גוונים במחול 2011, סוזן דלל, 7-10 בספטמבר

גוונים במחול 2011, סוזן דלל, 7-10 בספטמבר

 

צילום: באדיבות יח'צ

 

אורה ברפמן

 

הסתיימה המהדורה ה-16 של תחרות 'גוונים במחול' בניהולה של עידית הרמן -מייסדת שותפה עם דמיטרי טולפנוב של תאטרון 'קליפה'. במסגרת זו לקחו חלק 15 יוצרים ועבודותיהם התפרסו על פני חמש תכניות שונות. שתי עבודות זכו במשותף בתחרות וחבר השופטים בחר לחלק את הפרס בין לי מאיר עבור עבודתה 'תרגום בגוף הטכסט' ובין יוני סוטחי, יוצרו של 'בן'.

1315843270.JPGלמעשה  בשל האג'נדה האמנותית שבה דוגל תאטרון קליפה, ובשל העדפה ברורה של יוצרי השדה המחולי בישראל, מרבית העבודות עסקו באופן כזה או אחר בתאטרון תנועה ובנסיבות הללו ניתן אולי להסביר מדוע לא היה יצוג ליוצרים מתחומים אחרים. 

אם כי יש לקחת בחשבון כי המסגרת מיועדת ליוצרים בראשית דרכם, תמיד נזכור את האימפקט שהשאירו בעבר שורה של יוצרים שחדרו לתודעה אחרי שלקחו חלק ב'גוונים במחול' ובהם ניר בן גל וליאת דרור עם  'דירת שני חדרים', יסמין גודר, ברק מרשל, עמנואל גת, ענבל פינטו ואחרים. לכן אסור לוותר על רף ציפיות גבוה.   

ואכן גם במהדורת 'גוונים' 2011 היו כמה עבודות ראויות ביותר, אם כי עדיין קשה לראות לאן יתקדמו היוצרים. בין העבודות היותר מסקרנות והבלתי צפויות, שהצביעו על מקוריות מחשבה וחשפו אישיות יוצרת מעניינת במיוחד היו אלה של שרון וייסווסר- '42 אינצ' ' , לי מאיר- 'תרגום בגוף הטכסט' ו'יום שני לריסה' של לילך ליבנה, (ללא דרוג איכותם).  שלשתן נשים יוצרות. כל אחת מהן הציגה משהו שונה לחלוטין מזה של רעותה.

'42 אינצ' ' הוא אורך כנפיו של השחף יונתן ליוינגסטון. אינפורמציה זו התקבלה לשמחתי שעות לאחר הצפיייה. אין להוציא מכלל אפשרות שלו הייתה מקדימה את העבודה, היא הייתה מורידה לא מעט מהנאתי. שתי המבצעות: מאיר ואוריין יוחנן הגישו ביצוע מעניין לשפה תנועתית שעסקה בהעתקת מרכזי הכובד מנקודת לנקודה בשפה עשירה, מרתקת ומסקרנת. הביצוע המשובח והלכידות של שפת התנועה והאמצעים החזותיים ביחד עם מקצב נכון והידוק העבודה ונקיונה, גרמו להנאה מרובה. העבודה יפהפהיה ומעניינת ומהרבה בחינות היא אינה תוצר אופייני של ההווה. באותה מידה היא יכלה להווצר לפני שלושה עשורים או בעוד עשור ובשתי נקודות זמן היא הייתה מתקיימת בנישה עצמאית, פלח מנותק מהעוגה השלמה.

עבודה מאד מיוחדת ומרובדת ברמה גבוהה היתה זו של לילך ליבנה. צפייה ב'יום שני לריסה' הייתה מרתקת בכל רגע ורגע. זו עבודה בוטה, אמיצה ומסקרנת שרב בה הנסתר על הגלוי, אבל מה שנגלה כאן, ואופן הצגתה והשימוש במרכיבי טכסט, תנועה, קומפוזיציה ובאמצעים חזותיים מצביעים על אישיות יצירתית חזקה ועוצמתית. ליבנה עוסקת בחישוף כמה וכמה נושאים קיומיים נצחיים של זהות וחידלון ומערבת ביצירה השגות על בני משפחתה ועל חייה המורכבים. יותר מכ משתתפי גוונים השנה, אני סקרנית לראות אותה בעוד שנתיים שלש. נדמה שיש לה לאן להתקדם הלאה. השימוש שלה בוידאו היה מוצלח במיוחד. שני המסכים הקטנים עם צילומי שני ההורים מכוסים בסדין העלו צמרמורת. החשיפה האישית שלה יוצאת דופן. ליבנה בחרה במבנה מפורק כמו ערימת שאריות הריסה  שמהן היא מרכיבה מחדש פסיפס שלא הושלם.

עוד יוצרת מעניינת היא לי מאיר היחידה שהעלתה סולו נטו -'תרגום בגוף הטכסט'. זה היה משעשע, ממזרי, מאד עכשווי. מאיר היא פרפורמרית מדויקת מאד וזורמת להפליא, פניה משתנות במהירות של עננים ברוח, מגיבה לניואנסים דקים שהיע עצמה מייצרת  וקשה לתפוס אותה במצב שאינו ארעי. מופע הסטנד-אפ  התנועתי שלה מרתק ומותח.  It's working between us

היא ספק שואלת ספק קובעת וסביב זה בנויות כל האינטראקציות המגוונות שהיא מקיימת או רוצה לקיים בסביבתה ובחייה. במובן מסוים הגישה לי מאיר תרגיל משובח, ואפילו מבריק של עבודה בתוך מגבלות. מעניין יהיה לאן זה יוליך אותה בעתיד.

ובאשר לגברים? מבין הצעירים רבי העזוז ונוטפי האנדרופינים אי אפשר להתעלם מהאנרגיות של עידו בטש. תעוזה ודמיון לא חסרים לו, גם לא אנרגיות. יש לו ראש מוטרף, אולי במובן הטוב של המילה.  אגב, העבודה הייתה מלאה בנביחות, נהמות ונשיפות וזכתה לביצוע קולי ועיצובי מיוחד במינו. בכלל זו הייתה כנראה שנת הכלב, ונביחות נכחו לפחות בשלש עבודות שונות. 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *