Kibbutz Contemporary Dance Company, "ImBikhlal". by Rami Be'er, January 2012

Kibbutz Contemporary Dance Company, "ImBikhlal". by Rami Be'er, January 2012

 

להקת המחול הקיבוצית, 'אמבכלל', מאת רמי באר. אודיטוריום חיפה, ינואר 2012–01–20

צילום: אורי נבו

 

אורה ברפמן

 

1327439513.jpgירח מלא זוהר על מסך אחורי שחור ורקדנית קטנת מידות עם שיער שחור גולש מכסה חצי פנים. היא רוקדת לבד לאור הירח. רמי באר פתח את מרבית העבודות שלו בפרולוג, סולו נשי, שעד עתה בוצע תמיד למיטב זיכרוני, על ידי רננה רנדי, שנוכחותה מילאה את הבמה. עכשיו הזמן והמקום של שני כהן והיא כובשת את החלל ומותירה אחריה שובל של סקרנות מרובה.

בתנועה שלה יש אנרגיה כבושה וגמישות רבה והתנועה מתרחשת במעגל אור שתוחם אותה במרכז הבמה.

בבת אחת מופר ריכוז והבמה מופגזת במתקפת דציבלים, במפל אור מעשרות פנסים עיליים, בסערה מסתחררת של קבוצת רקדנים, גברים בחזה חשוף, לבושים בחצאיות שחורות עתירות בד שמהדהדות כל סחרור וסיבוב וקפיצה וגלגול של הגוף כמו שובל של שביט. הבנות בבגד קצר שחור אף הן. אבל תשומת הלב בשלב הזה ממוקדת בגברים. כשהם שוכבים על הצד בקדמת הבמה ומבצעים קטע אוניסוני של תנועה רפטטיבית, הגו מואר ומדגיש את איכותם הכמו מפוסלת, את נוכחותם הפיזית שמקבל מימד נוסף דרך האוזניים, דרך הנשיפות הקצביות בפס הקול שרוכבות על המוסיקה.

גברים בחצאיות רחבות שחורות תמיד מזכירים לי לוחמים טטרים. מאחר וגברים בחצאית ארוכה נראים טוב, מפליא שלבוש זה לא מצא די אוהדים מחוץ לבמה. על הבמה ראינו לא מעט חצאיות רחבות ודי למנות את 'חלב שחור' של אוהד נהרין בגרסה השנייה ל'בת שבע' ( הראשונה הייתה של הקיבוצית ושם רקדו רק נשים, ולא בשחור) או את 'הבתולה…', של חוויאר דה פרוטאס ויש עוד אחדים-וצ'רקאווי ביניהם.

העבודה כולה בנויה פרקים פרקים שבנויים בעיקר ממקבצי מבצעים שנכנסים לאוניסונו ויוצאים ממנו בעיקר לקטעי סולו  התנועה היא המסר, האנרגיה היא התוכן. אין פה סיפור. אין רובד נרטיבי נסתר. זו עבודה מופשטת למדי, כפי שמחול יכול להיות. תמיד המופשטות במחול היא בעירבון מוגבל כי הגוף אף פעם לא ממש נייטרלי; חם לו, קר לו, הוא מלא תשוקה, הברך מציקה. הגוף לא מפסיק לחוש, לא מפסיק לדווח לעצמו איפה הוא נמצא בחלל ולתכנן לאן הוא הולך. הראש ממשיך לעבוד וליצר דימויים ולא אבסטרקט לירי.

באר הרבה ליצור בשנים האחרונות- כלומר בעשור וחצי ואולי יותר- שורה של עבודות ספקטקולאריות שהיו מבוססות על שימוש באביזרים גדולי מידות וייחודיים, שאת רובם הוא עיצב בעצמו. עבודה עם אביזרים מאפשרת בנקל, יחסית, להרחיב את טווח השפה השגורה באמצעות נקודות משען חדשות , למשל, ומוציאה את היוצר ממטריצות מקובעות, גם נקודתית וגם ברמת המבנה השלדי של העבודה. מצד שני, היא מוסיפה מרכיבים ויזואליים מרשימים וזוכה לרב לתגובות חיוביות בקרב הקהל, כי החפצים הם דבר מובן, מוכר ובכך, לא מאיים באופן שהוא כביכול דורש הבנה ופירוש מהצופה, באין נרטיב קוהרנטי. עם זאת, כמעט ולא אפשרי לקיים רצף של עבודות תלויות-אביזרים מבלי להיקלע שוב למתכונת, לחזרה למגירות קודמות שהוכיחו עצמן, להחצנת אפקטים שמאפילים בסופו של יום על הפן המחולי, נטו, של היצירה.

בשלב מסוים, שימוש עודף משמש מכשלה ברמה מסוימת, אם כי הדבר לא בא אולי לביטוי במספר הצופים, משום שהמרכיבים הפופוליסטים מביאים קהל חדש שנהנה מהאיכויות האסתטיציסטיות והבידוריות של היצירה.

בעבודה הנוכחית 'אמבכלל' חוזר באר אל התנועה וזה בהחלט מרענן, מה גם שבאר יצר מעמדים מרשימים ומגוונים.

בדף התכנייה הוא מצטט את שירו של ישראל אלירז' מתוך ספרו 'הלא יאמן פשוט ישנו', שיר שנולד ממצב מהורהר, אבסטרקטי מחצה ופילוסופי על גבול הזן. כמו בעבר, באר, חובב שירה, השתמש גם בעבר בציטוט שיר שמספק רובד תובנה נוסף ליצירה מחולית.

לא ברור לי עד הסוף מדוע בחלק השני של הערב, בשלב שבו כל הרקדנים מחליפים את בגדיהם השחורים בבגדים בהירים- שני המינים עוברים ללבוש חצאיות קפלים משובצות באורך מעל לברך ופריטי לבוש עליונים בהירים עם הדפס עדין צבעוני- בשלב זה יש נפילת מתח ויזואלי, שהרי אופן התנועה ושפת התנועה לא עברו שינוי מהותי. הבמה נראית חיוורת ללא תקנה, הרקדנים נבלעים ברקע, יחסית כמובן, כאילו כל המערכה מאבדת מטען אנרגטי. אם אינני טועה, גם רמי באר, כוריאוגרף מנוסה ומיומן ומעצב תאורה מהשורה הראשונה, מרגיש במשהו והא מתחיל להאיר את הבמה באורות סגולים ובמשנהו באדום זוהר ומשם הלאה, אבל זה לא נדבק, לא מועיל וזה גם זר למסגרת האסתטית שנבחרה ונשמרה בקפדנות והעניקה עוצמה ליצירה. את התלבושות יצר מאור צבר, מעצב נפלא שהכין לא מעט תלבושות מלאות דמיון, מבריקות ממש, שתמכו בכוריאוגרפיות קודמות והעניקו להם מימד חשוב ביותר.  לא אתפלא, אם במופעים הבאים ימצא פתרון נכון שיחזק את המערכה האחרונה, כי בסך הכל 'אמבכלל' היא עבודה חזקה ומרתקת, יש בה המון עוצמות נפלאות שעשויות ביד בוטחת. הרקדנים נראים מצוין והלהקה בהחלט ראויה לשבח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.