Madrid Dance Festival and Ventana de la Danza 2011
פסטיבל מחול מדריד, פלטפורמת מחול , נובמבר 2011
צילום: באדיבות הפסטיבל
אורה ברפמן
Madrid Dance Festival and Ventana de la Danza 2011
Artistic director: Ana Cabo, International programmer: Didier Michel, Co-director and producer; Mar Lopez.
Special focus: Dairakudakan: 'Paradise in the Jar Odyssey 2001' by Kumotaro Mukai; Nigel Charnock-Happy; Gauthier Dance Company: Poppea/Poppea by Christian Spuck; Sharon Fridman: Al Menos Dos Caras; Janet Novas: Cara Pintada; Daniel Abreu:
פסטיבל המחול של מדריד מתקיים בימים אלה (7-27 בנובמבר) ובמסגרתו התקיימו גם שלושה ימים של חשיפה בינלאומית של מחול עכשווי מספרד. כן ניתן מעט מקום סמלי לסוגות של מחול ספרדי-קלאסי ופלמנקו. בפעמים הקודמות התקיימה החשיפה במנותק ואילו השנה החליטה עיריית מדריד לחבר בין השניים בעיקר מטעמים כלכליים וכך נוצרה הזדמנות לקרוב למאה מנהלי פסטיבלים, מרכזי מחול ותיאטראות, אורחי החשיפה, להרחיב מבט.
לא בכל 15 מפעי החשיפה נשמרה אותה מידה של עניין, חלקם היה תוצר של יוצרים בתחילת דרכם, כך שהיו הפערים לא מבוטלים בין המשתתפים. עם זאת בכל העבודות רמת הביצוע הייתה גבוהה ביותר ובכולם שררה רמת אנרגיה מרשימה.
בנוסף לעבודות החשיפה, צפיתי בשלושה מופעים אורחים של הפסטיבל של מדריד: להקת קודאיקדאן, עבודה של ליונל צ'רנוק עם קבוצת רקדנים פולניים ולהקתו של גוטייה משטוטגרט שהעלתה עבודה נפלאה של יוצר גרמני עולה- קריסטיאן ספוק שעוד ידובר בו. ספוק העלה את 'פופיאה,פופיאה', הפקה שזיכתה אותו בפרס הכוריאוגרפיה של גרמניה בשבוע שעבר.
להקת דאירקודקאן קוצ'טן, בשמה המלא, היא להקת בוטו שנוסדה ב-1972 על ידי אקאג'י מארו. במדריד הם העלו את 'אודיסיאת גן עדן בצנצנת 2001' שברגעיה הראשונים מטעה לחשוב שמאחר ולפנינו להקת בוטו ותיקה, המתייחסת לזרם מבית מדרשו של טטסומי הידג'יקטה, מחכה ערב בוטו צפוי. אלא שהכוריאוגרף קומוטאו מוקאי כנראה סטה כבר קודם ואין בכוונתו לענות על ציפיות. הסרקסטיות רובצת כתת-שכבה כבר מהטונים הראשונים. וזה הולך ומתפרע ובסופו של דבר חותר תחת אושיות הבוטו תוך מבט מפוקח, מבודח, וחריף .
הסצנה הראשונה הייתה תצוגת תכלית של יופי נשגב. שלושה רקדנים משוחים לבן מכף רגל עד ראש, לבושים איזור חלציים זעיר, נעים באיטיות מופלאה לצלילי נעימה מתוך 'פאנטום האופרה' תחת שלג של פתיתי נייר אדומים. אליהם מצטרף גבר נוסף שנושא בזרועותיו גוף מעולף. הפה פעור, כפי שראינו פעמים רבות, אבל הבעת הריכוז פנימה התחלפה במבט אירוני והחמישה צועדים באיטיות לקדמת הבמה כאילו אומרים- הלא כך? זה מה שביקשתם- זה מה שתקבלו וזו רק ההתחלה.
מעת לעת מפציעה ברקע דמות שאמאנית בגלימה שחורה ורעמת שיער אדירה, ככל שהיא מבקשת להוסיף מימד דרמטי לסצנה, כך היא מצחיקה יותר ויותר. בקטע אחר נכנס רקדן נמוך קומה כפוף כשאת גופו מסתיר מגן עץ עגול. לרגע הוא שולח יד קדימה כמו מקור ורגע מרים ראש ונראה כשבלול חיישן. אחרי שנשא את הדיסק על גבו כהרקולס נושא העולם, הוא מניח את הדיסק הגדול, שהוא בעצם שולחן נמוך מאד ואז רוכב-בועל אותו מהצד, ומניח אותו בתאווה על הרצפה,ו'מאונן' את אחת מרגלי העץ הקצרות.
נוריות צבעוניות זעירות המרכיבות חלקי תלבושות שונות הן כנראה היקף המחווה לאודיסיאה בחלל של קובריק, יותר מאשר לאודיסאה של הומרוס. כי מיד אחר כך חברי הדאירקודקאן מתרכזים שוב במה שהכי מעניין אותם כנראה; התרסה מול הצופים באמצעות הגחכה של אחת המסורות הגבריות הנפוצות, השוואות שאנשים עושים בנסיבות שונות : למי יש יותר גדול, חזק או יקר יותר. החבורה מקיימת טכס סירוס שבו כל אחד מהמשתתפים מניח את איברו, במקרה הנוכחי: נקניקיה ארוכה ששתולה בתחתוניו הזעירים, על שרפרף. יש שיזעקו עם פגיעת הסכין, יש שיעדיפו לפגוע בגופם במו ידיהם, מיעוטם ישלטו בגורלם באבחת סכין אמיצה אחת ויש שיקצצו את הנתון לפלחים כמו שף מיומן. הנקניקיה הקצוצה נשקלת במאזניים ועם נתון כמותי, ברור מי המנצח. לא כל אחיהם הגברים בקהל ראו בהומור את הסצנה הזו.
לא אפרט את שאר ההתרחשויות המוזרות והמפתיעות שעוד נכונו לצופים. גם אלה שהיו נגועות בפואטיות מסוימת, נסתיימו בסטירה למוסכמות נורמטיביות בין אם מדובר באידיליה משפחתית, בשאלות מגדר ועוד.
בבוטו הנ'ל, הנשגב נוגע בקיטצ', הרגיש בגסות, היפה בכיעור, הצפוי והשפוי בטירוף המבריק. בערב זה חזר הבוטו המיושב, החמור, הרוחני- כפי שהוא נתפס במיוחד במערב- להיות אוונגרדי, דהיינו חתרני.
'מאושר'-Happy)) הוא שמה של יצירה של ליונל צ'רנוק, שנעשתה בפוזנן יחד עם קבוצת רקדנים פולנים. במהלך הבנייה, צ'רנוק עודד את הקהל להגיב ולהעיר הערות באמצעות האינטרנט. התוצאה היא מחול שמח, די פרוע, ולרב מאד וולגרי, לפעמים משעשע, חינני במיוחד בקטעי הפולקלור שבו החבורה פוצחת במחול ההורה בווריאציה מקומית. בסך הכל זו עבודה המבוצעת בהתלהבות ניכרת על ידי חבורה נמרצת ששומרת על טריות באמצעות שוליים פרומים, כלומר מידה של פרטצ'יות בביצוע, חוסר הידוק בסצנות רבות ורשלנות חיננית לפרקים, בתפרים.
העבודה הטובה ביותר שראיתי במהלך חמישה ימים במדריד, היא ללא ספק 'פופיאה/פופיאה' של קריסטיאן ספוק. זו יצירה לתשעה רקדנים נפלאים שניתן לשייכה לתיאטרון מחול עכשווי לחלוטין. לעבודה שפה כוריאוגרפית ברורה ומגובשת ששומרת על הרואיות אופראית בסיפור האהבה מלא התככים של פופיאה והקיסר נרון, אמו, אחיותיו ומורהו, הפילוסוף סנקה שנדרש להתאבד. גם סופן של הדמויות הנוספות שתככים היא שפת אמם, לא שפר. את התפקיד הראשי של הקיסר נרון רוקד אריק גוטייה, המנהל האמנותי של להקת גוטייה והוא בונה דמות מורכבת תוך שליטה כמעט מוחלטת על הפחדים, הקנאה, שיכרון הכוח ושאר סערות רגשיות שמניעות אותו ואת קשריו הבעייתיים עם כל הסובבים אותו.
הסיפור מועבר באופן מורכב ומתוחכם כמו ערימת שברים שמהם צריך להרכיב את פאזל תלת מימדי. שפת העיצוב מחזקת את שפת המחול באופן מרתק ובאמצעים ענייניים. על מסך וידאו מוקרנים תקריבים מרקדנים שגבם אל הקהל ומאפשרים לראות הבעות מקרוב. רב הצילומים נעשים בזמן אמת, אך לפחות במקרה אחד היו אלה צילומים מוקדמים שבהם שתיים מהדמויות שוקעות/טובעות בתוך מיכל מים.
במאה ה-17 חיבר מונטוורדי אופרה באותו שם והמחול מתייחס למוסיקה הזו כחלק מקולאג' רחב יותר. ספוק שולה מהמוסיקה חלקים ומצרף להם שירים בני זמננו –באחד מהם הזמרת נשמעת לי כמו ביורק- ומוסיקה נוספת. לתלבושות הרבות והנפלאות יש אופי וגוון תקופתי והשימוש בהם משרת מספר מטרות לבד מהעיצוב הנאה עצמו. תשעת הרקדנים מדויקים וכל כך מרשימים, במיוחד בלט הרקדן שמגלם את נרון שמצא דרך להעביר באמצעות תנועה מרומזת בלבד, גודש פנימי של סערה וסכנה, כפי שאנו מכירים את נרון המוטרף מספרי ההיסטוריה. מזמן לא ישבתי כה מרותקת לכסא.
Ventana de la Danza
'ונטנה' הוא שמה של הפלטפורמה, בדומה ל'חשיפה בינלאומית' שאנחנו מקיימים, ובמסגרתה מוצגים יוצרים מקומיים בפני קניינים פוטנציאלים של מחול ממדריד.
בין המשתתפים שמשכו תשומת לב מיוחדת, שמחתי למצוא את שרון פרידמן, רקדן ישראלי לשעבר בלהקות ורטיגו, הקיבוצית, מיומנה ויוצר עצמאי במספר מסגרות בארץ. מזה חמש שנים הוא חי במדריד. עבודותיו מושכות תשומת לב רבה. בין האורחים מנהלי תיאטראות ופסטיבלים שהגיעו לחשיפה, רבים גילו בו עניין וכיום כנראה, הוא עומד לפני פריצה לבמות חשובות מחוץ לספרד, בעקבות העבודה שהציג בחשיפה האחרונה: " לפחות שתי פנים", עבודתו הראשונה באורך מלא. העבודה היא לשני רקדנים ומשתתף שלישי שיש לו תפקיד טכני במהותו. שרון ובן זוגו לדואט שכולו תבשיל קונטקט מפותח ביותר, הוא צעיר בשם ארתור ברנרד באזין. המחול מתרחש בין ולצד פנלים/קירות ארכיטקטוניים מעץ שניתנים להזזה ולשנוי מקום במהלך הריקוד עצמו ואת הארגון המסובך מבצע המשתתף השלישי, אנתוניו רמירז שאחראי גם על הדרמטורגיה.
בתחילה רואים את הרקדן הצעיר מטייל על הפאנלים, נראה שהוא לא מודע לסכנה. בשלב מסוים הוא אכן מועד ונופל וכהרף עין שרון מתפרץ ותופס אותו לפני שראשו נוחת על הבמה. הצעיר שנראה מעט חולני ומעופף משהו משאיר לשרון להיות המבוגר האחראי וזה מפעיל את הדינמיקה וההיררכיה ביניהם עד שהתפקידים מתחלפים. שני הרקדנים עושים עבודה מרהיבה של קונטקט ומגיעים למקומות מרתקים. המחול הפיזי בשילוב התפאורה המתייחסת לפעולה בדיאלוג מתוזמן היטב מנסה לעביר משהו מעבר לתנועה גופא.
קודם לכן, בחצר של הבניין הצבאי העתיק בלב מדריד, הועלה מיצג ששרון ערך עם סטודנטים. עבודה בעלת אופי אחר לגמרי. קבוצת המשתתפים הייתה מוטלת , מפוזרת על מדרגות המבנה בבגדים בלויים, מכוסי אבק שנראו כניצולי אסון טבע גדול. לאט הם נעים, זוחלים למטה וברחבה מתרחש אירוע ששומר על אופי אימפרוביזורי מחד, אבל מסוגנן ומעוצב בבהירות. הקומפוזיציות מעניינות ומיוחדות. מעניין היה הקיטוב בין שתי העבודות שלו במספר מובנים.
בנקודה זמן זו כנראה שמהלך הקריירה שלו עומד בפני שנוי משמעותי. כבר עכשיו הוא מוזמן לפתוח את פסטיבל מרסיי ביוני הקרוב וביולי הוא יציג בפסטיבל שנערך בפריז גם את עבודתו לבמה וכן יציג מיצב המבוסס על זה שהיה בקסרקטין העתיק, וישתתפו בו מאה רקדנים ואולי יותר.
שם אחר שרבים מיהרו לרשום ביומן הוא ג'נט נובאס, רקדנית מיניאטורית וצעירה מאד. היא הצליחה להחזיק קהל במשך 45 דקות לבד, באולם חזרות גדול מימדים. בתחילה נדמה היה שהאימפרוביזציה שהיא מבצעת לא מובילה לשום מקום. במשך דקות ארוכות הובילה מסגרות עץ ריקות מהפינה ובאיטיות תלתה אותם על הקיר בשורה. מפה לשם עברו עוד דקות ואז החליפה את שמלתה האדומה במכנסיים וחולצה והתיישב בישיבת כלב עם ברכיים פסוקות, פה פעור וזרועות נעולות הנשענות על אגרופים. תוך שנייה התמלא האולם באנרגיה. הנערה מורחת הזמן התגלתה כדינמו שמשחרר מטען בפקודה. אחר קיימה סידרה ארוכה של קימות מהירות כקפיץ משוחרר בתנועות גל של כל הגוף על גב כפות הרגלים. נעמדה מול היושבים והחלה לקרוא: ח,חח,ח,חחח,ח, בקול הולך וגובר עד לצווחה של הברות שלא מתחברות, אבל מעלות לפני השטח טווח רגשות ותחושות והנה היא רצה לרוחב הבמה ומזכירה לי את טינה טרנר. מקבלת על עצמה אנרגיה של דיווה.
אחרי הכל, על פניה ספוגות הזיעה היא מספיגה חופן מלאה בפתיתי נייר זהב כמסיכת קבורה קדמונית. אולי העבודה זקוקה לזמן, להידוק, בוודאי, לעריכה, להשלמה במקום חלקים שמוטב בלעדיהם, אבל ג'נט נובאס נחרטה בזיכרון.
עניין מיוחד עוררו בי קטעים מתוך שתי עבודות של דניאל אבראו, מהאיים הכנריים במקור. מאחר והקבוצה שלו לא הייתה במדריד, ראינו קטעים מוקלטים בווידאו. צפייה ווידאו ובוודאי חלק מתוך השלם, עשויה להראות מעניין בהרבה מהמקור וגם להיפך. עם זאת היו בעבודות איכויות מיוחדות שהצביעו על כישרון ועולם דמיוני עשיר ואישי.
מצפה לראות עבודות שלו על במה.