תמר בורר- 'ימונה', תיאטרון קליפה, 29/10/11

צילום: תמר לם

אורה ברפמן

אחרי מספר עונות בהם העלתה תמר בורר כמה וכמה עבודות פוליטיות שהאחרונה בהם-'אנה', זכתה להצלחה רבה במיוחד, בחרה בורר לקחת אתנחתא ולהטיל את כל כובד משקלה על יצירה פואטית, מסוגננת, שנולדה מתוך שירי אהבה של רבינדרנאת טאגור. שמה 'ימונה' נגזר משמה של אלת הנהר בשם זה המזין את נהר הגנגס. הוא גם שמה של אלה מיתולוגית שאמונה על אהבה וחמלה. המשורר הבנגלי הנודע וחתן פרס נובל, הקדיש את מחזור השירים 'מתת אוהב' לרעייתו שנפטרה בטרם עת ומקובץ זה שאובים התכנים של 'ימונה'. מעניינת הבחירה בשיריו של טאגור, שבשנות השישים גאתה הפופולאריות שלו בישראל בעקבות הוצאתם לאור של כמה ספרי שירה שלו בתרגומה של פועה שלו-תורן. היום כבר לא כותבים כמוהו ועצם הבחירה בו מעלה ניחוח אקזוטי-נוסטלגי.

אחד ממקורות ההשפעה המרכזיים על דרכה האמנותית של בורר כיוצרת, בא ממפגש שלה עם הבוטו –סוגת תיאטרון תנועה אוונגרדי יפני- וקזואו אונו, אחד ממחולליו. בורר אף נסעה ליפן ללמוד אצלו תקופת מה. בעקבות זה, אימצה כמה מהתפיסות והעקרונות של הבוטו כדרך עבודה, הכנה והוראה והעמיקה לחקור פילוסופיות מזרחיות שהשפיעו על מסגרות אחרות בהם מתנהלים חייה. תעצומות הנפש, הריכוז המוקפד והשפעות תפיסה אסתטית מינימליסטית שלוו את הבוטו של דור המייסדים, הולמים את בורר ותומכים באופן שבו היא מתנהלת במסגרת המגבלות הגופניות שהפכו חלק מחייה מאז תאונת הדרכים הקשה שעברה לפני כ-20 שנה. בבוטו אין האדרה של טכניקה ואין לו גיל תפוגה. קזואו אונו רקד עוד בשנות התשעים לחייו ונראה משתבח עם הגיל. בוטו זה קודם כול, מצב תודעתי.

העבודה החדשה- ימונה, מתרחשת במבנה עגול ונמוך, כעין קדירה עצומת מימדים שעשויה מכמה פלחי ברזל מחוברים מכנית ומעובד בעבודת ריקוע ידנית ומתישה. הבמה נראית כמו פרח טורף ענק, ששולי המתכת שלו משתפלים החוצה ומטה כעלי כותרת. האמן היפני/ישראלי נבויה ימגוצ'י מעין הוד יצר את המבנה שקוטרו החיצוני חמישה מטרים והוא מכיל בקרבו שלושה טון של חול ורדרד בהיר ממחצבה גלילית.  המצע עליו נעים שלושת הרקדנים: בורר, רן בן דרור ואיילה פרנקל, הוא כאמור חול גרוס דק. החול מפנה מקום לגוף המבקש להיבלע בו, מצד שני, הוא יציב דיו כדי לתת תמיכה לגוף  על קימוריו וחמוקיו. הגוף מותיר בו סימנים אלא שכל שינוי נוסף מוחק את העדות.

תמר אור שעיצבה את התאורה היטיבה להבליט את הטקסטורה החושנית של החול ותלמיו בתאורה צדית נמוכה.

העבודה בנויה ממספר תחנות ונראה כי לכל פרק יש ביסוס עלילתי מילולי משלו, אבל העבודה אינה נצמדת לרצף נרטיבים באופן ישיר, אלא  מותירה מקום לתנועה מופשטת שמנסה לסנתז את החומרים ולהשגיב את התכנים. כשזה עובד, מתרקמת התרחשות פואטית מרתקת ומענגת, אבל בחלק מהקטעים נדמה כי המאמץ לשמור על התכנים מחד ולהיצמד לסגנון התנועה שהוכתב בשלב מוקדם, הגבילו את המנעד התנועתי והאטו את ההתפתחות הדרמטית.

 אחת הסצנות היותר מרשימות הייתה כבר בשלב הפתיחה שבו בורר יושבת ישיבה צדית בקדמת הזירה, לבושה בבגד שחור סגור וחמור סבר. גבה זקוף. הגוף דרוך מבפנים כאוגר אנרגיה. ריכוז והתמקדות עזים ניכרים בפנים היפות שלה. המבט מושפל וכפות הידיים מונחות בחיקה, אחוזות זו בזו. היא מרימה אותן לאט ומשחררת מעט את האחיזה ולאט מתחוור כי מבין הידיים נושרות פנינים לבנות על הבגד השחור, חלקן נושרות על החול וחלק ניתז ממנה על שולי המתכת שמתחתן חבויה מערכת שמע שמגבירה ומכפילה את רחש הפגיעה. בזה הרגע שולי הבמה הופכים להיות מחפץ שימושי לחלק מהמוסיקה. זו וודאי אחת הסצנות היפות שנראו כאן לאחרונה.

בורר היא כאותה 'ימונה', היא כוח החיים, הנחמה, הערגה והאהבה. בנוכחותה מלאת העצמה היא נדמית כדמות המכוונת ומכוננת את חוויותיהם של האחרים.  רן בן דרור בתפקיד האוהב המתאבל מגלה רגישות רבה אבל נדמה היה שסגנון התנועה הספציפי הזה לא ממש נטמע בו. הוא אימץ את המחוות אבל שמר גרעין פנימי סגור. איילה פרנקל, מרחפת, מדדה בחול הטובעני כרוח חסרת ממשות, כשגופה הדקיק עטוי שמלת וואל ארוכה ובהירה. בשיטוט במבט לא רואה, באופן בו היא מגששת את הדרך בידיים שמריחות דחיסות האוויר, הזכירה לי את באוש ב'קפה מילר'. יש בה שקיפות שהיטיבה עם גילום הרעיה החלומה.