'Curtain Up' events (1-2) at Suzanne Dellal, 14/11,15/11.
הרמת מסך 1-2, סוזן דלל 14-15/11/12
צילום: תמי וייס
אורה ברפמן
במהדורה הנוכחית של 'הרמת מסך' המתקיימת מדי שנה מזה שני עשורים, משתתפים אחד עשר יוצרים שעבודותיהם עלו במהלך ארבעה ערבים. בשנים האחרונות מחפש המדור למחול פורמטים שונים של ניהול אמנותי, כדי לנסות ולהבטיח שהיוצרים יקבלו הדרכה צמודה באופן המיטבי. השנה הוחלט לקיים את האירועים בהנחיית שניים, יורם כרמי ורונית זיו. כל אחד מנחה שני ערבים.
כרמי החליט לנסות ולתת לשניים מהיוצרים חצי שעה במקום עשרים דקות שמקבלים שאר המשתתפים. תחת כנפיו, חסו דנה רוטנברג ומיאה ברינר בתכנית א' ואלדד בן ששון, עידן יואב ודפי אלטבב בתכנית ב'.
כמו במרבית המסגרות, לא תמיד יש סיכוי למצוא עבודה גמורה, מהודקת, נאה שמבוצעת היטב ועל מרכיביה נמצאים ביחסי גומלין נכונים. צפייה בשני ערבים הניבה עבודה אחת כזו וזו כבר הנאה גדולה, זו של אלדד בן ששון – 'מושך מוזר' ( Strange Attractor ) בביצועו לצד אלעד לבנה ומור גור אריה. עבודה שעוד אחזור אליה.
בשאר העבודות, בין אם הן עוררו עניין רב יותר או פחות, אפשר היה למצוא נקודות זכות ולא מעט בזכות הרקדנים. כיום יש קבוצה גדולה של רקדנים מיומנים שאינם עקב אכילס של היצירות, כפי שהיה לא אחת בעבר ( הרחוק. הרחוק, כמובן). ככלל, אפשר לראות, וכך גם בעונות קודמות, כי מרבית היוצרים הצעירים הללו, מעדיפים להתחפר בנישה של מחול בהגדרתו המיינסטרימית, יותר מאשר להתנסות, לפרוץ גבולות, מסגרות, קונוונציות. כתוצאה מכך, רבים מתיישרים עם קו ביניים של לא חם-קר מדי, לא נועז, בועט, נושך, לא במבנה, לא בטכסטים או סבטקסטים, לא במוסכמות וקורקטיות. כתוצאה מכך, לא מעט מהעבודות דומות או מזכירות ,או היו יכולות להיות של אחד מהקולגות שלהם באותה מידה.
עידן יואב בעבודתו The Unfortunate – יש אגב לא מעט שלא מתלהבים ממתן שמות לועזיים לעבודות המחול- הוא אחד מאלה שחיפש דרך אחרת להעביר את ההיגד שלו ובחר בתיאטרון מחול שקרוב לפרפורמנס מקברי משהו. עידן שרקד לצד אורי ג'וזפין לנקינסקי ואלה נגלי. רשימת אנשי העזר כנגדו ארוכה ממה שאנחנו רגילים לראות וביחס הפוך לעבודות של 20 דקות עם קאסט קטן , והיא כוללת יועצת אמנותית, ארט דירקטורית, מעצבת תלבושות ודרמטורגית, לבד מהאחראי על הצד המוסיקלי. לא מן הנמנע שכמה ידיים עודפות שבחשו בתבשיל, לא הועילו, בלשון המעטה.
שוב, למבצעים; אלה נגלי, אורי לנקינסקי ועידן יש יכולות ונוכחות, אבל מירב תשומת הלב הלכה לאפקטים חיצוניים ולא לעיבוד התכנים הלא מילוליים, מרכיבים שהבמה דורשת. התאורה באמת הייתה די מקורית, אבל מאולצת, כמו כמה מרכיבים נוספים.
היה לא מעט עניין בעבודה של דפי אלטבב,יוצרת מוכשרת, ובמיוחד ביחסים שבין אוליביה קורט-מסה המצוינת ויוחאי גנתון וכן בעבודות של דנה רוטנברג ומאיה ברינר. שתיהן, והן לא לבד, היו יכולות להדק עוד יותר את העבודות במקום לפרוש אותן. אצל רוטנברג, כל המחצית הראשונה עבדה היטב והמסר, המתמקד במרחב האישי והחשש מלעבור אותו או לפתוח אותו לכניסות לא מבוקרות, פחד מאינטימיות, מגע בלתי אמצעי ועוד, עבר היטב, אבל עדיין נותר עוד מחצית שבה חל פירוק מסוים במתח, במיקוד, באנרגיה ובמבנה וחבל. ל-''Crumbling של מאיה ברינר, היה חסר שלד מבני, ומיקוד תוכני. היא התבססה על פרגמנטים עצמאיים שאמורים ליצור משמעות בצמוד להתרחשויות נוספות על הבמה. זה לא ממש התחבר באופן בהיר ולא קיבל תמיכה או חיזוק מהמוסיקה של אורי איבגי.
על רקע כל אלה, עבודתו של בן ששון בלטה שבעתיים משום שהייתה היחידה שהעידה על בשלות יצירתית צלולה וממוקדת. שפת התנועה עצמה לא חרגה מאותה דרך סלולה שהוזכרה מוקדם יותר, אבל במסגרתה, נעשתה עבודה תפירה עילית , עם רגישויות לפרטים ואינסוף התנהלויות זורמות שהעידו על אינטליגנציה קינסתטית משובחת לצד אלגנטיות מובנית. הביצוע של בן ששון ומור גור אריה במיוחד וכן של השניים יחד עם אלעד לבנה היו מענגות. זו עבודה טובה, שלמה, ששמרה על מתח לאורך כל הזמן.
בן ששון בחר לעבוד מול ה'בולרו' של ראוול, עבודה שלה עשרות גרסאות מחול. למרבית ההפתעה, המוסיקה לא כיסתה את המחול ובן ששון מצא דרך להשאיר חותם משלו לצד המוסיקה. נעם לי.