Yardena Cohen 1900-2012

Yardena Cohen 1900-2012

 

ירדנה כהן, 1900-2012

 

צילומים מאלבומה של ירדנה

 

אורה ברפמן

 

 

1327616075.jpgעד לפני שנים ספורות עוד ראיתי אותה הולכת לפני במרכז הכרמל; הילוכה הנמרץ בסנדלים, רעמת שיערה הערמוני השופע, החצאית הארוכה, המותניים הדקים, סל הקש וקרקוש הצמידים העידו כי הצועדת קלת הרגל היא ירדנה כהן שהייתה אז בשנות התשעים שלה.

אתמול חזרתי מהלוויתה שנערכה בשעות אחר הצהריים בבית העלמין בקיבוץ החותרים. מצד אחד שדות מוריקים ורק זוג פרפורים עקודים מפר את השקט הפסטורלי  הם ורכבת פולחת בחטף צפונה, מטרים ספורים מהגדר.

זו הייתה לוויה עם יותר חיוכים מדמעות. המון אדם, שמיצגים רק חלק קטן ממאות מעריציה. כל מי שנכח היה מישהו שחייו נגעו בחייה באופן בל יישכח. זו ירדנה, אישה מיוחדת במינה שמתה בשנתה, כפי שביקשה, והיא בת 102. הגוף כבר בגד בה, אבל הראש נשאר צלול להפליא וזיכרונה המופלג עמד לה.

כאן, בעיר מגוריה- חיפה, היא תמיד הייתה אושייה פאר אקסלאנס, הרבה מעבר להיותה בעבר רקדנית , יוצרת ומורה לחיים. ההיסטוריה כבר הכריזה עליה כאחת מאמהות המחול בישראל.

במשך שנים היא נותרה מתוסכלת כשמישהו, או מישהי אחרת זכתה בפרס ישראל בתחום המחול, והנה בשנה שעברה, כשעוד יכולה הייתה ליהנות מהילתו, זכתה אף היא בפרס.

היא נולדה בואדי ניסנס ב- 1910 לפנחס כהן, חוקר טבע נודע, מייסד המכון הביולוגי שליד גן האם, הקרוי על שמו. הוא היה אז מורה צעיר, שהובא במיוחד ממטולה ללמד ב'אבטליה', בית הספר הראשון בחיפה. משפחתו בארץ לפחות חמישה עשר דורות ויש מהצאצאים הסבורים שמעולם לא עזבה המשפחה את הארץ. האם, מורה לביולוגיה, בוגרת אוניברסיטה מג'נבה, בת למשפחת רפלקס ממייסדי רחובות. לימים היו הוריה בין שלושים המשפחות הראשונות שהתיישבו ואכלסו לראשונה את שכונת בת גלים.

לבד מנטייתה הטבעית לתנועה, קבלה ירדנה את יסודות המחול הראשונים כילדה וכנערה בבית הספר הריאלי בחיפה. מורתה שלומית רוט העלתה כבר אז מחולות בפני קהל באולם 'עין דור' בעיר התחתית. לקראת סוף שנות העשרים היא נסעה לוינה, כביכול, כדי להתמחות בגידול דבורים בתמיכתו של חברה לתנועת הנוער העובד ממשפחת טרטקובר. אבל שם היא נרשמה לאקדמיה לאמנויות. שנתיים אחר כך עברה לדרזדן ולמדה מחול אצל הרקדנית-כוריאוגרפית גרט פאלוקה. בשהותה באירופה, פגשה והושפעה במיוחד ממרי ויגמן, מחלוצות המחול המודרני ובפרוזדורי הסטודיו התרגשה לפגוש ברקדן ההודי הפופולרי, אודאי שנקר, ושם פגשה גם את גרטרוד קראוס וברוך אגדתי.

ב- 1937 זכתה ירדנה בפרס הראשון בתחרות הכוריאוגרפים שהתקיימה בתל אביב בין השופטים היו אורי קיסרי העיתונאי והמשוררת לאה גולדברג. רבים מהמחולות שיצרה נסבו סביב דמויות נשים תנכיות וביקשו להחיות את ימי קדם ונופיו וליצור ולהדגיש באמצעותם קשר ישיר שיגשר בין העבר להווה. כמורה, פיתחה ירדנה מערכי שיעור חווייתיים שכללו ערכי מולדת וטבע, מסגרת שעודדה פתיחות ותמיכה בדרכי הבעה אישית אצל תלמידיה. טכניקה עניינה אותה הרבה פחות.

ניסיונה עם תלמידים מכל קבוצות האוכלוסייה הביאו אותה לראות במחול אמצעי לביטוי מצוקות נפשיות ושחרורן ותפיסת 'המחול המחלים' שלה שאותה ביססה גם על סמך שיחות עם פסיכולוגים, הקדימה את המסגרות האקדמיות המאוחרות יותר בהם למדו באופן מסודר ריפוי באמצעות אמנויות.

בשנות הארבעים עיצבה ירדנה חגיגות לישובים בעמק ובהרי אפרים ואלה התפרסמו בארץ בזכות המקוריות והמעוף שלהם. גם בהם עמדו סיפורי התנ'ך בבסיס מרביתם.

סיפורי ירדנה על ילדותה- סיפורים שהעניקה לכל שומע, חדש כישן- נשמעו כמו אגדות עירוניות שהשתרשו היטב, והלכו והשתבחו עם השנים. בשפתה הציורית היא שבה וסיפרה על נטייתה המולדת לקצב ולתנועה ותמיד בהקשר של טבע וארץ: "מקצבי הצדפים בחולות, רחש השיבולים בשדות, תנודת הגלים בים, שורשי הזיתים בגליל, הם שיוצרים באדם את התנועה של נוף ביתו ואדמתו. צמחתי וגדלתי בין גלי ים, חולות וסלעים כשהשחפים מחוללים מעלי. נכדת מטולה הגלילית אני ונכדת רחובות. אבות אבותיי מדורות רבים הם מירושלים, חברון וצפת. את הארץ הקסומה הזאת לימד אותי אבי לאהוב.

ישבתי בפתחה של מערת אליהו הנביא בין כרמל לים ואני ילדה קטנה, פרועת שיער, התכרבלתי בחיקה של מתופפת מופלאה שמקצבי התוף שלה העירו והאירו בתוכי את דמויות הנשים מהתנ'ך שקרמו רוח, עור ועצמות וחלחלו בתוכי עד שפרצו החלומות למחולות. אם אי פעם ישאלני שר המחולות השוכן בים איפה איולד שוב, אענה לו, כאן בין גלים לסלעים ולחולל שוב את סוד החיים". כך היא כותבת וכך מדברת- באותה שפה ואותה אינטונציה שעל גבול המיסטיות, מין רליגיוזיות חילונית-טבעונית.

היא גידלה דורות של תלמידים ועם רבים מהם ידעה לשמור ולעודד קשר. גם אם לא שמעה מהם שנים, תמיד ידעה על מעשיהם והצלחותיהם, אותם ששה לחלוק עם שאר ידידיה. אבל ירדנה ידעה לא רק לספר, אלא להקשיב, אומרים תלמידות מהעבר.

קבוצה מתלמידותיה שגילם אינו רחוק  מגילה היא, המשיכה לבוא אל הסטודיו שלה ברצף במשך עשרות שנים, קודם ברחוב ירושלים ואחר כך בסטודיו ברח' גולומב, עד שנאלצה לסגור אותו  גם אחרי כן, היא המשיכה ללמד פעם בשבוע עד השנה שעברה. בזמנו היא אמרה לי: "לאולפן שלי אני מגיעה כמעט כל יום, גם אם אין לי תלמידים, אני מבלה שם, על הספה, ליד תמונה שציירה חברתי הטובה המשוררת זלדה".

עם הים והגלים היא ניהלה רומן סוער כל ימי חייה ותמיד אמרה שהיא זקוקה לים כחומר קיומי.

