Pina Bausch at Garimaldi Center, Monte Carlo, December 13-16

Pina Bausch at Garimaldi Center, Monte Carlo, December 13-16

פינה באוש- 'מנקה החלונות' במסגרת מונקו דאנס פורום, מרכז גרימלדי, 14 לדצמבר.

צילום: באדיבות הפסטיבל

 

אורה ברפמן

 

המוטו: אמן-צור-הפץ

pina bausch- the window cleanerלאט לאט הולכת ונבנית במונקו  פעילות מחול מרוכזת ומורכבת בעלת מבנה ייחודי ובראשה שלשה ערוצים מתואמים הכוללים את להקת בלט מונטה קרלו, האקדמיה למחול על שם הנסיכה גרייס (קלי) ופסטיבל מחול בעל מבנה משתנה שטרם התגבש סופית כנראה, ושלשתם מנוהלים אמנותית החל מהעונה הנוכחית על ידי אדם אחד, הכוריאוגרף ז'אן כריסטוף מאיו ( Jean-Christoph Maillot) שהתמנה כמנהל אמנותי של בלט מונטה קרלו לפני שני עשורים. היום יש לו אימפריה. המוטו שלו הוא 'לאמן- ליצור- להפיץ' , מעגל מחול שלם מסונכרן, סוג של אידיליה שבו מתנהלים שלשת הערוצים  תחת מטרייה אחת.

אם זה נשמע למישהו כגישה מעט צנטרליסטית, יש לזכור שמונקו היא ממלכה וכאן הפרטי והציבורי מקיימים סימביוזה שונה שבה התושבים מוותרים אולי קצת על פרטיות בממלכה מרושתת באופן קיצוני  נוכחות מסיבית של אנשי ביטחון, אבל בתמורה מקבלים התושבים ביטחון אישי מירבי. מעטים טורחים לנעול את הדלתות וסבתות בנות שמונים יכולות לחזור מהבינגו באמצע הלילה ללא חשש.

הביקור הקצר בפסטיבל כלל, לבד מחמישה מופעים ביומיים, גם סיור בבית הלהקה המרווח ובסטודיו המרכזי שבו נערכה חזרה על עבודה חדשה של מאיו וכן סיור באקדמיה ששוכנת במבנה מקסים במרכז העיר שבו גרים ולומדים 32 צעירים מכל העולם ובהם הצעירה הישראלית גאיה בומר (14), בתה של נדין בומר. לא דגמתי את כל ההיצע שכלל סדנאות על ידי כוריאוגרפים נודעים, סמינרים אקדמיים ושבוע שלם של שיעורי גאגא שהעביר סטפן פרי, רקדן בת שבע לשעבר וקודם לכן, רקדן בלט מונטה קרלו. רחוק מהעין הציבורית, הרשתי לעצמי להשתתף בשיעור שניתן ללא רקדנים והוזמן על ידי בית הספר הגבוה לעיצוב במה (סנוגרפיה), היחיד מסוגו בעולם.

סקי על גבעת עלי ורדים

1355849709.jpgתאטרון המחול מוופרטל (  Dance Theater Wuppertal)  מסייר באופן מואץ בעולם מאז פטירתה של פינה באוש, מייסדת הלהקה, לפני כמעט שלש שנים, כדי לענות על ביקוש עצום לכל היצירות של פינה. הפסטיבל במונקו זכה בביקור של 'מנקה החלונות' ( Der Fensterputzer ) עבודה מ- 1997 על רקע הונג קונג,  אחת מסדרה ארוכה שהוקדשה למקומות שונים על המפה מאיסטנבול, דרך ברזיל ועד סיאול. 'מנקה החלונות' מתמקד בהונג-קונג והצבעוניות המרהיבה שלו באה מהבליל החזותי המציף את העין מעשרות מוקדי אור תזזיתיים של העיר שלעולם לא מפסיקה לרוץ. בהמשך למצעי במה לא שגרתיים שאפיינו את עבודותיה של פינה מאז 'פולחן האביב' ( אדמת כבול), 1980' (דשא), 'ויקטור' ( מכרה , קבר) ו'ציפורנים'  (שדה ציפורנים) ועוד, הפעם זו גבעה ענקית של עלי כותרת של ורדים אדומים ( סינתטי, לקנאי איכות הסביבה). ברור שאין סיפור, לא ליניארי ולא מפורק. יש פיסות קטנות, פלאשים של זיכרון שמתחלפים במהירות. רקדנים באים ויוצאים עוד לפני שהבנת בשביל מה באו. המון גירויים חזותיים, הנה הגבעה מחליקה למרכז הבמה, מישהו מחליק מראשה על מגלשיים, גשר חבלים תלוי חודר מהתקרה ואיש במעיל ארוך וכובע חוצה אותו עם מזוודה. לפתע מכונה בפאתי הבמה יורקת להבות אש ארוכות. האם זה מחווה לדרקון הסיני שמוכר לנו בעיקר מתהלוכות החג? אחרי רגע רגוע, מתמלאת הבמה בלהקה כולה רכובה על אופניים. ריקוד לשלוה מתפרק כשגבר אחד הופך משותף למוציא ומביא- סוג של שרת שתפקידו לרצות את השאר. בתה זוג המשותפת מבקשת שוקולד חם בעודה שעונה על צידה ונתמכת על זרועותיהם המושטות מעלה. משם, הוא רץ ומביא לחבריו קפה, מים, שמפניה, שוקולד. חבריו, לצורך הסצינה שמתקיימת לפרקים, הם יושבי השורה הראשונה ששפר עליהם גורלם..

1355849825.jpgעם זאת בתוך הבלילה, יש זמן להתמקד על תריסרי סולואים, רובם קצרצרים, אחרים מביאים עולם רגשי  שלם בנוסח שהביא לנו ברשניקוב ב'לילות לבנים'. והנה מסך שקוף יורד ומנקה החלונות ממשיך לפזר את הערפל  ולסגור את המסגרת . ברקע אורות הונג-קונג בקקופוניה של מראות ועל הבמה, קקופוניה מתוזמרת ביד אמן שמורכבת מפרגמנטים שחוברים לסך הגדול מכולם יחד.

 כל מה שראית בעבודות שלה בעבר, נמצא כאן שוב, בתלבושות, בחיוכים המיוחדים של רקדניה, בתפקידים שמצטטים מהעבר, בשפת ידיים נפלאה, אלא שלאף אחד אין ידיים יפות ממש כמו של פינה עצמה, ידיים ששרות את החלל בכלום אנרגיה.

הרצון לראות עוד ועוד עבודות של פינה רק מתגבר, ככל שאורכות השנים שהלקה מדירה את רגליה מישראל.  בשנות השמונים והתשעים היינו מסומנים כתחנה חשובה על מפת הסיורים של הלהקה. היה כאן קהל גדול שלא החמיץ מופע. בתקופה של 12-15 שנים הם ביקרו כאן עם חמש תכניות שונות וחתכו כשהטרור השתולל במרכז הארץ . אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים הניסו אותם ומאז לא הצליחו להביא את עצמם לחזור. אחרי מותה יצא לי לפגוש ולדבר עם כמה מאנשי ההנהלה וכמה מהרקדנים, גם עכשיו. כולם הביעו רצון לחזור ולהופיע. יש להם זיכרונות נהדרים מישראל. אחד מהם אמר שהשנה חשבו לשלב סיור בישראל ופלסטין, או להיפך. לא אמרתי כלום. גם בלעדי, זה לא יצא לפועל. אבל הכפפה מצדם הושלכה ולא ברור לי מדוע אף אחד לא מצליח לסגור אתם חוזה, לא מפיקים פרטיים ולא האופרה.  

וגם צימרמן בא.

