רננה רז- הדיפלומטים. ברק מרשל– ווונדערלאנד, סוזן דלל, דצמבר 2011

צילום: גדי דגון

אורה ברפמן

לא בכדי, המידע הראשון שרננה רז מספקת לצופיה בדף הערב, הוא העובדה כי פס הקול מורכב משורה של המנונים לאומיים ואכן, רף הסקרנות עלה פלאים. רעיון מקורי, מעניין ובוודאי מאפשר כמה אמירות נוקבות על לאום ולאומנות. אלא שמייד היא מוסיפה כי בכוונתה לנתק את העבודה מהקשרים לאומיים ופטריוטיים ולהתרכז בפרשנות רגשית ופרטית. פרשנות למה, אם לא לנושא הלאומיות/לאומנות?

ששת הרקדנים לבושים בבגדים שבהם מוטיבים שלקוחים כביכול מדגלי לאום. לא מעט מהם משדרים זקיפות קומה לאומית, נחישות, הרבה פאתוס שזה הכי לאומי כמעט שיש במקומותינו. הרקדנים שכנראה קיבלו דרגת-חופש עודפת העמיסו  שבבי אסוציאציות מהגן כמו חד, שתיים שלש דג מלוח ועד לאב-ניר ומספריים, לצד פירואט כפול כזה או אחר או תצוגות יכולת אחרות- פוף, משום מקום ואליו חזרה. לא שלא היו רגעים, כגון הסצינה בה כפות ידיים נשיות תומכות במתעלפת התורנית, או נאום (ריקודי) חוצב להבות של רקדנית בבגד אדום ואגרוף ימינה מונף אל על, סצנה כמעט בודדה שזכתה לביצוע מסקרו ומשכנע. לא שחסרו בעבודה חומרי גלם, אלא שלא נראה שהם עברו מיון מושכל. נראה כי הם עלו לבמה ללא סינון, ללא קדימות נושאית, ללא שלד מבני, ללא יעד על, ללא יד מכוונת, ללא עיבוד, ריטוש או ליטוש, ללא סובלימציה. ככה, נטו. נראה כי תשומת הלב הופנתה בעיקר אל האיך, דהיינו, לניקוי הביצוע ובאמת כל ששת הרקדנים נראו טוב והפגינו שליטה. לחלקם גם אישיות בימתית מעניינת. פחות תשומת לב הופנתה אל המה והמדוע. כך זה נראה.

 מאחר והרקדנים נראו נהנים ואף סבורים כי הבעות מוגזמות יכולות להיחשב ככישורי משחק , אזכיר רק שבבתי ספר גבוהים לתיאטרון לומדים שלשחק שיכור באופן אמין, חייבים להשתדל ללכת ישר.

נראה היה שבליל אקלקטי זה שנקרא 'דיפלומטים'- מסיבה שלא התבהרה באמצעות הריקוד עצמו – נמצא עדיין בשלב בדיקת היתכנות.

'וונדערלאנד'  (תעתיק ביידיש ) של ברק מרשל  מצטרף לשורת עבודותיו שבהן הוא משכלל את שפתו המקורית והמיוחדת שבשונה מזו של מרבית אחיו לתחום, נושאת חותם אישי בולט שאין לטעות בו. אחרים יגידו אולי שהוא ממחזר את עצמו. גם פס הקול של המופע נושא את סממני טעמו המוסיקלי המגוון שמרגיש נוח בגלישה חופשית בין יאשה חפץ ל'בלקן ביט בוקס' ובין האחיות בארי ששרות בהרמוניה מקסימה 'ברבר שופית', שירי יידיש אמריקאי מתקתקים מצופים בגווני ג'אז לעבר 'קוסאני אורקסטאר' , אתני ממקדוניה.

מאחר וברק שמתגורר בקליפורניה, בא לחזרות בישראל לזמן קצוב ( מאילוצי תקציב), הוא מגיע מוכן אחרי שיעורי בית יסודיים, עם פירוט ברמה של סטורי בורד, עם מוסיקה, עם צעדים ומה שאפשר להכין בבית. צורת עבודה זו שנדמה שכבר פסה לחלוטין בקרב מרבית הקולגות שלו, מקנה לעבודה את הגוון האישי, המקורי של שפת התנועה שלו שיש בה קמצוץ ענבלי בברכיים הרכות, בקפיציות התימנית של הדעסה הגברית ובהיותו מחובר לחלוטין לזמן, לעכשיו. יתרון נוסף הוא שבשלב מוקדם מתגבש מבנה העבודה ומקנה לה מתווה.

 מרשל אמנם ישראלי במובנים רבים אבל לא פחות מכך, הוא תוצר אמריקאי מרקע תרבותי ספציפי שמרגיש נוח עם פרסומת לקניידלעך של מנישביץ' כמו לקונצרט עם יו יו מה; בפועל, לא בתיאוריה. יש בעבודות התיאטרליות שלו אווירה של העיירה, של הגירה, של אי אז. זאת, יחד עם מרכיבים שכאילו צצו מסיפורי גן העדן של איציק מאנגר, שלום עליכם  או ציורי מרק שאגאל. סוג של סוריאליזם מתון, מאד הומאני, שאני אוהבת.

מבנית, ברק חוזר לתבניות שהוא מכיר ועבדו בשבילו בעבר של שילוב קטעי אוניסון על מוסיקה מדליקה ומעברים לפיסות תיאטרליות מלאות דמיון. גם הפעם, הוא מגדיר את הסיפור עבור צופיו ובערב זה, עשר נפשות נאבקות כדי להיאחז בתקווה בדרכן הביתה, אל אהוביהם. כן. זה נכון. אבל אם כל זה ידוע מראש, מרשל סוגר כמעט אופציות לראות במחול שלו רבדים נוספים, זוויות מבט אחרות, נקודות חיבור אישיות. כאן לפחות, ההסברים בדף המופע לא מסיטים אותך לעבר תורת הקוונטים ומילים גבוהות שמכסות מעט, לא גורמות לך להתכווץ ממבוכה.

[ad]