ירדנה:" כשאומרים 'בת גלים' אני רוטטת. אנחנו ילדי בת גלים הראשונים, יחד עם בני משפחות כספי, סמסונוב ואחרים. גרנו על חוף הים והרגשתי שהחוף והים הם שלי. כשראיתי חיילים בריטים רוכבים על החוף אמרתי להם להסתלק, כי זה החוף של הילדים היהודיים והייתי גאה מאד. לאף ים בארץ אין ריח כמו לים של בת גלים. עד היום כשאני רוצה לקבל מתת מלמעלה, כשלא טוב לי, אני לוקחת מונית לחוף בת גלים , יושבת על הסלע שגדלתי עליו, עוצמת עיניים ומרחפת עם השחפים, אלה היו המורים הראשונים שלי למחול. במשך שנים רבות היה לוקח אותי ואת חברותי אחד מידידי, בכל יום רביעי, לשפת הים. הוא יושב וקורא את גיליון הג'רוזלם פוסט שלו ואני נעלמת לשעתיים. זה ידוע שכשאני בים אסור לדבר אלי. אני צריכה להיות לבד. זה נותן לי כוח לכל השבוע.

על קברה קראו בין שאר הדברים המרגשים של בני משפחה וידידים, גם שיר של זלדה שהייתה ידידה קרובה ללבה במיוחד.

השתיים נפגשו לראשונה כמורות בבית הספר לצעירות מזרחי כשירדנה ותלמידותיה קיימו שיעור בין ענפי אחד העצים בחצר וזלדה שמעה את הקולות והרימה ראשה. במהלך שנות היכרותה כתבה לה זלדה מכתבים רבים וביקשה שאלה לא יפורסמו אלא רק אחרי שיעברו עשרים שנה מיום מותה.

 

בארכיון בביתה, שמרה ירדנה על מכתביה של זלדה אליה ובמחווה יוצא דופן הסכימה כבר לפני כעשור שאפרסם מספר פסקאות מהמכתבים שעד אז לא נחשפו לקהל, על פי בקשת המשוררת.

וכך כתבה לה זלדה שהרגישה מבודדת בתקופה שלימדה שיעורי תפילה בחיפה וביקשה את קרבתה:

" ירדנה, את תתפלאי ודאי עד בלי סוף על המכתב הזה. אבל הקשיבי לדברי. עכשיו נודע לי בוודאות שגם השנה עלי להיות בחיפה הזרה. כנראה שאעבוד באותו מקום ( בית הספר לצעירות מזרחי. א.ב.) בראשונה חשבתי שלא אוכל לחיות בין הקהות הרוחנית הזאת ופתאום זכרתי אותך. מעולם לא ראיתיך רוקדת, אבל הספקתי להרגיש במהותך המוסיקלית, בכיליון הנפש שבך וחשבתי עלייך.

מעולם לא קרה לי שאבקש רעות מאדם. בכלל, הן ידידות נארגת בחשאי, כתעלומת האהבה ואי אפשר לבוא כך, כמו שאני באה אלייך. וגם יש בך כל כך הרבה בוז כלפי המורה המלמדת תפילה.

אבל ירדנה, התרצי לעזור לי? מה ואיך אינני יודעת בעצמי. גם אני כמוך יודעת מה זה לבלום, ואת העצבות הגדולה שביצירה. האם אינני טועה בך, ירדנה? כל כך קשה לי . זלדה."

בין השתיים נרקמה ידידות אמיצה וזלדה אף הקדישה לה שיר באחד מקבצי השירה שלה. מאוחר יותר כתבה לה שוב:

" הנך קרובה לי מאד. אולי לא פגשתי אדם שיהיה קרוב לי כך בשורשי הנפש. את פרפר האש* של אגדותיי. גם מולדת רוחנית אחת לנו כי צרי הלב מאמינים שהאושר שוכן בארמון זהב. אוכל מצלחת זהב, ישן במיטת זהב. את הסוד השובב והעמוק שהאושר גם "תמהוני"** נלעג, פרוע וחסר גג- כמה יודעים? אחותי."

 

ירדנה הייתה ילדה שנעה על פי מקצבים פנימיים, דבר שלא הקל עליה בבית הספר. לעיתים קרובות ברחה מבין כתליו אל הים, אל השמש. ברור שאם גורלה ייעד אותה לרקוד, לעולם לא תהייה בלרינה ממושמעת וממושטרת, אלא רקדנית חופש.

בשלב מסוים העזיבו אותה מבית הספר 'הריאלי' והיא הועברה לתיכון 'גאולה' בתל אביב. גם משם הייתה בורחת לעתים קרובות. המורה לספרות, אשר ברש, כתב לאביה: "אם היא לא מטיילת על שפת הים, הרי היא נודדת ברחובות העיר שלובת זרוע עם שני רעיה, זלמן וקלמן".

זלמן וקלמן היו שני יתומים, קסקט לראשם, מופשלי מכנסיים. תמונה מאלבומה של ירדנה ממחישה מאיפה בא הביטוי 'מכנסי זלמן'. מה היה כל כך אטרקטיבי בשני הנערים התמוהים האלה עבורה? אולי הקיום ללא מסגרת, ללא דיווח. סופם שנורו בפרדס ביפו בזמן הפרעות. "בהשראתם" אמרה לי ירדנה "יצרתי את ריקוד 'התימהוני'".

היכולת שלה ליצור קשר בלתי אמצעי עם אנשים, להקשיב ולחוש אותם, היה יוצא דופן. כל אחד שפגשה אי פעם עניין אותה. היא הייתה פונה אל אנשים שפגשה באקראי, בתחנת אוטובוס או בתור לקופה ושואלת מנין באו ומאין הגיעו הוריהם לארץ ולא הרפתה, עד שמצאה מכרים משותפים.

בזמנו, נהוג היה לחשוב שכל אדם בעולם מרוחק מרעהו בלא יותר משש דרגות של הפרדה ( Six degrees of seperation ). ירדנה ביטלה את כולן.

היכולת לקבל ולהכיל כל אדם בפתיחות וספונטניות, הפך אותה ממורה לריקוד למטפלת בתנועה. תלמידים שלא היו מוכנים לשחק את משחקי ההיפתחות, את חקר הרגשות, וביקשו רק לרקוד, לא נשארו אתה זמן רב. לאחרים היא הייתה הכותל המערבי, סירת הצלה ריגשית, מעיין ממנו שאבו כוח לעבור עוד שבוע ולשרוד. כמה מהם בטוחים שהצילה את חייהם והם כנראה צודקים.

עוד על 'המחול המשלים' המחבר תודעתית גוף ונפש שאותו פיתחה, בהמשך.

 

—–

*לירדנה היה שיער ג'ינג'י לוהט.

** "התמהוני", שם מחול שיצרה ירדנה בהשראת ידידיה זלמן וקלמן, שני אחים תמהונים משהו שהסתובבו בתל אביב הקטנה של אז.

 

 

 

 

 

 

 

 

Один комментарий к записи «Yardena Cohen 1900-2012»

  1. אורה יקרה
    תודה על המאמר הזה, סרקתי עיתונים השבוע ומצאתי רק מעט, מעט מדי על אשה שהיתה חלק מהתרבות שלנו. ירדנה ספרה לי כמה פעמים שלפעמים היא חושבת שקוראים לה עממי , כאשר רוקדים ריקוד שלה וכותבים 'ריקוד עממי'. כאשר נסעתי עמה לבת גלים היא הלכה שם כנסיכה בממלכתה , וספרה לי סיפורים שונים על הבתים ועל התושבים הראשונים. כשנפגשנו חקרה ובדקה אם אולי אני קרובות , ושמחה כאשר ראיתי שאחד מציורי הפורטרטים שלה דומה מאד לדודתי . תודה שספרת עליה כאן מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *