Choe Contemporary Dance Company (Korea), at Suzanne Dellal, March 1

Choe Contemporary Dance Company (Korea), at Suzanne Dellal, March 1

 

צ'ו, להקת מחול עכשווי ( קוריאה). סוזן דלל, 1 במרץ

Photo: Park Bong-Ju

 

אורה ברפמן

 

1330868691.jpgלהקת המחול הקוריאנית מעלה עבודה הנקראת 'ויכוח', ובפועל עוסקת יותר בעימותים מסוגים שונים, כאשר ויכוח הוא רק חלק מהם. מעצם טיבו ויכוח מתחולל באמצעות המילה ואילו לעימות פנים רבות מעבר לשפה ומעבר לגוף. עימות יכול להתנהל בכלים מוסיקליים, בספורט וכן הלאה.

צ'ו סאנג-צול, כוריאוגרף הלהקה, בחר לעבוד בתוך מסגרת נושאית והוא אכן משתדל ודי מצליח לכלול מספר אופני התרחשויות עצום ורב תחת כותרת המחול הזו במובנה הרחב.  במיצוי השקדני הזה יש עניין  מוגבל מרבית הזמן.

חלקו העיקרי של הערב מוקדש לפריסת מגוון סוגי קונפליקטים פיזיים החל מהפשוט ביותר; שני אנשים הולכים על מדרכה בכיוונים מנוגדים ומבלי משים הכתפיים שלהם מתחככות זו בזו. בהמשך הולכים העימותים הפיסיים ונעשים מורכבים יותר, חריפים, יותר זריזים ואף וירטואוזיים.

בכלל העבודה מתפתחת במשך השעה גם מבחינת התכנים וגם מבחינת המבנים ויותר מעניין- גם מבחינת המבט על הגוף הרוקד וחירותו.

 זה מתחיל כמו עבודה של קבוצה מאד מאד ממושטרת. הרקדנים עולים לבמה בחליפות תפורות היטב בגוון אפור-כסוף. חליפות אנשי עסקים גם לשתי הנשים שלבושות בג'קט מחויט וחצאית מיני סולידית, ונעולות בנעלי עקב שמתאים לפגישות עסקיות, תכליתיות.

 על מרכז הבמה ריבוע לינולאום שחור מבריק וסביבו שולים לבנים. זה אסתטי, פונקציונאלי וקורקטי לחלוטין. הבמה, אומר העיצוב, היא זירה אורבנית בסביבה שמרנית מאופקת. כאן לא עונים באגרופים ולא מקיזים דם. כל המפגשים הקצרצרים בין אם הם בהילוך איטי או זריזים כברק, עשויים בניקיון עילאי, גם אם הם משיבים רוח של אימפרוביזציה, הם נתפסים כמתוכננים עד פרטי הפרטים. זו אולי הסיבה שהמבצעים ברוב משך העבודה נראים מתוכנתים, כדמויות קצת סיינס פיקשיניות.

למעשה, בחלק גדול של הערב המבצעים בקושי מביטים ישירות אחד בשני, המבט קפוא וההתרחשות תועלתנית, מחושבת להפליא ומבוצעת בניקיון שאתה מצפה למצוא במעבדת חקר החלל.

אם יש כבר מגע בין המתעמתים או המותקלים, הוא בא בחלקו הגדול של הערב ללא מפגש עור בעור, אלא מרומז, באוויר. למעשה שלב המגעים מתרחש ברובו בשליש האחרון שבו חלים עוד כמה שינויים. רק אחרי שצ'ו סיים לחקור את כל הדרכים שהולמים את הכותרת 'ויכוח', הו א מתפנה להציג מחול משוחרר יותר, משיל את הציפוי המערבי המושלם ומאפשר לתכנים להתרחב מחוץ למסגרת הבסיסית אל מחוזות בעלי ניחוח מקומי ואל ביצועים בעלי צבע אישי, מה שהופך את העבודה למעניינת יותר. יש שימוש אחר בגוף, במהלכי הזמן, בגווני ריטואלים מסורתיים, באזכורים של טכניקות הקשורות לקרב מגע, לבליל שעוזב את התחום האפור המטפורי שהוא גם צבע ארבע מערכות הבגדים של הרקדנים, מערכות שהחלו בפורמליזם מרבי והסתיימו בחירות כמעט מרושלת. אבל בטעם.

1330868754.JPGבשלב הזה, המעבר נתפס כמחשבה מאוחרת מדי. לא שאין בחומרים עניין, יש, גם במילון התנועות וגם באיכות הביצוע, אבל העבודה כולה נראית כה מחושבת והתהפוכות שחלו בתכנים הבסיסיים לא נתפסו כמהלך לוגי, כהתפתחות טבעית, אלא כמהלך מאולץ משהו שאחר את הרכבת.

שני דברים ראויים לציון: המוסיקה המעניינת שלה אחראים לים דונג-צאנג והישראלית רלי מרגלית. מעניין איך נוצר הקשר ביניהם ואיך נעשה שיתוף הפעולה בפועל.

דבר שני שמשך את תשומת לבי היה הרקדן מגולח הראש וארוך הצוואר שכונה ברשימותי- הנזיר. יש באיכות התנועה שלו איכויות יוצאות דופן, אנרגיה עצורה עצומה, שמעניקה לתנועה האיטית ולשליטה הגופנית המרשימה איכויות טיכסיות מהסוג שרואים לעתים בפולחנים דתיים במזרח.  

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *