Cannes Dance Festival 2011, 'The new Mythologies'. November 22-27

Cannes Dance Festival 2011, 'The new Mythologies'. November 22-27

 

פסטיבל המחול בקאן: 'המיתולוגיות החדשות'.

Photos: courtesy of the festival

 

אורה ברפמן

 

photo: Olivier Hoveix, Ballet national de Marseillesאת מהדורת 2011 של פסטיבל המחול בקאן שנערך ב-22-27 בנובמבר הוביל לראשונה הכוריאוגרף הבלגי פרדריק פלמנד ( Frederic Flamand ), מנהלה של להקת הבלט הלאומי של מרסיי, (National Ballet of Marseilles ) שהחליף את מנהלו הוותיק של הפסטיבל יורגוס לוקס. לוקס החליט לוותר על קאן סופית לפני שנתיים,לאחר שקוצץ התקציב הנדיב שהעניקה עיריית קאן לפסטיבל והוא זה שהמליץ על פלמנד כיורשו. יורגוס עצמו חובש מספר כובעים ובהם ניהול אחת מהלהקות הרפרטואריות החשובות בצרפת- להקת בלט האופרה של ליון וכן ביסס את מעמדו כמנהל פסטיבל הקיץ של אתונה, פרויקט שנתי רחב היקף שנמשך שבועות ארוכים ומתארחים בו מיטב להקות המחול, תאטרון ומוסיקה מכל העולם.  השנה, למשל, הגיעו רווחיו לחמישה וחצי מליון דולר, בעוד כלכלת יוון תלויה על בלימה.  על פי התכנית והאירוח הנדיב של מוזמני הפסטיבל, נראה שגם עיריית קאן התעשתה והחליטה להזרים מחדש תקציבים, כדי לא לחסל את המפעל המצליח הזה, אחד מעשרות פסטיבלים בקאן, שמשמשים מקור הכנסה ותעסוקה מרכזיים לעיר.

שניהם מקושרים היטב, אבל באים מרקע שונה. יורגוס בעל המרץ הבלתי נלאה, בא לקאן כדי ליהנות ונראה שזה בא לו בקלות. הוא אסף סביבו אמנים קרובים, רקדנים שאהב כמו סילבי גיים שהתארחה לעיתים קרובות ובתכניות האקלקטיות שרקח היו תמיד הפתעות מפתיעות ואת השאר תרמה האווירה המיוחדת של עיר החוף הקטנה הזו בחורף המתון. מאחר והוא מצטייר כאדם חם, נגיש ולא פורמלי, נדמה כי החלטותיו נעשו אף הן מהשרוול, בשילוב אינטואיציה בגבולות אילוצים.

 לפלמנד נוצרה תדמית של רעיונאי, מישהו שקול ובה בעת מאד יצירתי. הוא היה אחד מהראשונים ששילבו תחומי במה באופן סינרגטי, ויצר חיבורים בין מחול לטכנולוגיה לפני רב הכוריאוגרפים ולפני שהציוד והטכנולוגיה נעשו נגישים ליותר יוצרים. פלמנד תמיד התעניין בשילוב אמנויות, באמצעים טכנולוגיים ובמדיה דיגיטלית. הוא ידוע גם בקשרים שקיים עם שותפים מתחום האדריכלות שהשפיעו על השיח התיאורטי שליווה מזה שנים את עבודותיו וגם תרמו לערכים החזותיים כמו עיצוב סט שעשתה לעבודתו אדריכלית העל זאהא חדיד.

 פלמנד אף נתן כותרת למהדורה הראשונה שבניהולו והיא מסמנת את הכיוון שאליו הוא מושך את הפסטיבל הנוכחי והבא אחריו. הכותרת :'המיתולוגיות החדשות' משמש אכסניה לדיסקורס מתקדם, אקדמי, שאהוד במיוחד בצרפת, ומסתדר במיוחד טוב עם יצירות של מחול מושגי. פלמנד מתייחס בדבריו למיתולוגיה המודרנית של הגוף, מיתולוגיה של הדימוי ומיתולוגיה של הטכנולוגיה.

במהדורה הזו אפשר היה לראות זה לצד זה את עבודתו של אדוארד לוק, מנהלה הוותיק של הלהקה הקנדית הנודעת:  'לה לה לה יומן סטפס' (Eduard Lock : La La La human Steps ) לצד הירואקי אומדה ( Hiroaki Umeda), יוצר יפני צעיר, סוג של ילד פלא , אוטודידקט, שלא למד מחול ולא מחשבים. העבודה שלו משתמשת בטכנולוגיה שבחזית המדיה הדיגיטלית. הוא עצמו עומד וזז מול מחציתו השמאלית של המסך האחורי ומימין  מתפצלת ומתחברת דמותו המטופלת באמצעות מחשב אחרי שנתוני התנועה נרשמו באמצעות חליפת חיישנים. השאר נעשה באמצעות תוכנות מיוחדות והעבודה מדברת על האינדיבידואל שממוקד בדימוייו, מעצים אותם, מאיים עליהם, מאיין אותם ומתפרק למטר זיקוקי פיקסלים בעולם ווירטואלי פתייני.

photo: Olivier Hoveix, la La La Human Stepsאדוארד לוק, שלושים שנה בתחום והיוצר הקנדי הכי חשוב והכי מקורי, היה ידוע במשך שנים בזכות מחול פיזי, דינמי, שעוסק במהירות ובזמן ורקדנית קומפקטית, פראית, רוקיסטית- לואיז לקבלייה, עם רעמת השיער הבלונד שלה- היא האייקון שלו. לקבלייה, קמיקזית שכמותה, הצטיינה בקפיצות עם גלגול בגוף מקביל שנוחת ברעש לחלקיק שנייה לפני הקפיצה הבאה. בעשור האחרון, לוק העלה את הרקדנים שלו על פוינט מבלי לוותר על התשוקה שלו למהירות ולמצבי קיצון פיזיים. כמו אז, גם עתה הטכניקה הוירטואוזית של פירואטים במהירות טורנדו שמשמשת בשפה בלטית, משרתת אותו ככלי ולא כמטרה. העבודה שנקראת  New Work'' עוצרת נשימה. בגלל הרקדנים, ללא ספק, ובגלל התאורה האקטיבית שהופכת לשחקן פעיל שתוקף את הבמה על ידי מעברים מהירים -באמצע משפט תנועה- מימין ושמאל ובחזרה. משקל רב ישנו גם לעיבוד המוסיקלי ולביצוע חי שלו על הבמה וכן לשילוב עבודת וידאו ארט שעומדת בפני עצמה וקוטעת את הרעש הוויזואלי ומציעה חלופה, אי של שקט, שפיות, אנושיות והתבוננות נוסח זן. כך הוא בונה שיכבה אחר שיכבה ויוצר טקסטורה עשירה, מורכבת, מרתקת. מי שראה את עבודתו 'אמג'ד' במשכן, קיבל פרומו ל 'עבודה חדשה' המהודקת.

בלט הלאומי של מרסיי ( National Ballet of Marseilles ) הופיע בעבודה מחודשת – 'מטרה נעה' ( Moving Target) , עבודה שתגיע לארץ כנראה בעונה הבאה של סידרת המחול באופרה.

photo: Olivier Hoveix, Ballet national de Marseillesאת עבודת המפתח, החונכת הזו, יצר פלמנד כבר לפני 15 שנה.  בשלב מוקדם נוטה הקיר האחורי באלכסון  כלפי מעלה ומשקף את הנעשה על הבמה מזווית אחרת, הצפייה הכפולה, הסכיזופרנית הזו יוצרת שכפול של המציאות ובכל עת היחס בין המציאות והשתקפותה מקבל מימד חזותי מורכב שמשנה את אופי קומפוזיציה לחלוטין והוא תלוי בין השאר במרחק הפיזי של המשתף ובן דמותו  המוקרנת . פלמנד משיג איזון  בין השכלתנות הניכרת לרגישות אמנותית גבוהה. הרקדנים מצוינים ובעבודה הרבה רגעי יופי עוצרי נשימה. במידה רבה נשתמרה בה טריות.

שתי עבודות המתייחסות ישירות למיתולוגיה של הגוף עלו זו אחרי זו בערב הנועל של הפסטיבל; רוקו של אמיו גרקו ( Emio Greco- 'Rocco')

הקהל ישב על במת אולם הענק של 'פאלה דה פסטיבל', משלושת צדי זירת אגרוף מוקפת חבל. שני מתמודדים צעירים מאד פועלים בזירה ושתי דמויות בתלבושת מיקי מאוס סבים סביבם. רק מאוחר יותר כשיסירו את התחפושת מתחיל המחול ברצינות כשמגוף מחופש בסגנון וולטר דיסני יוצא אמיו גרקו; שרירי, מהודק באופן המיוחד שגוף מבוגר יותר נראה מהודק. גרקו ושותפו פיטר שולטה וודאי אינם ראשונים הממקמים את התרחשות בזירת אגרוף מטפורית או לא. אבל מעטים אוגרים בעצמותיהם אינטנסיביות מרוכזת כמו זו של גרקו שממשיך עם שותפו לטפל בחקר מתמשך הממוקד בגוף ובתנועה וביחסם למגבלות הזמן והמרחב. זו לא עבודה פורצת דרך בשום מובן, במיוחד לא בעידן ומקום שנוטה לקדש מחול מושגי על חשבון מחול תיאטרלי. אבל כדרכו, גרקו משכנע בעיקר בשל נוכחותו הייחודית כמבצע.

בהמשך הערב צפיתי בלהקתו של הכוריאוגרף הצרפתי-אלג'יראי הדי מעעלם ( Heddy Maalem) שביצעה את 'פולחן האביב' בגרסתו האפריקאית. קבוצה זו הציגה בעבר בסוזן דלל את אותה עבודה. גם אז היה בה עניין מסוים, דווקא בשל השימוש המקורי בסאונד ובווידאו שהביא צילומים מטופלים של ג'ונגל וקולות של רעמים בזמן סופת גשם. הריקוד עצמו  מאד דינמי אבל באופן קצת חד מימדי ומתרכז במחול שבטי החוגג את עונת ההתרבות בנחישות רבה, אבל לא מציע שפה ודינמיקה הרבה יותר מורכבת, מעבר לאנרגיה שמספקת השפה הפולקלורית בעיקרה. הניסיון לשלב מרכיבים משפת מחול בימתי מערבי הדגישו את החסר בטכניקה של הרקדנים.

קבוצה אחרת של חובבים חסרי טכניקה לחלוטין, ושאף אינם מתיימרים להיות רקדנים, ביצעה אף היא את 'האביב' שלה למוסיקה של סטרווינסקי, שלא דמתה לשום 'פולחן אביב' שאי פעם עלה לבמה. בלהקה 21 משתתפים בני שבעים ואף יותר, וזה פרויקט של הכוריאוגרף ת'יירי ת'יו ניאנג ( Thierry Thieu Niang- Du Printemps!).

המשתתפים פשוט הולכים, לפעמים קצת רצים, מאטים, הולכים מהר. לפעמים עוצרים.

הדבוקה הצפופה במרכז הבמה מתחילה להיפרם כמו כדור צמר, איש, איש, בזמן המתאים לו, מתחיל ללכת. ללכת במעגלים מתרווחים כשכולם נעים נגד כיוון מחוגי השעון. נגד הזמן. אולי יעצרו את השלכותיו, ינצחו במשהו כדי להרחיק מהם את הסוף. לא יהיו אלה 'הנבחרים', אשר נדחקים החוצה ממעגל התנועה שעל פני הארץ . כל עוד הם במעגל, הם מוגנים והקבוצה מחזקת אותם מעט. ככל שההליכה מתמשכת, כן הגוף המיתולוגי העכשווי הולך ומסיר שכבות של מלחמה אחרת בזמן. פאות שיער שופע מושלכות, הם פושטים את בגדיהם הנאים ואתם מסירים עכבות, חששות, חולשות.

 עבודה שהחלה מבחינתי, כצופה, בעבודה קהילתית חסרת תכלית אמנותית, הפכה להיות שיעור אישי נדיר ומאלף. אחרי שהזמן כאילו סרב להתקדם, רק כאשר חבורת הזקנים החלו להשליך את הפאות, הם הפכו מגוש נע של אנשים, לפרטים אינדיבידואלים. הכול הפך להיות אישי. כולם הצטיירו כנאים במיוחד. הם ריתקו ועוררו אהדה עמוקה באופן ההתמודדות שלהם. לכל גוף היה אישיות.. משהו בהם היה נוגע, כה מכמיר, מעורר כבוד, מעורר אהבה. אחד אחד נכנעו ופרשו מהמעגל הסובב ללא קץ. ללא התנגדות, תוך השלמה. עבודה מרגשת ומפתיעה ביותר.

הקהל, שבו היו הרבה צעירים קם על רגליו ומחא כפיים דקות ארוכות, תוך קריאות עידוד קולניות.

זה היה אחד המופעים המיוחדים בפסטיבל. שאלה אחת מנקרת, לא פתורה. איך ידע ת'יירי שהרעיון שלו יעבוד ויניב עבודה בת תוקף?

Hofesh Shechter, photo: olivier Hoveixת'יירי לא היה היחיד שזכה בתשואות ממושכות. המתחרה הרציני שלו ואולי זה שמדד התשואות שלו גבר, היה חופש שכטר שהביא לקאן שתי עבודות. ( Hofesh Shechter: Uprising, The Art of Not Looking Back )

חופש, לשעבר רקדן בבת שבע, חבר בלהקת רוק שלא המריאה רחוק מדי, עבר ללונדון לחפש מזלו, השתלם במוסיקה, הצטרף ללהקתה של יסמין ורדימון כדי לשלם שכר דירה והפך לכוריאוגרף מוערך ומצליח במהירות שלא תאומן. הוא ללא ספק הנציג הישראלי המצליח ביותר היום באירופה. (ראה פסטיבל מונפלייה האחרון באתר:  http://www.dancetalk.co.il//?cat=3

ב'אפרייזינג', העבודה המוקדמת ביותר, משתתפים רק גברים וב'אמנות של לא להביט לאחור' רק רקדניות. השפה, וכאן במיוחד, מאד קרובה ברוחה לזו של נהרין באופי ובאופן תפישת הגוף. ברור שעם הזמן משכלל שכטר את השפה ומעניק לה מאפיינים משלו ובמיוחד הצליח להעניק לפן של הפרפורמנס בכללותו צביון מיוחד, סוחף, קצבי ומרשים. אוהבים לתאר אותו ככוריאוגרף פיזי, המשתמש בשפה חייתית, לוחמנית, מחוספסת.. הכל נכון . שכטר שכותב את המוסיקה שלו בעצמו מצליח לתקשר עם קהל רב-דורי. הצעירים שבאו, והיו רק במופע זה החלק הגדול של הקהל מגיב לריקוד ולא פחות- למוסיקה. הם ידעו בדיוק למה הם באים וחיכו לו. קולגות זרים שנכחו ושלא הכירו אותו עדיין, התקשו להבין איך הצעירים שמעו עליו בכלל. עובדה. שכטר היום הוא שם לוהט.

ומי עוד בא?

להקת מונטלבו הרווה עם 'אורפיאוס' ( Orphee by Montalvo Hervieu ) שהביאה דימויים חזותיים מרהיבים ו"שאוו" עם מרכיבי תנועה הנושקים לאמנות הקירקס,  בשיתוף זמרי אופרה, רקדנים אפריקאים, הרבה ברייקדאנס לצד בלט. תערובת בעלת עודפות עצומה, כדרכם.

אמן הפלמנקו החדש אנדרה מרין, הטוען לכתר שעונד בן ארצו יזראל גלבאן ( Andres Marin) . מרין, רקדן חזק, רקד לצד נגנים וזמרים, כצפוי, והעלה לבמה אמן פעמונים מבוגר ומיוחד. בלי הרבה צלצולים, בינתיים, גלבאן מוביל בנקודות.

choreog. Michael Clarkאת הרשימה אסיים בביקור של מייקל קלארק ולהקתו. קלארק (Michael Clark: 'Come, Been and Gone' ) היה בארץ לפני שנים רבות, עוד כשהיה רקדן מבריק בעל שם ויוצר מוערך, חצוף ונועז. בינתיים עבר זמן, הוא עצמו עבר לא מעט באופן אישי, הפסיק את פעילותו לזמן מה וחזר ליצור. בעבודה הזו באים לביטוי חבריו הקרובים כמו דוויד בואי ( David Bowie ) שתרם רבות לפסקול המוסיקלי מלהיטיו. קלארק גם שיתף כאן פעולה עם לו ריד, בריאן אנו ( Lou Reed, and Brian Eno) ומצהיר על השפעתם של וולווט אנדרגראונד ולהקות אחרות. הרקדנים החזקים שלו באים מהבלט, כמותו. פניהם מאופרים בכבדות, כמו כוכבי רוק, משדרים אוירה עתידנית יחד עם המוסיקה. התנועה נראית מסוגננת, לא מרפה, ולעתים קרובות יש עבודה על פוינט.  לעתים קרובות יש בקור משהו סטרילי והרקדנים מצטיירים כהומינואידים. הסצנות הקצרות מתחלפות תדיר והתלבושות המושקעות אתם. במידה רבה, זו הייתה פגישה מחודשת מאכזבת. ה'שיגעון' הבועט מהעבר נראה היום מכני ושייך לעידן אחר.

קשה עדיין לקבוע אם פלמנד יצליח ליצור תכנית שנשענת באמת על עבודת אוצרות יותר מדויקת  ולתת למהדורה חותם אישי ברור. התכנית השנה הייתה שקולה, מגוונת, עם נטייה למדיה דיגיטלית שגובתה גם במיצבים ותערוכות וידאו  ארט, לצד סמינרים אקדמיים. פלמנד בינתיים התחייב רק לשתי מהדורות. לאן תנשב הרוח, ימים יגידו.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.