Israel Ballet- TAPAC November 8
הבלט הישראלי- 'והארץ תחתן פריה'. כוריאוגרפיה: איציק גלילי. משכן לאמנויות תל אביב. 8 בנובמבר.
Andrew Ross – Photos.
אורה ברפמן
בקושי עברה שנה מאז ביצעו רקדני הבלט הישראלי קפיצת ראש ראשונה למים הסוערים של הבלט העכשווי שמתנחשל לו מחוץ לבועה הישראלית כמעט דור, מאז פרץ וויליאם פורסיית' את גבולות המחול העכשווי מחד והבלט מאידך. בזמנו הצהיר פורסיית' שהבלט מת. והוא לא היה הראשון. כוונתו הייתה שהבלט הקלאסי והניאו קלאסי איבדו את הרלוונטיות שלהם מבחינתו. גם לפניו הספידו את הבלט אם כי נראה שהנפטר מסרב להתנהג בהתאם והוא תוסס בתנאי קונטקסט חדשים. יש בלט ויש בלט. יש קלאסי ויש קהל עצום לבלט ניאו קלאסי אבל לא מעט רעב גם לבלט עכשווי, יצור היברידי שהמנוע הטכני שלו לא יכול להתקיים בלי הבלט ומאידך הרוח והנשמה שלו קוטביים לסוגה הקלאסי בכל מובן.
להקות בלט ולהקות מחול אחרות שיש להם רקדנים עם טכניקה משובחת, אוהבים להתנאות בבלט עכשווי שמבטא היבט מסוים מה'צייט גייסט', רוח הזמן. סנונית ראשונה בארץ ראינו כשיורם כרמי עשה את 'קלרה', עבודה מאד מוצלחת על פוינט ללהקה הירושלמית של טימופייבה. כרמי עצמו חווה התעלות מעצם העבודה עם חומרים שאחרת לא היו מזדמנים לפתחו.
אחרי פריצת הגבול הראשונית הזו , כסנונית המבשרת את בוא האביב, התבשרנו שגם להקת הבלט הישראלית מתכוונת לפתוח את שעריה ליוצר ישראלי מבטיח ומקיים, איציק גלילי. גלילי היה רקדן בת שבע ובת דור והוא חיפש דרך אחרי שנפלט מ'בת שבע' זמן לא רב אחרי שנהרין לקח את המושכות בידיו. באותה עת לא מעט מהותיקים, טובים ככל שיהיו, מצאו את עצמם בחוץ. נהרין ביקש להקיף עצמו ברקדנים צעירים שיהיו פתוחים להפנים את החזון האמנותי שלו ללא עוררין, ושאינם מקובעים בסגנון תנועה שלא מסתדר עם האג'נדה שלו.
גלילי נשאר כאן בשדה שלא היה פעיל במיוחד וחסר אופק – לפני עשרים שנה- והחליט בחוכמה רבה לעבור להולנד, שקלטה וסיפקה תנאים ליוצרים שאפשרו להם קיום וקידום וכך היה.
אחרי שהקים את להקתו הראשונה בכרונינגן, פריפריה לכל דבר, והקדיש יותר זמן ליצירה מקורית, המוניטין שלו החל להניב תגובות אוהדות ביותר ובעשרים השנים שחלפו מאז, הוא יצר עשרות עבודות (בין 60-100, תלוי במקור) גם ללהקות ידועות ביותר ובהצלחה גוברת. אתה, חלה תזוזה ממחול עכשווי מלא דמיון ומקוריות לעבר הבלט העכשווי (על פוינט), מבריק, ראוותני, מופק כהלכה בתקציבים יותר גדולים, ללהקות גדולות.
ב'פסטיבל האביב' המסורתי של ראשון לציון, העלתה להקת הבלט הישראלי את עבודתו 'היקריזאטו' למוסיקה של להקת כלי ההקשה 'פרקוסה'. זו יצירה בת מערכה אחת שאינה ממלאת ערב שלם.
לאור השבחים המפליגים שקיבלה הלהקה מחלק מהמבקרים- שפרץ אדרנלין שטף אותם למראה התאורה המרשימה, המוסיקה הקצבית המהדהדת והאנרגיה המשתחררת מעשרים רקדני הבלט הישראלי הקורנים מאושר מעצם החוויה הראשונית בסגנון זה- המקפיץ אותם עם קיצור דרך, ישר למאה ה-21- הוזמן גלילי לתת עוד.
