Israel Ballet celebrates 45 years, TAPAC, January 30

Israel Ballet celebrates 45 years, TAPAC, January 30

הבלט הישראלי, חוגג 45 שמה להיווסדו. משכן אמנויות הבמה תל אביב, ינואר 30

צילום: יוסי צלקר

אורה ברפמן

 

1328114557.jpgבערב החגיגי שנערך במשכן לרגל מלאת ארבעים וחמש שנה להיווסדו של הבלט הישראלי נשמעו מעל הבמה מחמאות מפליגות למייסדי הלהקה- ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הן מפי שרת התרבות והספורט שטרחה להדגיש את קשרי אהבתה לבלט והן מפי הרקדן והיוצר עידו תדמור שהנחה את הערב.

ואכן, ברכות ואיחולים מגיעים לזוג ימפולסקי-מרקמן על יוזמתם, על הנחישות והמסירות בבואם לקיים להקת בלט בישראל, כנגד כל הסיכויים. בזכות נחישותם בלבד הלהקה שורדת, למרות קשייה המתמשכים במספר מישורים. היום היא אחת משלש הלהקות הגדולות בישראל, יחד עם הקיבוצית ובת-שבע. אין בארץ אף להקה שמהווה תחרות של ממש ללהקת הבלט הישראלי  בתחומה. ישנה כמובן להקתו של ואלרי פאנוב שמדשדשת ממקום מושבה באשדוד ויש ניסיונות צנועים עוד יותר שלא צלחו. לעובדה שאין ללהקת הבלט הזו תחרות, יש מחיר שבא לביטוי בנטייה לשמרנות והתבצרות אמנותית בנישה מאד מסוימת, שמסומנת באמצעות המצע הכוריאוגרפי שרובו פרי יכולותיה על מגבלותיהם של ימפולסקי שיוצרת את כמעט את כל הרפרטואר בעצמה.

הערב נפתח ביצירה חדשה של ימפולסקי- 'קו- בנטי' ( Co Venti ) לקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 20 של מוצרט, אחריה באו שני קטעים קצרים; לקרימוסה מתוך 'אקסטה' ו'ואלס' על פי שיר של ליאונרד כהן. את הערב חתמה יצירתו של איציק גלילי 'היקריזאטו' (-( Hikarizatto בלט עכשווי, יוצא דופן  ראשון מסוגו ברפרטואר הלהקה.

המחול קו-בנטי הוצג לראשונה בזלצבורג ועכשיו, הוצג בבכורה מקומית. הוא מתחיל בסולו מעודן של רקדן נאה ואליו מצטרפות שתי רקדניות לבושות בבגד לבן דקיק ומתנפנף שמסתיר את תווי הגוף מסיבה לא ברורה, והן נראות כאילו זה עתה טופפו על פוינט בחן ישר מחדר השינה. אחת מהן ניגשת לפסנתר כנף שבצד הבמה ומתחילה לנגן ובן זוגה לריקוד מנצל הזדמנות להתרווח ולהתמתח על הפסנתר ולמרגלותיו וזה בהחלט הקדמה מקורית חביבה.

לא פשוט ליצור לצד המוסיקה של מוצרט והאתגר גדול בעיקר משום שבמוסיקה חבוי עולם תרבותי מקיף ומסוים מאד. קשה מאד לומר משהו חשוב ומקורי לאורה של המוסיקה הזו אם כי יש שניסו ובהם יירי קיליאן יוצר מתוחכם, מקורי ומוסיקלי  מאד. הפעם, האתגר לא הותיר אחריו אמירה מיוחדת ומובדלת, אלא הסתפק בשמירה על הפראזות המוסיקליות והדגשת הפרקים בעזרת החלפת תלבושות – שלא שרתו מיטבית את המחול- והצטעצעות תנועתית  כסלסולי זמר שהיו זרים לרוח המוסיקה מחד ולא העמידו אלטרנטיבה ייחודית ומשכנעת מאידך. בכל זאת צריך לשבח את ימפולסקי על כי השכילה במהלך השנים לשכלל את מערכי הקומפוזיציות והשימוש בחלל והיא מראה מיומנות בתחום זה.

 בהזדמנות זו אוסיף גם כי לא מעט מהעבודות שלה המבוססות על עיבוד פתוח במידה מסוימת לבלטים הקלאסיים, נחלו הצלחה והיו ראויות בהחלט, במיוחד כאשר התווספו להם רקדני חיזוק מלהקות כמו הבולשוי.

הנקודה החלשה, עקב האכילס של הבלט הישראלי, היא מידת תחכום הרפרטואר. העולם הולך קדימה והקהל אף הוא מושכל יותר, ציפיותיו גדלות, ואילו ימפולסקי אינה יוצרת יוצאת דופן שיכולה להצדיק את העמסת עיקר הרפרטואר של להקה גדולה כזו, רק על כישוריה, במיוחד כאשר מדובר בלהקה שמתוקצבת בנתח משמעותי ביותר מכלל כספי הציבור הייעודיים למחול.

שני קטעי הביניים הבאים נלקחו מעבודות שלמות והוצגו כטעימה; הראשון, לקרימוסה, מתוך עבודתה של ימפולסקי אקסטה. זהו דואט שעבר מצוין בערב זה. שני הרקדנים, שירה עזוז ואלכסנדר אויטקין היו מצוינים, מדויקים ונקיים והחזיקו יפה את הבמה הגדולה. ראוי לציין לטובה גם את מי שעיצב לזוג את התלבושת הנאה במיוחד שהלמה את הנושא והחמיאה לגופם והעניקה להם מראה מעודכן, מבלי להפריז. מבין שלשת העבודות של ימפולסקי, פיסת מחול זו הייתה לאין ערוך, הדבר הטוב בערב.  אחריו היה ריקוד לשיר של ליאונרד כהן מתוך עבודה המוקדשת למחרוזת משיריו. 'קח את הוואלס' הוא ריקוד לדמות נשית אחת הנקרעת על ידי קבוצת גברים התובעים ממנה את חלקם. המוסיקה והמילים מרמזות על תכנים מרים-מתוקים ונדמה שימפו לסקי בהחלט כיוונה לשם. אלא שבדרך, קרה מה שקורה לא אחת בעבודותיה וזו עודפות של אורנמנטיקה טכנית שנוטה לגרוע מלהשביח. גם כאן, על רקע הזרימה האלגנטית של הרקדנית שהייתה לבושה בשמלת ערב, נכנסו פוזיציות זרות לרוח הדברים שגרמו לשבירת הזרימה והרסו את הדימוי האלגנטי של המחול הזה. לא פעם יש הרגשה שימפו לסקי מבקשת להדגיש כל מיני מצגות טכניות שאמורות להרשים על חשבון איכות התנועה והקפדה על ניקיון וצמידות סגנונית, לשיטתה היא.

הערב הארוך הסתיים עם עבודתו של איציק גלילי היקריזאטו, למוסיקה תוססת של פרקוסה (  Percossa) . זו עבודה לקבוצה גדולה של רקדנים בסגנון שמושפע מאד מפורסיית, אבל נעשתה כבר ב-2004, בשלב שפורסיית' עצמו, למרבית האירוניה, כבר הלך והתרחק מהסגנון שהיה מזוהה אתו ורבים כינו אותו  דה-קונסטרוקטיביסטי, שהביא לו מוניטין. גלילי העביר את העבודה ללהקה בשנה שעברה וניכר שרקדני הלהקה גילו מקור חדש להנאה. למיטב זיכרוני זוהי העבודה הראשונה שלהם ששייכת לבלט העכשווי, עבודה שבוודאי הזכירה  לרבים מהם שהשדה רחב ו ואופציות פורחות בו למכביר וחבל שלא הם ולא אנחנו לא זוכים לטעום מהם לעתים יותר קרובות.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *