תמר בורר בשיתוף עם תמר לם- BOHU, (בכורה) תיאטרון קליפה, אוקטובר 17
Tamar Borer – BOHU, at Klipa Theater, October 17
צילום: JEWBOY
אורה ברפמן
עבודתה האחרונה של הכוריאוגרפית תמר בורר – 'בוהו', נמצאת על רצף מתמשך של יצירה בעלת ערכים פואטיים ואסתטיים, וכתמיד עם רגישות מועצמת לחומרים וטכסטורות יחד עם תנועה מאופקת ששואבת את כוחה מריכוז עוצמות פנימיות והבעתם תוך שיקול מדוד, שאופייני לזרם הבוטו שאיתו בורר מזוהה.
בורר מצאה את קולה בתוך הסתירה במהות האקספרסיביות והמינימליזם הבוטואיסטי נוסח קזואו אונו שהיה מורה הנערץ. בלא מעט מעבודותיה, תיאטרון התנועה שהיא מציעה, מתקרב לשדה שהיום נוהגים לכנותו פרפורמנס.
בורר, רקדנית ותיקה בעלת מגבלות תנועה, מצאה דרך לעקוף את האילוצים הנובעים ממצבה ואת המכשלה הפכה ליתרון. היא מסתמכת על האישיות הבימתית החזקה שלה וכיוצרת היא ממוקדת, מרוכזת ומעמיקה ומבינה דבר או שניים בפן האסתטי של הבמה.
בורר מגישה ב'בוהו' יצירה שהולכת ונפרשת לאט לאט ועוברת מהמופשט אל הקונקרטי במספר מהלכים. בסופה של דרך, אלה מעבירים אותה ואת בת זוגה ליצירה- תמר לם- על פני מספר מוקדים שמתארים נופי נפש ומפגשי חומר בחומר ובסופם מסתיימים במפגש עור בעור, וכתוצאה מכך, זו אולי הפעם הראשונה שאני רואה את בורר מחייכת בחוץ ובפנים ומקרינה משהו מתוכה שלא שיחררה עד עתה.
בגלל המגבלות, מרבית התנועה, כמו גם בעבודות הקודמות מתרחשת על הרצפה ומבחינה זו לפחות, אולם תיאטרון קליפה, מתאים מאד לעבודות של בורר. ההתרחשות מתקיימת במפלס הרצפה והקהל יושב על טריבונות בנויות. החלל קטן ואינטימי ומיטיב עם תנועה שמבוססת על פרטים קטנים מדויקים, כמו תזוזה אקספרסיבית של אצבעות, חישת הטכסטורה של האוויר, כל ניואנס של עפעוף, השמעת קול או שקשוק.
גם את עבודתה הקודמת 'ימונה' הציגה בורר בקליפה. בעבודה ההיא, את כל חלל הבמה מילאה בריכת חול מנחושת שעוצבה כפרח עצום מימדים שעיצב נובויה ימגוצ'י שעיצב ב'בוהו' את הסולם המעודן.
שוב, הבמה לא נשארת ריקה. החפץ הראשון שרואה הקהל בחושך נמצא בקדמת הבמה למרגלות הצופים בשורה הראשונה. זו תיבה שטוחה ממתכת ממורקת שעליה הוקרנו צילומי בריכת מים.
דמות מוארכת מתגלה באחורי הבמה, והיא עומדת על סולם מתכת צר, כמעט אנכי. תמר לם בפנים קפואות יורדת כל כך לאט שכמעט ולא מבחינים בתנועת הרגליים. היא לבושה בחולצה רכה, סגורה, בעלת שרוולים ארוכים ומכנסיים שחורים מרווחים. מאחר והיא שומרת על מרפקים נעולים, נראה שהיא בעצת גולשת באיטיות מהסולם.
לם היא פרפורמרית אופליאנית נאה, גבוהה ודקיקה עד שקיפות ולשערה גוון אדמוני זוהר. אני מכירה את שמה בעיקר כצלמת וכזו שצילמה את בורר בעבר לא מעט. הפעם הקרדיט לצילומים המעניינים הוא של JEWBOY, (ירון שין) ובתכניה מקבלת תמר לם קרדיט על הווידאו האנין שמוקרן על "בריכת המים".
הפנים והעיניים הבהירות שלה מייצרות ניגודיות חזקה לשיער הארוך, הפראי משהו של בורר בעלת העיניים הבוערות.
באחד הקטעים כל אחת מהן נעה על הרצפה בתוך עולם משלה וברגע מסוים נוצר תואם בין המהלכים שלהן שמתעצם כאשר שתיהן כפופות גו קדימה ואחר כך מרימות יחד את הראש . נוצר רגע עם מגע של קסם כשהאור מאיר רק את הפנים שלהן ואת איזור הכתפיים ושאר הבמה מוחשכת לגמרי ובמקביל- המוסיקה נאלמה. יופי עצום קורן מהפנים הללו.
תהיתי מהו אותו 'בוהו' שעל שמו נקראת העבודה. האסוציאציות הראשוניות כיוונו לעבר ארבע האותיות של 'בוהו' שנשמעות מצד אחד כמו 'תוהו'- חלקו הראשון של הביטוי המתאר את הכאוס הקדמוני שלפני הבריאה- אך נראות כמעט כמו 'בוטו'- העגלה הנושאת את היצירה של בורר לעומקי הנפש שלה. מצד שלישי כל 'בוהו' מבקש להיות קשור לבהייה, שזו הסתכלות שונה מהתבוננות, ובעיקרון זו הסתכלות לא ממוקדת עד הסוף. והנה, גם הסתכלות כזו עשויה בהחלט להוביל לתובנות.
שלושה גושי חומר שחור-אפור מסקרן, שלא ברור מהו, נמצאים על הבמה, כמו חומר שרוף עלום שלא ברור מה היה בעבר. הבמה כמו מחזיקה בשאריות של אסון אפוקליפטי שביניהם מתנהלת התכונה. בורר מרימה גוש אחד שנראה לרגע כמו מיכל ארוך מפוחם ובו פרגמנטים של חומר אחר והיא מפוררת אותו, ממוללת את שאריותיו ועשרות לוחות דקיקים שחורים כפחם משקשקים כמגזרות פח אלומיניום. ידיה כידי קוסמת, ידיים עכבישיות בעלות כוחות נסתרים.
אם עד כה השתיים מתנהלות בקשב זו אל זו, מכאן מתחיל דיאלוג יותר ישיר בתוך המבנה הדואטי , דיאלוג אינטימי שמתחיל באצבע מגששת אחרי אצבע כאשר הן יושבות זו לצד זו ונשענות על הידיים, אחר כך גוף נשען על גוף, ראש על כתף, גב מדבר אל גב. בשלב זה כל אחת מהיושבות מהדהדת את השנייה ושתיהן קורנות.
זו עבודה מיוחדת במינה, חפה מחנופה, יפה באופן קיצוני שתרמו לה רבות יוצרים נוספים ובהם תמר אור שעיצבה את התאורה והמוסיקה שאחראי לה אורי פרוסט.