במשכן העלתה הלהקה שוב את 'היקריזטו' כפתיח שכבר הוכיח את יכולותיו, וכן שלש עבודות נוספות.
שוב בלטו יתרונותיו וכוחו של 'היקריזטו 'וכן מגבלותיו. זו עבודה טכנית שעוסקת ביחסי גוף לגוף בעזרת 10 זוגות. עיקר הוירטואוזיות נופלת על כתפי הרקדנית; הנפות רגליים למכביר, עד לאוזן או כמעט ורבים מהם על פוינט, הרבה פיסוקים רחבים כשגוף הרקדנית נתמך או מוחזק באוויר, הנפות אברים מעגליות לשני המינים בדומה לנוהלי קפוארה ושלל הרמות יפות בקצב מסחרר. לכל אלה התווספה דרגת חופש נוספת באגן הירכיים, ועם זאת, התנהל המופע בתאום, ברמת תרגילי סדר צבאיים.
זה עושה רושם, אין מה להכחיש. אחרי זמן חשיפה מסוים, חלה דעיכה כי החומר התנועתי חוזר על עצמו בוריאציות ללא התקדמות, ללא מטרה, ונותר מסקרן ברמה של התעמלות אמנותית על קרח, כשלב העניין מבוסס על אתגרי ביצוע .
בהמשך הוצגו שני דואטים: 'סלאש' ו'מונו ליסה'. השני, בוצע על ידי שני אורחים, רקדני השטאטאופרה מברלין: Elise Caberra and Mikhail Kaniskin . שניהם מצוינים, אבל לקברה היו איכויות שלא הייה לאף רקדנית בערב זה- סוג של אלגנטיות ויכולת לבצע את כל האתגרים ולהראות כאילו זה ברח לה, בלי להתכוון כמעט. היא משתמשת היטב באנרגיה ובין הנפות רגל או קפיצה, ידיה שמוטות אך שומרות על חן והיא מצליחה להעניק לכל שביב זיע איכות שקופה.
מבחינה כוריאוגרפית, העבודה שחתמה את הערב: 'והארץ נתנה פריה' הייתה עשויה יותר לעומק מזו שפתחה אותו. עומק שנוצר ממורכבות הן במסד התנועה והקומפוזיציה והן בהקשר למוסיקה של ג'ון קייג', שמטפל רבות באיכות הייחודית של הצליל באמצעות שלל אמצעים.
בסיכומו של דבר, היה נעים לראות את הביצועים של הלהקה כאנסמבל שמתפקד יפה יחד וברמה טובה. איכות ההפקה בולטת לטובה וגם למעצב התאורה ירון אבולפיה יש יד בדבר. מבחינה זו, הערב בהחלט מתלכד מכל בחינה, אם כי דווקא ארבע עבודות שכה רב הדמיון ביניהם, כאילו היו אפונים מאותו תרמיל, היא החלטה קלה מדי מבחינה אוצרותית. לגלילי מגוון רחב יותר של עבודות וכדאי שנראה פנים אחרות מהן בהמשך.
לאור ההצלחה, כבר נשמעו קולות הקוראים למנות את גלילי למנהל הבלט הישראלי שמשתמעת ממנו ערגה לשובו של הבן האובד. פירושו של קול קורא שכזה הוא קריאה לחסל את הקיים ולקוות שיתבצע מהלך חיסול מרצון על ידי מיסדת הלהקה שהיא המנהלת האמנותית של הבלט הישראלי עד היום.
אני שאיני ידועה כמי שרואה בחיוב את המצב שבו ימפולסקי יוצרת את כל הרפרטואר כמעט, מה גם שכוחה ביצירות מקור נופל בהרבה מיכולתה להעלות גרסאות מחודשות לרפרטואר בלט קאנוני. אך מאחר ואין במדינה להקת בלט אחרת (של ממש) ומאידך אין להקה רפרטוארית כבר שנים, אסור לחסל מפעל ראוי לטובת להקת יוצר נוספת. אחד לא צריך לבוא על חשבון השני. את הבעיות של הבלט הישראלי צריך לפתור באופן שונה, לא על ידי חיסולו.