם הממסד היה אך טבעי ,וברור שיוזמת המדור להקים מסגרת ליוצרים תמצא את ביתה בסוזן דלל. כך מצאה שם בית  גם המסגרת שקדמה לה- גוונים במחול ,שנוסדה על ידי אלידא גרא ויוסי פרוסט כמה שנים קודם לכן, כבר באמצע שנות השמונים.

מותר לומר כי חלק ניכר מכוכבי 'הרמת מסך', פרצו לתודעה עוד קודם לכן במסגרת 'גוונים'. מבין מהנחשונים- ניר בן גל וליאת דרור עם 'דירת שני חדרים' אף סללו באמצעות זכייתם בתחרות ה'בניולה' את הדרך לבמות מחול ברחבי העולם.

 מצאתי בחיפוש אקראי כי  ב'גוונים' לקחו חלק גם יוצרים לא רעים כלל  כמו יסמין גודר, הלל קוגן, יוסי ברג, עמנואל גת, ברק מרשל, ענבל פינטו, יסמין ורדימון ואיציק גליל וזו בהחלט רשימה חלקית ביותר.

על הפרק של המושב הנוכחי, דיון בשני נושאים. הראשון: "תפיסת תפקידו של המנהל האמנותי במסגרת 'הרמת מסך'.

נושא שני- הפרקסיס, האינטראקציה.

עם השנים, תפקיד הניהול האמנותי עבר שינויים במטרה לנסות ולהביא לבמה יצירות בשלב בשל יותר. שנים לא מעט נוהלה המסגרת על ידי אנשי תיאטרון דווקא, ערן בניאל, דניאלה מיכאלי ונאווה צוקרמן שבאה מתיאטרון מחול.  בחלק מהפעמים היה ניסיון לקבוע  נושא מראש ולבקש מהיוצרים להתייחס אליו, כדי לקבל תוצר 'אוצרותי' יותר שיש לו מרכיבים מקשרים. למיטב זיכרוני זה לא עבד. אפריורי, היה משהו לא נכון בלנסות לקבוע לאמן על איזה נושא הוא אמור לחשוב בבואו ליצור.

לאחרונה מונו לתפקיד כמה מנהלים אמנותיים במקביל שתפקידם לבחור עבודות בשלב ראשוני על סמך קרדיט היוצר ולשמש כעין מנטורים ליוצרים. ניסיון אחר היה לבחור רשימת יוצרים שבחרו עם מי מהמנהלים הם מעוניינים לעבוד. תקנו אותי אם טעיתי.  

כמי שעוסקת בביקורת מעל שלושה עשורים, נדמה לי שאין תשובה חד משמעית וגם לא יכולה להיות. מניסיוני, היו מהדורות יותר מוצלחות של 'הרמת מסך'  והיו שפחות הצליחו.  אבל לא פעם היחס היה 1 ל-3 ולעיתים 1 ל-5 בין עבודות שתשכחנה במהירה לבין כאלה שישאירו חותם.

הדוברים הציגו עמדות מעניינות מניסיונם האישי, רות אשל סקרה במבט היסטורי את התפתחות הרמת  מסך והמחול הישראלי בכלל וכן ציינה את ההבדלים לדעתה, בין גוונים במחול להרמת מסך- לבד מהעובדה שגוונים מבקש למתת במה ליוצרים פחות מנוסים ואילו הרמת מסך פונה ליוצרים שיש להם איזה ניסיון מוכח מול קהל. אשל העלתה טענה כי הנהלת גוונים, לפחות בשלביו הראשונים, דווקא חיפשה ביטויים אמנותיים  מיינסטרימים ודחתה קולות ניסיוניים, חדשניים יותר. לדוגמא נקבה בכמה שמות שעבודותיהם נדחו על ידי גוונים במחול ובהם רות זיו אייל, אושרה אלקיים ( במאמר מוסגר צריך להזכיר כי אלקיים יצרה עבור בת שבע עוד קודם לכן) וכן סורבו עבודותיה היא.

כל אחד מהדוברים הביא קול אישי ודברים מזוויות מורכבות. מביניהם, היחיד שהעביר אלי את דבריו בכתב, היה עידן כהן שהיה הקול היחיד שביקש לייצג את היוצר הצעיר, העצמאי אל מול הממסד.

עידן כהן:

"אמנים יוצרים אמנים…

-כותרת יפה מעין כמוה, השולחת אותי למחוזות רומנטיים של דיוני הגות אפופי אבסינט, סלוני אמנים וקהילות חתרניות של חברותא אמנותית … ולאט לאט מוסטת דעתי ותחת מודל ה"אמן יוצר אמן" עולים פרומתיאוס, פרנקנשטיין ושאר תסריטי אימה של מי שניסו "ליצור" אמן בדמותם או בדמות חלומם הכמוס.

ובכן, בהומור כמובן- נדמה כי כל מי שאינו שוגה בשיגעון גדלות יסכים כי בלתי ניתן ליצור אמן אך ניתן גם ניתן להזין, לתמוך באמן ולפתחו כמו גם לדאוג לקרקע פורייה בה יוכל לצמוח וללבלב.

באדמת הטרשים של הרחוב הישראלי, בצפיפות הרחובות הצרים וחסרי הסובלנות, על אדמה שאולה- פרי ותוצר של פחדים, חרדות ומאבקים היסטוריים, הרחוב הישראלי לעתים קרובות גס ומצ'ואיסטי- ולא קל להיות בו האחר, השונה- כל מה שאנו מייחלים שיימצא באמנות.

 

בהקשר זה ובהיותי יוצר מחול ולא איש הגות ודעה אבקש לדבר לא רק על דמותו של מנהל אמנותי או אוצר אירועי מחול, אלא על צרכיו של האמן ביחס למנהל אמנותי זה.

כשאנו חושבים על מודל עתידי לניהול אמנותי להרמת מסך אנו מבקשים לראות בעיני רוחנו אדם הבקיא- או לפחות כזה המעוניין להיות בקיא, לצפות, להעמיק ולהשתלם בסצנת המחול העכשווית- הרמת מסך היא פלטפורמה ליוצרים שכבר הציגו מיצירותיהם והוכיחו את עבודתם בשטח, ולכן חשוב וראוי שהמנהל האמנותי יכיר את השטח או לפחות יגלה אחריות כלפיו- יכיר את סצנת המחול העכשווי בעולם או אירופה, שאליה אנו נושאים את עינינו, אך ראשית ובראשונה כאן בישראל.

בין אם מדובר באמן פעיל, אוצר, או תיאורטיקן, כל ניסיון למצוא נוסחה עכשווית ונכונה לדמותו של המנהל או המנהלת האמנותיים יהיה נגוע בנגע פוליטי.

המודל הקונספטואלי יעודד חשיבה- יפתח ערוצי תקשורת ואולי אף יערב את הקהל או יעודד אותנו היוצרים לפנות אל הקהל- בדרך כלל בזה מדובר-

ה"רוקדים", מילת גנאי בשיח העכשווי רומזת כי מחשבותיו של היוצר הרוקד אינן אקדמיות ואם אינן אקדמיות הרי שאינן משכילות. והקהל- ודאי שהקהל אינו משכיל, נכון?  עידן האורות והנאורות עליו מדבר פוקו הופך את האמן ל"אמן". הוא כבר אינו נביא, שוטה הכפר או אפילו איש רנסנס- הוא "אמן". ורקדנים בעיקר בארץ לרוב אינם עוברים הכשרה אקדמאית- דבר שייתכן ויש לשנותו, אך במידה מסוימת כדאי לעמוד ולהביט נכוחה בפער בין האקדמיה לעשייה בשטח ולחתור לקראת יחסי תמיכה והזנה הדדיים. לא להיגרר לאג'נדה פוליטית מגדירה ומוגדרת אלא להפריה הדדית בין דיסציפלינות שונות שיאפשרו לנו כאמנים מרחב אמיתי להשראה, יצירת מוסכמות ושבירתן.

לפי תפיסות עולמנו המשתנות אנחנו בוראים תפיסת עולם אמנותית-פוליטית ומעלים שאלות חשובות ורלוונטיות אך בואו ונשאל לא למה זקוק הקהל, לא למה זקוקה "קהילת המחול"- לא מה עכשווי, רלוונטי ואופנתי מעבר לים וגם לא מה יכבוש את עיני הקהל ב"מרכז" ב"פריפריה" או בשאר ההגדרות והתיחומים שבסיסם פוליטי.

ממש כשם שאין אנו יכולים לברוא יוצר, אין אנו יכולים לנסח מודל להתנהלותו, או הדיסציפלינה ממנה יבוא מנהל אמנותי-מצד שני אני יכול לקרוא ולייחל למנהל אמנותי רגיש ומעמיק שילווה ויתמוך ללא מורא, יאהב ויאמין בעשייה מחולית מקצועית, עדכנית וחסרת פשרות.

מכיוון ואני מאמין כי יקשה עלינו מאוד למצוא אדם שיעשה זאת לכמות גדולה של אמנים יוצרים אני מציע להעלות לדיון מודל שבו היוצר- זה שמאחוריו כברת דרך קלה אך בעלת פוטנציאל ברור של עשייה אמנותית הוא יהיה זה שבוחר את המנטור ממש כפי שהמנטור הוא זה שבוחר את היוצר, בדומה לאופציה שעלתה בשנים האחרונות שבה מנהלים אמנותיים שותפים אוצרים כל אחד ערב ובשונה ממנה, בכך שיש אוצר ראשי- אך מלווים אמנותיים רבים ושונים.

בכדי לאפשר מרחב מאפשר ליצירה אני רוצה להציע מודל בו המנהל האמנותי הוא אוצר, הממנה תחתיו שורה של מנחים אמנותיים מדיסציפלינות שונות ואולי אף שומר על אופציה פתוחה להנחיה אמנותית חיצונית –הוא זה שפונה אל היוצר בהזמנה ליצירה כאשר היוצר הוא זה שבוחר את ההנחיה האמנותית או הליווי אותו יקבל.

זאת בכדי שהמלווה יהיה מי שהתברך ביכולת ואולי אף בתעצומות הנפש לעזוב את האג'נדה הפוליטית שהוא נושא עימו, או לפחות לשאתה באופן מודע, מוצהר ומאתגר וימצא בתוכו את היכולת לצלול עימי לנבכי הנפש. יבין את מניעי ואת הסיבות בגינן אני פוסע בשביל בו אני פוסע.

 

את תהליכי האודיציות המפרכים בהם האמן מנסה לרצות את המנהל האמנותי נשאיר מאחור-אנחנו היוצרים מגיעים בקומה שפופה להליך האודישנים המייגע- בדקות קצרות של שיח מנומס יותר או פחות מנסים לקושש מעט שקלים ואולי גם מבט של הבנה והערכה.

אני קורא לליווי והיכרות מעמיקים של האוצר עם היוצרים ודרכם על פני תקופה שמעבר למספר שנים. לשינוי התפיסה והמודל של האודישנים ה"דמוקרטיים" והשוויוניים ועידוד היוצר הצעיר לעשייה ללא חת, עשייה עצמאית, אישית ובועטת.

כשם שאני כיוצר מוזמן ליצור ללהקה או במסגרת רזידנסי בחו"ל על סמך כשרוני ונפח יצירתי, כך אבקש שיפנו אלי.

היוצר זקוק לזמן, היוצר זקוק לתמיכה, לרוח גבית, למישהו שיצלול איתו אל מתחת למי היצירה או לפחות יושיט לו יד כשירצה לצאת ולשאוף אוויר, ובעיקר למישהו שיצא מתוך נקודת מוצא של הערכה, של חדווה ושל אומץ.

את כל זה שמענו כולנו בעבר, ובעיקר השמענו בסנטר זקור וכתף לוחמנית אך נדמה שיש להביט בסוגיה בשני זוגות עיניים; אלו המשקיפות מן החוץ, קרי, המנהל האמנותי, ואלו של האמן.  

באופן עקרוני אני לא שותף לתפיסה הרומנטית המתארת את האמן הפוטנציאלי כיצור שברירי הספון בין ארבע קירות חדרו וזקוק לגאולה- לתמיכה כלכלית או מוראלית שתעזור ליצירתו הנשגבת לנבוע מבין כתלי נפשו השברירית- על האמן לקחת אחריות על עשייתו ועל חשיבותה בראש ובראשונה בעיני עצמו.

עלינו, מי שנגע היצירה בדמם, מוטלת חובת ההוכחה. אך ללא רוח גבית תומכת לא תתפתח סצנה עשירה יצירתית ומרגשת וגם לא קהל.

להיות אמן מרגיש לעתים כמו להיות שמאלן- מי צריך עוד אמן בישראל, באינפלציית היוצרים.

למה אין מחול משעשע? למה הכול תמיד כל כך "כבד"? למה הרקדנים לא רוקדים יותר? למה הרמה הטכנית נמוכה? למה זזים בכוחניות? למה לא זזים בכלל? או כפי שאנחנו שומעים בשנים האחרונות- באיחור אופנתי של כעשור אירופאי-למה זזים בכלל…

שאלות מוכרות לעייפה אשר אינן צריכות להעסיק את היוצר.

כן, אנחנו יוצרים עבור הקהל וחשוב לי להיות קוהרנטי, וברור במילותיי. חשוב לי לנסח אמירה ברורה ולהתחייב  ולעמוד מאחוריה וחשוב לי לשאול שאלות ולעתים גם לומר: אני לא יודע. לעתים לעמוד על שתי רגלי ולצעוק: "א נ י הוא היודע". אני האמן, הנביא, הפילוסוף, המבקר, הליצן- ואתם חצר המלוכה- הפיאודל."