1355864913.jpgעוד להקה שהותירה חותם במונטה קרלו היא 'צימרמן ודה פרו' (Zimmerman et de Perrot )שבאה משוויץ.  חמשת המשתתפים הנוספים הם קודם כל אמני קרקס, פרפורמרים יוצאים מהכלל, מלאי חן, הומור ופיקחות. על הבמה מבנה דמוי ארון המורכב מארבעה חדרים בשתי קומות שמונח על צידו . חל מהתאים ריקים ובאחרים ישנם אביזרי ריהוט בסיסי כמו כסא ושולחן. במהירה מתחיל המבנה להסתובב על צירו והמשתתפים צריכים להתאים את עצמם לשינוי שחל כשהרצפה הופכת להיות תקרה. הנה איש מזדחל ומטפס על גג המבנה אבל כשהתנועה מתחדשת הוא נדרש להזדרז ולמצוא פתרון לפני שהמשטח האלכסוני מתרומם ועוד רגע יחליק אותו לאחור, לרצפה, כמה מטרים מתחת. כל הסיפור דורש דייקנות של שעון שוויצרי בתאום התנועה בחלל . למרות אורך המופע המופרז, הקהל לא וויתר ועמד על רגליו ומחא כפיים ארוכות ויחד עם ההמון עמדה גם הנסיכה קרוליין- מצנטית המחול הגדולה- על רגליה ומחאה כפיים בנימוס רב.

להקת Company Humaine העלתה עבודה בשם ג'ואנה (Juana )  שיצרו אריק אוברדורף והמוסיקאית אנאליה לוגדאר. בעבודה משתתפות ארבע רקדניות, רובן נראות חסרות ניסיון בימתי ונוכחותן ידעה רגעי מבוכה והבכה לפרקים. על הבמה היו גם שתי מוסיקאיות וג'ואנה גופא שזימרה, אם אפשר לקרוא לפעילותה בשם הזה. המוסיקה שחיברה היא סיפור ניאו אוונגרדי ששורשיו באמצע המאה שעברה. מיתרי הקול עובדים שעות נוספות כדי לדלג מתו אחד לשני, תוך קפיצות של אוקטבה וחצי לכל כיוון . לא רק שהמוסיקה לא ערבה לאוזני כהוא זה ובנוסף כיסתה את ה'מחול' וייתרה אותו לגמרי.

אבל מצד שני, הייתה גם נחת וכאן מגיעה הנגיעה הישראלית.  בערב הראשון לבואי התקיים מופע במסגרת הפסטיבל של רקדני האקדמיה למחול. הצעירים, בני העשרה, רקדו שלש יצירות של  כוריאוגרפים שהם רקדני להקת בלט מונטה קרלו. כך הומחש הקשר הגורדי המשולש- תלמידים מופיעים במסגרת פסטיבל ( לא מחזה נפוץ כל כך, אם כי כבר היו דברים). בכך נקרית הזדמנות על דרכם של יוצרים בתחילת דרכם הכוריאוגרפית לקבל במה.

1355850002.jpgאין אולי טעם רב לציין שהעבודות כולן נראו מקצועיות לגמרי וכל הצעירים שרקדו הראו נוכחות בוגרת ויכולות מרשימות למדי, במיוחד קבוצת בנים. ככלל, בלטה נוכחותם של צעירים מהמזרח הרחוק, בכמות ובאיכות.  הריקוד האחרון היה שמור לעבודה מעניינת יותר של ברונו רוק ( Bruno Roque ) שבה לקחו חלק ארבעה בנים ובת אחת בתפקיד המוביל- גאיה ימיני בומר, ישראלית בת 14 בקושי מראשון לציון ובתה של נדין בומר, מורה וכוריאוגרפית.

בשיעור באקדמיה, ליד חבריה לכיתה רואים כמה היא צעירה ודקיקה, הילדה הכי קטנה בשיעור. יש לה תפיסה מהירה, מיומנויות ונוכחות בימתית כובשת. עתיד מבטיח לפניה.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *