רנה שרת : השפה הענבלית – מרחב אפשרויות*

 

 

רנה שרת : השפה הענבלית  – מרחב אפשרויות*

צילומים באדיבות רינה שרת

 

1332093518.jpgיש מקום לשאלה מדוע ראיתי ב"ענבל" את המקום האחד והיחיד המתאים לי ככר ליצירתי. מדוע רציתי להעלות את ריקודי רק עם להקה זו, והתמדתי לנסות במשך שנים להתביית בה וזאת למרות שכל ניסיון כזה שלי הסתיים באכזבה.  לעתים חלפו שנים בין ניסיון אחד לשני. האכזבה נבעה מכך שלא הצלחתי להגיע לרציפות בעבודה. לא אפרט את הסיבות כדי לא לסטות מהנושא המרכזי והוא  השפה הענבלית.

אני רוצה לספר פה על ניסיוני להשתלב בשפה הענבלית במהלך היצירה שלי. המפגש הראשון שלי עם "ענבל" היה כשהוזמנתי לתת שיעורים ללהקה שיותאמו לצרכים ולאופי הייחודי של הלהקה, כלומר לשפה הענבלית. שרה לוי תנאי שביקשה לבנות טכניקה לשפה הענבלית. הייתה סיבה מדוע פנתה אלי למרות  שלא היה לי כל ניסיון ורקע בריקוד תימני ואינני בת תימן.

אז, ב-1968 הייתה הלהקה מזוהה באופן מוחלט עם הפולקלור התימני ורקדניה, רובם אם לא כולם, היו יוצאי תימן. הפנייה באה אלי הודות לרקע שלי במחול אתני. לא אכנס להגדרות מהו מחול אתני אבל אני יכולה לומר בביטחון שמחול אתני זה לא בלט קלאסי ולא מחול מודרני. מחול אתני כולל סגנונות רבים.  הרקע שלי היה במחול אפריקני, שאינו תואם "ענבל", אך אם נתייחס למהות המחול האתני ולמרכיבים המשותפים לכולם ולא נתמקד בסממני הסגנון המבדילים ביניהם, נוכל למצוא נקודת משען משותפת. הרקדן האתני רוקד, שר, משחק ומאלתר, הרקדן האתני נעזר באביזרים ובתלבושת להעצמת ההבעה. כפות ידיים, כפות רגליים, הבעות פנים וכל חלקי הגוף מרכיבים את כלי ההבעה.

כדי שאוכל להשתלב ב"ענבל" – במנותק מהסגנון האפריקני שהיה ביסוד הכשרתי במחול –  נעזרתי ביכולת להישען על עקרונות המחול האתני במנותק מהסגנון האפריקני. הצורך שלי להינתק מהריקוד האפריקני אותו רכשתי אצל פרל פרימוס – שהייתה בעיני הרקדנית הנפלאה מכולם – צורך זה לא היה תוצאה של מפגשי עם "ענבל". ראיתי את עצמי מחויבת להיות חלק מהתהוות התרבות הישראלית. במשך כל שנות התנסותי בריקוד האפריקני ידעתי שאינני שייכת לתרבות זו.

הרביתי לשוחח עם שרה לוי תנאי ואף יותר להקשיב לה. היא שטחה בפני את עקרונותיה, משאלותיה שאיפותיה  ביחס ללהקה והזדהיתי עם הדרך שהתוותה באופן מלא.

הדבר שדיבר אלי יותר מכל, הייתה אמירתה של שרה שהיוצר ב"ענבל" אינו הולך בדרך סלולה וידועה מראש. היוצר ב"ענבל" סולל את דרכו במהלך היצירה ובמשותף עם הרקדנים. זה נאמר בהכללה, אם כי במקרה זה היה נכון יותר לומר במקום "היוצר" – שרה לוי תנאי.  שרה לא הלכה בדרך סלולה וידועה מראש. היא אכן סללה את דרכה במהלך היצירה ובמשותף עם הרקדנים ובמיוחד עם רקדני הדור הראשון של "ענבל". בימי הבראשית של "ענבל" הרקדנים היו באים בבוקר לסטודיו ולא שואלים "איזה שיעור היום? מי המורה היום?" הם היו שואלים זה את זה "מה הבאת היום?" הם לא באו ללהקה כדי ללמוד תנועות הם באו לרקוד ולהיות שותפים ליצירה, כי עוד לא הייתה שפה, ובתימן לא היה תיאטרון מחול. מחול ושירה תפסו מקום רב וחשוב בקרב בני העדה התימנית. בגופם היה גלום כישרון תנועתי, מוסיקלי והבעתי ושרה השכילה להדריכם, לשאוב מהמטען הפולקלורי שלהם, וכך החלה להתהוות השפה. מהלך זה לא היה רק בתהליכי היצירה הראשונים. הוא המשיך לאפיין את דרך היצירה של שרה ב"ענבל", גם כאשר השפה כבר התרחבה והתעשרה.

בשלב זה שהשפה כבר התרחבה והתעשרה הצטלבה דרכי בדרכה. ועם כל הזדהותי עם העיקרון של סלילת הדרך במהלך היצירה, לא היה בו די כדי שאוכל לראות ב"ענבל" בית ליצירה עבורי. אבל כששרה הכריזה באוזני שתיאטרון מחול ענבל איננו תיאטרון תימני בלבד, אלא תיאטרון מחול ישראלי השואב השראתו ממורשת המחול של יהודי תימן, ממורשת המחול של  עדות המזרח, מנוף הארץ, מהמקורות היהודיים ומריקודי הדבקה של הערבים, ראיתי לעצמי פתח.

תחילת שלב היצירה בענבל

1332093582.jpgהיצירה הראשונה שלי ב"ענבל" היו שלושה ריקודים במסגרת המחזה "אחותי כלה", שעלה בבכורה ב-1969. לבד משלושת הריקודים הייתי אחראית על איסוף חומר הרקע ותחקיר בנושא מנהגי החתונה בעדות אגן הים התיכון שערכתי בהנחיית שרה כהכנה למחזה. "אחותי כלה" היה אמור להיות היצירה הראשונה שחורגת ממסגרת הפולקלור התימני ושואבת חומריה מעדות נוספות. שרה הייתה אמורה לביים את המחזה שהתבסס על תמליל ושירים שכתב יורם קניוק והלחין אברהם עילם אמזלג. אני הייתי אמורה לעשות את הכוריאוגרפיה על יסודות תנועה של עדות צפון אפריקה שנכללו בחומרי הרקע שאספתי. יום לפני החזרה הראשונה התחרטה שרה ואמרה לי שהיא רוצה בכל זאת שזה יישאר תימני ולכן היא תיצור גם את הכוריאוגרפיה. נשארתי בצוות היוצרים בתפקיד בלתי מוגדר. במהלך החזרות ביקשה ממני שרה להקל עליה את המשימה הכבדה שנטלה על עצמה, דהיינו  גם הבימוי וגם הכוריאוגרפיה, והפצירה בי ליצור שלושה ריקודים בנושאים שפחות משכו את לבה: ריקוד הקבקבים, תמונת הרחצה וריקוד קישור הרגליים של החתן וחבריו.

"אחותי כלה" דיבר ללא כל ספק בשפה הענבלית וגם ענה על שאיפת שרה ש"ענבל" יהיה תיאטרון מחול ישראלי מקורי. חתונה כזאת כמו שהוצגה ב"אחותי כלה" נשענה אומנם על מקורות מורשת עדות המזרח, אך הייתה יצירה שנוצרה בסטודיו ולמען הבמה. חתונה כזאת בדיוק לא נערכה בשום מקום אף פעם לפני כן.

עם כל זאת המוצר הסופי לא השביע את רעבוני לעצב מן החומרים שאספתי יצירת מחול בלבד. כשמונה שנים אחר כך התאפשר לי לממש את רצוני זה.

לצערי אין תיעוד וידאו של יצירה זו.  נותרו רק צילומי סטילס. ברצוני לציין כי המעצב דוד שריר היה שותף לי באיסוף חומר הרקע החזותי של "אחותי כלה" ושותף מלא לקו המנחה של יצירה חדשה מחומרים מסורתיים. היינו כולנו מאוחדים בגישה זו. יורם קניוק סיכם את עבודתו בכותבו: "הן התמליל והן השירים הם ניסיון לבנות בניין חדש על יסוד חומר קיים" ודוד שריר כתב: לא ניסיתי לשחזר… ניסיתי לדמיין לעצמי את התמצית… וליצור מחדש כאילו הייתי שם…"

לאחר הפסקה של כשלוש שנים התבקשתי להעלות יצירה עצמאית ב"ענבל". בחרתי בנושא תנכי. אין צורך להסביר כאן לפניכם מדוע נושא תנכי הוא נושא שמאוד מתאים להביעו על במת "ענבל". בחרתי בדמות נמרוד הצייד כנושא הריקוד ולא רק כי זה נושא תנכי אלא גם כי נמרוד היה צייד. צייד מתייחס לחיות ולהווי ציד. לתנועות החיה נוכחות חזקה בריקוד האפריקני וראיתי פה אפשרות לתת ביטוי לתנועתיות זו.

בסופו של מסע היצירה, היה הריקוד "נמרוד והכתונת" (1972), להבנתי והערכתי, ביטוי נוסף בשפה הענבלית, אם כי בניב אחר.  גם לריקוד זה אין תיעוד וידאו.  מעצב התלבושות שעיצב להפליא את עיטורי הראש של החיות השונות היה דוד שריר.

בעבודתי "הבא לי גורלי" (1977), שהתממשה כשמונה שנים לאחר "אחותי כלה", התאפשר לי להשביע את רעבוני ולצלול לחומר שאספתי כרקע ל"אחותי כלה". "הבא לי גורלי" היא  יצירה בת תשע תמונות המורכבת ממחרוזת ריקודים המתארים מהלך חתונה מרגע בחירת בני הזוג ועד חגיגת החתונה שמתרחשת בחברה קדומה שאותה מתאר הריקוד.

המיוחד בדרך העבודה על "הבא לי גורלי" נעוץ בעובדה שחומר הרקע  היה בעיקר תיאור מילולי של מנהגים, טקסים, תיאורי הווי חיי יומיום, חג ומועד, אך ללא חומר ריקודי רב. אם כי הרכיב החזותי ואף הצלילי ברובו נשארו נאמנים למקור, רב חלקו של הפיתוח היצירתי האישי בריקודים. ישנם ריקודים שהם מנהג שעוצב בידי כמחול, או ביטוי מחולי של מושג מופשט הקשור באירוע החתונה כפרידה או עצב או שמחה.

1332093671.jpgגם ב"הבא לי גורלי", כמו ביצירות הקודמות שהזכרתי, ולמרות ההישענות על פולקלור יהודי צפון אפריקה  – מרוקו ובעיקר הרי האטלס – יש בה ביצירה דיבור בשפה הענבלית, הן בתנועתיות והן בדרכי היצירה תוך שמירה על העיקרון החשוב והוא סלילת הדרך במהלך היצירה. דבר לא היה קבוע וידוע מראש. הכול נבנה במהלך העבודה כאשר הרקדנים רוקדים ושרים ומשחקים ומאלתרים ושותפים ביצירה. חתונה כזאת המוצגת על הבמה לא נערכה בשום קהילה מקהילות יהודיות בהרי האטלס – חתונה כזאת  היא יצירה ישראלית מקורית.

השם "הבא לי גורלי" נלקח מנוסחת אהבה שאומרת נערה באחד מהטקסים: "גד גד הבא לי גורלי משוגע אהבה". לשמחתי, יצירה זו תועדה בווידיאו.

בתמונת הפתיחה אפשר לראות את עבודות הכנת מזון לאחד מהטקסים שלקראת חתונה. בחברה קדומה בה  האנשים הכינו את מזונם במו ידיהם החל משלב הזריעה והקציר ואחר כך תוך טחינה, לישה ואפייה וכו'.

תלבושת הנשים היא העתק בגד מקורי של נשות האטלס על קישוט הראש והצעיף. בגד הגברים עוצב על פי המקורות על ידי משה שטרנפלד. את המוסיקה כתב אברהם אמזלג ויש בה וריאציות על לחן מקורי המשולב בקטעים יצירתיים.

ושוב באה תקופה בת שלש שנים של נתק מוחלט ביני ובין "ענבל", שלאחריה הוזמנתי לחזור ל"ענבל" בתפקיד כפול של סגן מנהל אמנותי ומנהלת הסדנא. בתקופה זו עלתה יצירתי "אגדה בחולות" (1979) – פנטזיה כוריאוגרפית על תולדות תל אביב. צוות היוצרים שעבד לצדי כלל את הבמאי יוסף מילוא, יוני רכטר– מוסיקה, דב בן דב שעיצב את התפאורה, מעצבת התלבושות טובה סדן ויחיאל אורגל – מעצב התאורה. לכולם מלבדי הייתה זו פעם ראשונה שעבדו עם להקת "ענבל".

הייתה זו הפקה ענקית בצוות מורחב, בשיתוף אמנים אורחים – רקדנים, שחקנים, זמרים –מופע בשפה ענבלית מורחבת אך לא חורגת מעקרונות היסוד.

על "אגדה בחולות" כתבתי בתוכנייה: "זהו ניסיון להסתייע בחומר רקע מתולדות היישוב היהודי וביסודות הפולקלוריסטים של אותה תקופה, כדי לגבש תגובה הבעתית חופשית על מאורעות עבר מנקודת מבט עכשווית. בחרתי כבסיס לפיתוח התנועתי בריקודי התקופה, כלומר בריקודי החלוצים הספורים של אז וב"דבקה" כמייצג פולקלור היישוב המקומי שקדם לבוא החלוצים ובריקוד התימני, שכן לבני העדה התימנית הייתה נוכחות בתולדות תל אביב. המאפיין את הימים ההם היה עירוב סגנונות, תוצאה של התכנסות אנשים מחבלי תבל שונים אל ארץ מזרחית על חוף הים התיכון. אין כאן ניסיון לטשטש עירוב  סגנונות זה אלא להיפך להשתמש בו כקו מנחה ולהדגישו ובאופן זה לזקק את הסגנון של הצגה זו."

יוסף מילוא כתב בתוכנייה: "תיאטרון מחול ענבל הכין תוכנית חג ליובל ה-70 של תל אביב, בה נולד צמח וגדל. כמוני כ"ענבל" גדלתי בשכונותיה, הכרתי את נווה צדק בילדותי ואת רחוב הרצל של תל אביב הקטנה והזיכרונות הפכו לתשבץ של דימויים, אסוציאציות וסמלים. בחרנו בדרך פסיפס רשמים שאותם אנו מעלים על הבמה על דרך המולטימדיה. המחול עומד במרכז היצירה שאליה נלווים מרכיבים של פנטומימה, התנועה המסוגננת השירה המילה המדוברת והתמונה המוקרנת. מיזוגם של אלה היה אתגר אמנותי שאליו כיוונו את מאמצינו".

יוני רכטר כתב: "אתגר מיוחד היוותה עבורי כתיבת המוסיקה ל"אגדה בחולות" זאת מכיוון שזו הפעם הראשונה שאני מתבקש לכתוב מוסיקה לפי הזמנה. העבודה התנהלה בשני מישורים האחד אולפן החזרות בו קלטתי תמונות ריקודיות והשני אולפן ההקלטות בו תורגמו תמונות אלו לצלילים. המפגש עם תיאטרון מחול "ענבל" וכל האנשים הקשורים בהפקה זו, היה עבורי חוויה יוצאת דופן  ולהם התודה".

המילים האחרונות בדברי יוני רכטר יש  בהן אישור שאכן התהוותה שפה ענבלית מובהקת. מה פירוש "חוויה יוצאת דופן" אם לא הצבעה על שפה שלא הייתה מוכרת לו קודם שנפגש בה בבית היוצר של "אגדה בחולות". לצערי גם הפעם אין בידי תיעוד וידאו של "אגדה בחולות".

"אובות" (1984) – ריקוד שנוצר במחשבה שיש לפתוח במה ניסיונית ליד "ענבל" ושריקוד כזה ראוי וזקוק למסגרת שכזאת.

הריקוד נוצר בהשראת דמותה של בעלת האוב, שאליה פנה שאול המלך במצוקתו: "קוסמי לי נא באוב והעלי לי את אשר אומר אליך" כך בספר שמואל א', ועוד יותר מהתרשמותי החזקה משירו של שאול טשרניחובסקי המתאר את אותו מאורע:

     בחשכת הליל בלי קשת ושלח,

על סוס קל עין דורה בא שאול המלך.

ובאחד הבתים אור כהה הופיע

-"פה תגור"- הנער לו חרש הביע.

-"את בעלת האוב?" – "כן אדוני הנני"

-"נא קוסמי באוב, צל הרואה הראיני!"

עלטה… אש זוועות… בפינה קלחת

ושמות כל השדים ובְלִילַה רותחת…

 

לריקוד שני חלקים תחילה אנו רואים את בעלת האוב ושתי חניכותיה בשעות שלפני המתח שמשרה עליהן התפקיד, לפני שזר צופה בהן.  הן משתעשעות בחופשיות ללא הגבלת תלבושת וזאת בניגוד לחלקו השני של הריקוד אשר כל הגוף כולו מכוסה מכף רגל ועד מעל הראש בגלימה רחבה.

בסופו של תהליך העבודה, היה בסגנונו וברישומו החזותי מרחק רב מסגנון "ענבל" הידוע ומוכר, אך לי זה היה המשך ישיר של הישענות על היכולות המיוחדות שניחנו בהן שלוש הרקדניות הללו האמונות על השפה הענבלית.

רוח היא במכתש – ריקוד בנושא נוף הארץ שהוא מנושאי היסוד הנכספים שהתוותה שרה. מדבר בשפה הענבלית מכמה וכמה בחינות. והדגש כאן הוא, מלבד התנועתיות, על השימוש בבגד כאמצעי הרחבת ההבעה. רקדנית אילנה כהן.

לסיום: שרה לוי תנאי בכישרונה הרב תחומי, בדחף האדיר ליצירה שהפעילה והניע רבים מסביבה, פילסה דרך עליה וממנה עוד תמשיך ותפרח היצירה המקורית.

————————————————

* מאמר זה מבוסס על הרצאה בכנס המוקדש לשרה לוי תנאי באוניברסיטת תל אביב ב- 25/12/11

 

רנה שרת – מורה, כוריאוגרפית וחוקרת מחול. בוגרת סמינר הקיבוצים מסלול תרבות הגוף; מחול אפריקני אצל פרל פרימוס, ניו יורק. מורה למחול בסיסי במכללה למורים לחינוך גופני וינגייט (1988-1968). מנהלת המפעל לריקודי עדות (1991-1988), מנהלת אמנותית תיאטרון מחול ענבל (1993-1991). יצירותיה ב"ענבל": "אחותי כלה", "נמרוד והכתונת", "אגדה בחולות", "אובות", "רוח היא במכתש". ספריה: "קומה אחא" – דרך רבקה שטורמן במחול. "מחולנו לי ולך" – זאב חבצלת דברים על מחול. "מלכה בלי ארמון" – מיה ארבטובה חלוצת הבלט הקלאסי בישראל.

 

 

 

 

 

 




Ora Brafman
http://www.dancetalk.co.il/





Ora Brafman
http://www.dancetalk.co.il/

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *