Cloud Gate, Taiwan: Water Stains on the Wall. Tel Aviv performing Arts Center, June 13
להקת קלאוד גייט ( טאיוון): 'כתמי מים על הקיר', מרכז אמנויות הבמה, תל אביב. 13 ביוני
צילום: באדיבות יח'צ
אורה ברפמן
להקתו המצוינת של לין הוואי-מין ( Lin Hwai-Min ) היא אחת מהלהקות המעניינות של טיוואן לצד לג'נד לין (Legend Lin ) וטאייפה דאנס סרקל ( Taipei Dance Circle ) . שלש אלה ( והן לא היחידות במדינה) מתאפיינות במחול בעל ערכים אסתטיים גבוהים שמבקש לשלב מרכיבים מסורתיים באמצעי מבע בני זמננו. חלקן, כמו לג'נד לין, משתמשות בתכנים ודימויים מסורתיים שעברו עיבוד ובימוי מרתקים. 'קלאוד גייט' שביקרה כבר בעבר בארץ, גם בפסטיבל כרמיאל וגם בפסטיבל ישראל לפני עשור וחצי, השתמשה בזמנו בתכנים נרטיביים ספציפיים בעלי מסר חברתי- היסטורי. הפעם, העבודה כמעט מופשטת מבחינה צורנית. ומשוחררת יותר.
התמונה הפותחת של 'כתמי מים על הקיר' כבר מכילה את העולם הרוחני- הגותי ואת הכלים האסתטיים שעומדים להיחשף מול עיני הצופה במהלך שבעים הדקות הבאות. במובן שטחי, ניתן לומר שבשישים וחמש הדקות האחרונות של העבודה, לא חודש דבר. לא השפה, לא הריתמוס על רצף זמן, לא מידת האינטנסיביות, או מידת המופשטות. המוסיקה הנפלאה, רובה של טושיו הוסוקאווה ( Toshio Hosokawa ), שמרה על רמת אנינות מעודנת ומצאה דרך להעביר תחושה מאד עכשווית מבלי לאבד את ההשראה של המוסיקה הסינית. אחת מהדרכים היא באמצעות שילוב כלים מסורתיים יחד עם מוסיקה אלקטרונית.
התאורה של לולו וו.ל. לי (Lulu W.L.Lee ) הייתה הדבר הכי פואטי שאי פעם עוצב בידי תאורן על במת מחול. כל אלה, ובכללן עיצוב התלבושות של 16 הרקדנים, יצרו דיבור מאד מזוקק של יופי עילאי. עם זאת, נשמרת מידה רבה של עידון ואיפוק. גם באותם רגעי קרשנדו, שבהם האינטנסיביות, הקצב, וזרימת התנועה מגיעים לשיאם, נשמר סוג של שליטה, שאנחנו נוהגים לזהותו עם תרבויות המזרח הרחוק ואמנותם.
המחול מתבצע על במה לבנה, בוהקת, שנמצאת בשיפוע מתון לעבר קדמת הבמה. בפתיחה, כל הרקדנים ניצבים דקות ארוכות ללא תנועה ניכרת לעיין. לוקח זמן להבחין בתזוזות זעירות של כף רגל, בקפל זע בשכבות הבד הרכות של מכנסי-החצאית של המשתתפים. בשלב בו כולם כבר מבצעים תנועה מאופקת באוניסונו , אנחנו רואים כבר עקבות אנרגיה של טאי צ'י, רואים החזקת כף רגל מקבילה לרצפה שמקורה בטכסים בודהיסטיים, החזקה שרווחת בסוגות אמנויות במה במזרח הרחוק. ביפן, לדוגמא, רואים את ההליכה המרחפת הזו בברכיים רכות וירכיים מקובעות כמעט, בקבוקי ובתיאטרון נו. בהמשך, מבחינים שלאורך כל היצירה, כאשר הרקדנים מרימים רגל, כף הרגל תמיד בפלקס- גם בהרמות גבוהות- , בהונות הרגליים פתוחות כמניפה ופרק כף הרגל פונה חזק פנימה. אין לי מושג אם ההטיה הבוטה הזו קשורה לסוגת במה מסוימת שאופיינית לטיוואן, כלומר לתרבות הסינית. מצד שני, במסגרת עבודות בוטו מסורתי יותר, רואים לעתים אחזקת כף רגל דומה, אבל לא באופן קונסיסטנטי . תנוחה דומה זכורה בעבודות של להקת הבוטו הנשית- אריאדונה. שם התכווצות זעקה פנימה הודגשה על ידי פה פעור , כיווץ שרירי פנים וידיים.
בתמונה השנייה, המורכבת מסולו ודואט שהוא למעשה סולו מוכפל, מבחינים בצל בהיר שכאילו זלג מהגוף ההולך קדימה. אלה סימנים המדמים רישום בצבעי מים מדוללים ולאט נפרשת קומפוזיציה של צללים בעלי שקיפות הדרגתית והבמה הופכת עם מעט דמיון, לתחילתו של ציור נוף הרים סיני אופייני, מרומז, ללא פירוט, של הרים תלולים. זהו נוף אופייני שישנו במספר מקומות בסין שמוכר יותר הוא הנוף שמלווה את מהלכו של נהר הליי בדרום סין. בהמשך, משליכה מערכת התאורה כתמי עננים, משטחי שחור, אפור במנוסה. התאורה מייצרת מצג מרהיב ומסקרן שמשפיע על האופן בו נתפסת התנועה ובו היא מבקשת להתפענח.
אבל לין הוואי-מין לא פותח פתח ברור, אלא מציע הצעות מרומזות והולך הלאה, לא קדימה, אלא במעגל שמביא אותו לחוג סביב כמו במסלול סגור.
הוואי-מין שוטח את כוונותיו ישירות בתכניה: " אתם צריכים לרקוד עם מכחול ולצייר את המחול". במבט ראשון זה נשמע פשטני במקצת, אבל למעשה החיבור בין רישומי התנועה לאמנות הציור הסיני, נרקם מול העיניים גם ללא המשפט המתחכם הזה. תוואי- מין בא להטמיע את הדימוי לא לגבי השימוש בחלל, אלא לגבי איכות התנועה; כשם שמסטר בקליגרפיה, או צייר הרושם בדיו או בצבעי מים משתהה בטרם ירים את המכחול ויניח אותו על הנייר ורק אז ירשום בהינף מהיר את הקו הזורם הראשון, כך הרקדן שוהה כדי למצוא את נקודת האמצע שלו, אליה הוא מכוון את המתח והריכוז, לפני שהוא זז ומפלח את החלל.
אם כי בעבודה הזו מתקיים חיבור עז בין אמנות רישום ותנועה, מין משאיר שוליים פרומים פתוחים כביכול לאינטרפרטציה, אבל העבודה אינה אקספרסיבית במובהק, כאן התנועה היא הטכסט ואינה נזקקת ליותר. ואכן, בתחילת דרכו, בטרם פנה למחול, עסק מין בכתיבה ובגיל צעיר פרסם מספר ספרים. לימים הוא אמר שהמחול אינו בא לעסוק במילים, הוא מייתר אותן. "בכל פעם שאתה מבטא משהו במילים, אתה מגביל אותו. לקח לי 20 שנה למחוק את המילים ממוחי ואז התחלתי לחשוב יותר קינטית ומרחבית ".
האיכות המופשטת של התנועה, הניקיון הצרוף של הקומפוזיציות, הקשב פנימה, הזרימה בחלל, משלבים באופן ייחודי ערכי במה מערביים וערכים אסתטיים שנובעים מהתרבות הסינית.
הצפייה בעבודה דורשת, כמו בבוטו, יכולת לקבל התנהלות בתפיסת זמן שונה, ריכוז מיוחד, יכולת לנשום עם המהלכים בקצב דומה, שונה מזה הנדרש במחול המערבי לדורותיו. צריך להיפתח כדי להכיל את המחול ברמה חושית- טקטלית, בקצב הנשימה והדופק ולהתענג על היופי הפיוטי- רוחני שמספקת 'קלאוד גייט'.