Batsheva : ' The Toxic Exotic disappearance Act ' by Yasmeen Godder,' Hofesh's Work' by Sharon Eyal. Suzanne Dellal, January 4
בת-שבע: עבודות חדשות של יסמין גודר ושרון אייל וגיא בכר. סוזן דלל, 4 בינואר
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
מזה זמן רב לא התנסו רקדני בת שבע בעבודה עם כוריאוגרף חיצוני ולכן אחד הדברים היותר מסקרנים היה לראות אותם 'עושים' את יסמין גודר, בגלל השפה האישית המובחנת שלה שאותה הפנימו רקדניה הותיקים בעבודה ממושכת.
כמובן שגם צרוף של שתי יוצרות כל כך שונות זו מזו כמו גודר ושרון אייל, אף הוא מסקרן. גם גודר וגם אייל הן יוצרות בעלות ייצריות עזה, בין מאפייני דרך עבודתן ישנה בולטות ניכרת, החצנה, והן אינן מוטרדות בשל דקויות ועידון כערך. עם זאת, לעבודות של כל אחת מהן יש אופי שונה ותפיסת במה אחרת באופן מהותי ולא פחות חשוב- כל אחת תופסת את הגוף המבצע באופן שונה לחלוטין.
בסך הכל היה זה ערב מהנה למדי, לא מעט בשל הרקדנים הטובים של בת-שבע.
יסמין גודר בחרה לצורך ה'טוקסיק אקזוטיק' רק חמישה מרקדני בת שבע; את אייר אלעזרא, ארז זוהר, צ'ין וי לי, שאמל פיטס וערן שני. יש להניח שהרקדנים שנבחרו זכו בתפקיד בזכות הנוכחות האינדיבידואלית של כל אחד מהם. בעבודות של גודר מורגש שמה שמעניין אותה הוא לא יכולת טכנית, על כל פנים, לא בקדימות גבוהה- לכמה מרקדניה לדורותיהם היו יכולות ממוצעות – אלא ראש מאד פתוח ומשהו באישיות הבימתית שמוכנה להיזרק למצבי קיצון שאינם מחמיאים בעליל. בין רקדני בת-שבע הנבחרים, בלטה נוכחותם של שאמל פיטס, רקדן שחום עור בעל נוכחות פיזית מרשימה וכמובן, אייר אלעזרא, הרקדנית היותר מרשימה בלהקה, שנוכחותה מאפילה על הסובבים אותה.
על פי הכתוב בדף הערב, יסמין בנתה את העבודה על חמישה רקדנים משלה ואלה עזרו לה בפיתוח החומרים, ועל כך הודתה להם בתכניה. יתכן וזו אחת הסיבות שיסמין לא ביקשה לעבוד עם קבוצה גדולה יותר של רקדנים. לא מן הנמנע שהיא בחרה גם לבנות את החומרים בסטודיו הביתי שלה ועם רקדנים שמכירים את שפתה, בגלל אילוצי זמן. לפחות כך הייתי רוצה לחשוב. בפועל, מרבית הזמן, רקדני בת שבע אכן רקדו בשפתה של גודר ואף הצליחו לאמץ כמה מהמחוות האופייניות לה, אם כי לא תמיד הצליחה גודר להתאים אותם לתבניות המוקדמות. אצל גודר הצעד הוא רק הצעה ואילו ליבת התנועה נמצאת בכוונה, במוח המבצע, ביכולתו לחלק את האנרגיות ואת טונוס הגוף בתחביר המסוים שלה, בצורך לחלק קשב לכמה כיוונים סותרים ובתזמון ספציפי, שבלעדיו, זה לא זה.
היכולות המיוחדות של אייר, שוב, לא מתוך ידע אלא מתחושה, הובילו את גודר למקומות לא צפויים במהלך העיבוד. אייר היא כלי משוכלל במיוחד הן ביכולות הפיזיות והן באיכות התנועה ובהבנתה, ותכונות אלה הניבו כמה מהרגעים המעשירים של העבודה, דווקא באותם המקומות ששפתה של גודר חלקה מרחב עם אישיותה הבימתית של אייר שהוסיפה עוד מימד ייחודי משלה. היא מביאה אתה איכויות חייתיות, של לטאת ענק עם מרכיב פתייני ומצד שני מקרינה פריקיות גודרית ויכולת להתנתק בשבריר שנייה ממצב קיומי אחד לשני ולהוסיף טיק שגודר אוהבת לעשות בעצמה, סוג של הדגש תוך העפת מבט הפוך לתנועה.
הרקדנית הנבחרת הנוספת הייתה צ'ן-וי לי המעודנת, שהיא רקדנית טובה ללא ספק, אבל יש בה משהו אוורירי, נרפה, חיישני, שלא הולם את שפתה של גודר. שלשת הגברים השתלבו היטב בעבודה. קטע מצוין בביצועם ובו שרוכי קרסוליים של האחד הופכים לאזיקים של שניהם. במובן מסוים זה מזכיר כמובן את 'סייקו קילר' של עזרלו.
גם לנוכחותו של שאמל פיטס היה משקל חשוב, במיוחד בסולו שעליו התבססה הסצנה הפותחת גופו השחור בולט על רקע קיר דמוי עץ שהאור המוקרן עליו מעניק לו זוהר זהבהב. הוא מתקדם לאט והגוף כמו מנגן את הליווי המוסיקלי באווירה יפנית. לגופית הרשת שהוא לובש ימצאו אינספור שימושים נוספים, אבל העניין בו נובע יותר מהאופן שבו הוא טוען בגופו את האנרגיות. גם ארז זוהר וגם גיא שומרוני הוסיפו נופך משלהם והביצועים שלהם ראויים לציון.
זו עבודה נאה שזכתה לביצוע מעניין, גם אם לא תמיד צמוד מאד לזה האופייני ללהקתה של גודר. וזה בסדר. אולי מפאת קוצר הזמן, לא נראה לי שעבודה מיצתה את עצמה והיא לא מהודקת וצלולה כמו כמה מהעבודות היותר משובחות של גודר מהעת האחרונה.
שרון אייל וגיא בכר אחראים ל'העבודה של חופש' , שם שהיה זמני, ונשאר קבוע כמו הרבה דברים שאנו מכירים מניסיוננו. חופש הוא כאן במובן של חופש שכטר שאמור היה להעלות עבודה עם רקדני בת שבע. חופש נמצא עכשיו בשלב שהוא הולך על יותר-גדול-יותר-חזק-יותר-הרבה, והביקוש למופעים שלו, בהתאם. אולי אנחנו קצת קטנים עליו בנקודת זמן זו. ראה דיווח באתר מפסטיבל מונפלייה 2011. https://dancetalk.co.il//index.php?s=festival+montpellier+2011
משחופש ירד מהפרק, באה שרון אייל והרימה את הכפפה והנה, הכפפה מתאימה לה ככפפה ליד. שרון בחרה בתריסר מרקדני בת שבע והצליחה לבנות עבודה שמשתלבת היטב עם מה שהיא עושה מזה זמן, אבל הפעם אף טוב מתמיד. קוצר הזמן הועיל לה.
בתמונה הראשונה נכנסת שרון למרכז הבמה המוארת במפל אור אלכסוני מהצד. היא נכנסת מהדסת בצדים איטיים, על קצות האצבעות, תוך ערסולי אגן בברכיים רכות מופרדות, שהם ממאפייני עבודתה. היא מודעת מאד להופעה החושנית המרשימה שהיא מקרינה ומביטה ישירות לקהל, כאילו מחפשת אישוש לתחושתה הפנימית. הלבוש שלה כלל בגד גוף צמוד שחור ומבריק, קצת כמו לאטקס, בגד שמפלרטט עם סצנת סאדו מאזו, אלא שתסרוקתה המהודקת המאופקת והצווארון הלבן העגול לצווארה, כמו בשמלת שבת של ילדה טובה, משדרים מהוגנות, בדיוק מהקצה השני של הסקאלה. גם על הבמה היא מקרינה איזו דואליות, אישה אש ובו זמנית ולא פחות מכך- אישה קרח.
בעבודה הנוכחית יש לא מעט קווי דמיון לעבודות קודמות, אם כי האפרו הפולחני, קיבל כאן עיבוד ממותן. כמו ב'ביל', גם כאן לרקדנים בגדי גוף בצבע עור עם נצנוץ מה של לורקס. בגד אחיד לשני המינים, כך גם האיפור הכבד, שפתיים באדום לוהב. אלה אמצעים שמאחידים ומנטרלים אישיות פרטנית והופכים את המשתתפים לגוש רוטט, חסר הבעה, שבמקרה הזה נדמה כנשלט על ידי מערכת מכאנית ששולחת פולסים למרכז הגוף וגורמת לתנועה קטועה. הפנים המאופרות חסרות הבעה מזכירות פתרון דומה מהותית ב'ביל' ובעבודות קודמות שבהם הרקדן מצטייר ככלי על לוח.
במחול הישראלי בכלל יש שימוש רב באופן יוצא דופן במרכיב האוניסונו, אולי שאריות מתרבות ריקודי עם, טירונות ו/או שירה בציבור ואולי נינוחות מדאיגה ממצבי עדר. שימוש לא מבוקר באוניסונו ראוי לפחות להרהור. מה שיודעים גם מנהיגינו, למצבור אנשים עם מטרה משותפת יש כוח לסחוף אחרים. לא בכדי מצעדים צבאיים, כמו גם תהלוכות קרנבלים מרעידים לא מעט לבבות. זה מרשים תמיד.
עם זאת, האוניסונו של אייל, בין אם הוא ממוכן ובין אם הוא פראי-פולחני, תמיד ירתק ותמיד יקרין בסופו של דבר מיניות מתפרצת וכך גם כאן.
זו אחת העבודות היותר מהודקות וממוקדות של אייל ויש בהם הרבה רגעים אסתטיים במיוחד. התאורה של במבי שרתה אותה באופן יוצא דופן בהגדרת החלל והמוסיקה שליוותה את העבודה (אורי ליכטיק) תרמה אף היא תרומה ניכרת.
[ad]