להקת מטרוס (ספרד)- 'כרמן', כוריאוגרף רמון אולר, המשכן לאמנויות, 1 בנובמבר

אורה ברפמן

במסגרת פסטיבל 'תל אביב דאנס' 07 מעלה להקת 'מטרוס' הספרדית את גירסתו של מנהלה, רמון אולר, ל'כרמן' במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. 'כרמן' כבר היתה אופרה, אחר כך בלטים מפטיפה עד פטי, קרנקו ואלונזו. בהמשך ראינו את הדרמה אקספרסיוניסטית של מץ אק ולפניו את התאטרון של פיטר ברוק ובין לבין כמה תרסרי ווריאציות ספרדיות על במה ועל המסך. מותר לומר שכיום, כרמן כבר מוכרת ולא משנה האדרת.

כל נסיון לשוב אל החומרים הללו, ראוי שיבוא מתוך צורך לומר משהו חדש, אחר, אישי.

מכמה בחינות, הצדיק אולר את הרצון לחזור ולהביט על כרמן דרך מנסרת העת הנוכחית. לצורך כך הוא בוחר כלים חזותיים המנגישים את החיבור.

הבמה מעוצבת כגג בית חרושת לטבק בתוך מרקם עירוני, מצדו האחד מרפסת ומצדו השני גגון משופע. כלומר, ראשית אולר מגדיר את 'מקום' התרחשות כמרחב שלכשעצמו הוא נטול סימנים מזהים יחודיים, למעט שלט (הפוך) של המפעל לטבק שקושר אותו לרצף ההיסטורי של סיפורה המוכר של כרמן.

בחלל הזה מתקיימת התרחשות בעלת תשתית סיפורית מוכרת שמקלה על קריאת התנועה במונחים מילוליים. אולר מביא גירסה בת זמננו המושפעת משפת המחול הספרדי אך אינה שבוייה בה, הוא משתמש בחצי תריסר סוגות מחול כדי לנסות ליצור שפה משלו שיש בה התכה סיגנונית.

במידה רבה מהצפוי הוא עומד במשימה; זה בא לבטויי ברמיזה בתנועה שבה הגוף מדבר בשפה עכשווית מבחינת חלוקת ההקרנה האנרגטית ואילו החזקת הידיים משמרת תנועה המזוהה עם שפת המחול הספרדי אך בגירסה מרוככת, ללא האינטנסיביות והדיוק הנתבעים מרקדן בסגנון זה.

גישה הנוקטת בלקטנות וניכוס מבעים סיגנוניים שונים עשויה להוביל לשפה אישית מגובשת אבל לא בנקל. סכוי רב יותר שהשפה תראה יותר כעגה בלולה. אולר מלהטט בין שתי האפשרויות הללו ונוטה פעם לכאן ופעם לשם, אם כי בסופו עיקר כוחה של היצירה, בא ממרכיבים דרמטיים אחרים.

למרות דרגות חופש לא מבוטלות שלקח אולר הן בעיבוד המוסיקלי והן בעיבוד החופשי לכרמן של פרוספר מרימה מלפני מאה וחצי, הוא מצליח לשמר באמצעים בימתיים בסיסיים, סיפור שיש בו מתח דרמטי, תשוקות וחולשות אנוש אמיתיות ובמרכזו אשה אחת שאישיותה מניעה גורלות; שלה ושל הסובבים לה. מהמוסיקה של ביזה נותרו בעיקר הפיסות היותר פופולריות וביניהם משולבים שירים של מרטיריו בלווי גיטרה, שמחדירים אינטמיות צרובת עשן לפס הקול.

כרמן של מטרוס תזכר מבחינתי בעיקר בזכותה של רקדנית קטנת מידות שנראית ספק ילדה, ספק נערה כשהיא צועדת על סף הגג המשופע ושיערה הלא מסורק אסוף בתסרוקת זנב סוס. זו כרמן שנושאת על כתפיה את מסורת דמוי הצוענייה התאוותנית, פתיינית, אסרטיבית שגומעת את החיים בנגיסות גדולות, עסיסיות. התוצאות הן כבר עניין אחר.

כאן מגלמת סנדרין רואה את כרמן כנערה בשולי חבורת בני נוער המבוגרים ממנה. מהם היא מבקשת תשומת לב ומשיגה אותה בזכות פלירטוט עם כל הבנים שיש בו לא מעט סקרנות מינית, הנאה מהכרות עם כוחו של הפתוי יחד עם מידה של נאיביות לגבי תוצאות אפשרייות של ההתגרויות.

קנאת הנערות מובילה לאחד הקטעים היפים בערב, בו מתרחש דו-קרב/ דואט, בינה לחברתה והנשק הוא זוג מניפות. בסופו הנערות מגרשות אותה כשהן מרטיבות אותה במים מהדלי. היא מתכווצת כגור חתול רטוב ומילל. מושפלת, מודרת, חסרת הגנה. זו הילדה כרמן שנשברת כי אף אחד כבר לא רוצה לשחק אתה.

אחד הנערים מעלה אותה לגגון ומנגב את גופה ותוך כך מתפתח דואט אהבים בעירום חלקי, שיהווה נקודת תפנית במהלך חייה. היקסמות ממטדור מטורזן מוביל לקנאה חסרת רסן במהלכה חונק אותה מאהבה הראשון (והיחיד) בשלולית מים המתהווה על הגג. בשלב זה לבי יצא אליה.