להקת המחול מרתה גראהם. משכן לאמנויות תל אביב, 1 בנובמבר

להקת המחול מרתה גראהם. משכן לאמנויות תל אביב,  1 בנובמבר

צילום:

 

אורה ברפמן

 

1320421700.jpgסיורה הנוכחי של להקת מרתה גראהם נערך בשנה השמונים וחמש להקמתה והיא כנראה הלהקה המודרנית היחידה ששרדה משנות השלושים. אתה, שרדו עבודות שנמצאות עד היום ברפרטואר של הלהקה, בעוד שיצירות של מרבית יוצרי המחול המודרני בעשורים הראשונים של המאה, לא נשתמרו או לא שוחזרו וכבר אי אפשר לראות אותן יותר. עבודתה של גראהם 'קרוניקל', שרדה משום שהלהקה שרדה. 'Chronicle'  נוצרה ב-1936, ארבע שנים אחרי 'שולחן ירוק' של קורט יוס. כמו עבודתו של יוס, זו עבודה פוליטית ובה היא מגיבה לחשש מעליית הפאשיזם. מוקדם יותר באותה שנה, סירבה גראהם להזמנה לקחת חלק באירועי האולימפיאדה בגרמניה, גם משום שכמה מרקדניה היו יהודים. באותן שנים יצרה גראהם כמה עבודות על רקע תחושה קודרת בעקבות מלחמת האזרחים בספרד והמיתון המתמשך בארה'ב.  הצורך שלה לבטא באמצעות המחול תכנים מורכבים  שאינם קלילים בידוריים, מיצבו אותה כיוצרת עצמאית ומעמיקה שעשתה קפיצה נחשונית הרחק מהמחול הקליל ויותר דקורטיבי של להקת דנישון שהתמחתה באקזוטיקה סינתטית משהו, שמבין שורותיה היא באה.

במהלך 'קרוניקל' עלו בעיני כמה הבלחים אסוציאטיביים שחיברו בתוכן ובחזות את העבודה בנימים דקים עם  המחול האקספרסיבי הגרמני מאותם שנים. כנראה זהו ה- Zeitgeist , רוח הזמן.

המסע הנוסטלגי על ציר הזמן כלל את 'גן אחוז מלחמה':  Embattled Garden ( 1958) כפי שהשם תורגם בשנות השישים. בתרגום מילולי מדויק יותר אולי ראוי היה המחול להיקרא  'גן ערוך למלחמה'. להקת בת-שבע כזכור קמה על ידי בת-שבע דה רוטשילד, שהייתה ידידתה הקרובה של גראהם ואף מימנה את להקתה בניו יורק. להקת בת-שבע ביצעה כמה יצירות של גראהם בשנותיה הראשונות כשעדיין הייתה להקה מוטת גראהם. האסתטיקה, כפי שבאה לביטוי בסט שיצר הפסל איסאמו נוגוצ'י לעבודה זו לעוד יצירות רבות של גראהם, היווה מודל ומופת לכמה ממעצבי תפאורה לבמות מחול בישראל במשך זמן רב. הקשר הישראלי העניק לעבודה היום, נופך מיוחד של נוסטלגיה. ביקורה של להקת מרתה גראהם בסוף שנות החמישים והקמת בת-שבע, אחראים למהפכה בתום זה בארץ בכמה מישורים. החשיפה גרמה לאפקט שהעתיק את המשקל ממחול יורו צנטרי למחול מודרני אמריקאי, עד שעברה המטוטלת חזרה.

בפרק השלישי של הערב העלתה הלהקה עבודה שלא הוצגה למיטב ידיעתי בישראל ולא היינו חסרים הרבה אילו גם הפעם לא הייתה מתווספת לתמהיל. העבודה- Death and Entrances מ-1943 מתייחסת שלושת האחיות ברונטה ובנויה כרצף תמונות נפרדות של אירועים והגיגים במסגרת דרמה סימבוליסטית. הרקדניות נדרשו כאן לקדם את תכני המקטעים באמצעות הבעות פנים וגוף מוגזמות. גם תלבושות פאר של אוסקר דה לה רנטה, לא הצליחו להחיות את הדבר המיושן , חסר החן הזה.

צפייה בהרבה מאד עבודות של מחול מודרני ( במובן של מחול מודרני אמריקאי קאנוני) מצריכה דרגת סובלנות גבוהה משום שלרב מתלווה להן הרגשה כי פג תוקף הרלוונטיות שלהן, מחוץ לקונטקסט ההיסטורי. קהל בן זמננו יתקשה היום להבין מה הייתה גדולתה של איזדורה דאנקן רק על פי עבודותיה, כך הייתה גם הרגשתי כשצפיתי במוזיאון תל אביב לפני כשני עשורים בערב שבו שוחזרו מיטב יצירותיה של גרטרוד קראוס על ידי תלמידותיה.

גם לא מעט מעבודותיה של גראהם הם הרבה פחות מעניינות ממה שאולי היו ראויות לו בחלוף העיתים. יותר משאר האמנויות, המחול הוא תלוי זמן. זה גם התחום שהתפתח, עבר שינויים מהפכניים והרחיב ומרחיב את גבולותיו מאז תחילת המאה הקודמת, ויותר אולי מכל אמנות אחרת, הוא מאתגר את אוהביו.

אל דאגה, בספרי היסטורית-המחול המודרני מקבלת מרתה גראהם מעמד של 'אוצר לאומי' . אין אף יוצר אמריקאי, למעט בלנשין אולי, שהמוניטין שצבר בעבר, מאותרג באותה מידה עד היום.

אבל גם גראהם ב- 1990, לא הייתה גראהם של פעם. בשנה זו, שנה לפני מותה, היא יצרה את Maple leaf Rag'' . פער תרבות אדיר גרם לכך שמצאנו  השבוע במוסף תרבות יומי בעיתון רציני תרגום לשם זה: 'שטיח עלי מייפל'. הנעימה של 'מייפל ליף ראג' של סקוט ג'ופלין היא אחת המנגינות הכי אהודות  במאה העשרים. אפילו גראהם החליטה להשתובב כשיצרה בגיל תשעים פלוס את העבודה הקלילה והחייכנית הזו. 

במסע מנהרת הזמן שסיפקה הלהקה, אפשר היה לראות היטב גם איך השתנה הסגנון הגראהמי הנוקשה ופינותיו התעגלו. החיים אמנם ממשיכים שם לעבור דרך מקלעת השמש אליבא ד'גראהם, אבל גם זה לא באותה קנאות.

חשוב לצפות בלהקה היסטורית כזו, גם אם היא מעט מאובנת, מעט מיושנת, מעט משעממת. מחול, אומרים כבר הרבה שנים, הוא אמנות ההווה. וכל עשור מכסה אותו בעוד שכבת יושן. אבל החדש נבנה על גבו של הישן וטוב לזכור ולהיזכר מדי פעם.

אם כי הלהקה הצליחה להשתקם ולקיים את עצמה בזכות המוניטין של גראהם שאכן הייתה אחד מעמודי התווך של המחול האמריקאי במאה העשרים. יש להודות שלהקות זרות כבר לא מחזרות לפתחה כדי לקבל אישור לרקוד גראהם. הטכניקה שלה שפעם נחשבה כמספיקה כדי לבנות רקדן מודרני, מזמן לא מספיקה .

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *