Riverdance (Israel premier), TAPAC, September 1להקת ריברדאנס, משכן לאמנויות במה תל אביב

Riverdance (Israel premier), TAPAC, September 1

 

להקת ריברדאנס, משכן לאמנויות במה תל אביב, 1 בספטמבר

 

צילום: יח'צ

 

אורה ברפמן.

 

1315174976.jpgלמרות נסיונות של כמה גופים בשבועות האחרונים לטרפד את  השתתפות האמנים בסיור לישראל, להקת ריבקדאנס נחתה כאן במלואה לסיבוב בן 16 מופעים בתל אביב, חיפה וירושלים מתוך הנחה שיש לה קהל עצום בישראל שיכול למלא אולמות בכמויות.

אם כי ריברדאנס היא הלהקה המקורית שקמה אחרי הצלחתו של קטע קצר במסגרת אתנחתת בידור במהלך מופע האירוביזיון ב-1994, לא חלפו ימים והיא התפצלה והמתחרה שלה- לורד אוף דה דאנס, כמותה, מופיעה סביב העולם ללא הפסקה. ריבדאנס, כמו שנוהגים מספר גופי מגה-בידור, מריצה במקביל מספר להקות ובמקרה זה- ארבע; בצפון אמריקה, אירופה, סין ובאוסטרליה ושכנותיה.

 כנראה שהנתון על 22 מליון צופים באולמות ואיצטדיונים שנכחו בהופעות הלהקה מאז ייסודה- ובהם סלבס כמו המלכה אליזבת, קיסר יפן, בונו ומריל סטריפ ( שמות שנדלו אקראית מתוך רשימה הכוללת מאות ידוענים שסופקו לעיתונאים)- אמור להוכיח דבר מה, אולי לאשש את ההנחה שאין דבר מצליח יותר מהצלחה.

אם כי זו הופעתה הראשונה של הלהקה בישראל, הרי שאין כמעט אדם על הפלנטה שלא שמע עליהם, ראה אותם או את הלהקה התאומה, אם לא על הבמה, אז על גבי המסך הקטן.

ההפתעה הראשונה חיכתה עם הכניסה לאולם. על הבמה הוצבו כמה אביזרי תפאורה שצמצמו מאד את השטח הפנוי לתנועה. ברור שבתנאים הללו לא יכולים לרקוד ארבעים רקדנים יחד, כפי שהתרגלנו לראות.

מסתבר שלאחרונה הכריזה ריברדאנס על מדיניות כיווץ והיא משגרת רק 20-22 רקדנים להופעה ומייעדת את סיוריה לאולמות רגילים ולא למקומות פתוחים שמכילים הרבה יותר צופים.

ברור שלגודל יש משמעות. שתי להקות המחול האירי שמספקות מופע בידור לכל המשפחה בנו את התדמית סביב העוצמה והחיוניות המשוכפלת של שורות ארוכות של רגליים טופפות בזריזות, נוקשות במקצבים ברורים, עם חיישני הגברה למרגלות הרוקדים שמריצים את מחזור הדם. אפקט לא שונה במהותו מכוח המשיכה של מצעדים צבאיים או מהתפעמות מנוכחותה של ארכיטקטורה "פשיסטית".

במופע בתל אביב לקחו חלק בנוסף לרקדנים, גם שמונה זמרים וארבעה נגנים. אין צורך להזכיר שלא מדובר במופע מחול כגון מחול עכשווי, אלא בתכנית בידור שתנועה קצבית מבוססת פולקלור היא מרכיב מרכזי שלה, אך זו תכנית בידור בסגנון של רביו, או תכנית ווראיטי שיש בה הרבה פרגמנטים של תנועה, מוסיקה, שירה וקריינות מלאת פאתוס. הטכסטים האלה משווים מגע ניו-אייג'י עם התפייטויות על מים, אש, ירח, הגירה, שמש עולה, רעב ואביב וכן הלאה. טכסט שעוטף את המחזה בתבלינים קמאיים מחד ובני זמננו מאידך, שבא לפאר את המולדת הרחוקה והוא בא לבנות הזדהות וגעגוע עם אירלנד תוך פנייה לרגשות של צאצאי דורות  של מהגרים.

 המוסיקה מצוינת, הנגנים מעולים, הרקדנים נאים והכל מוגש במקצועיות לעילא. קטע רודף את משנהו, עם הרבה הזדמנויות לחילופי תלבושות. למרבית הקטעים יש אופי ממושטר אם כי מפעם לפעם יש הרפייה ושחרור, כאשר קבוצה קטנה יותר עוברת לריקוד שמושפע מסיגנון עממי אירי, שנרקד בנעליים רכות והוא מעודן יותר. הפן המרתק במחול האירי לזרמיו, נמצא בעבודת כפות רגליים זריזה ומורכבת וכשזה נעשה בתאום מושלם, יש משהו במחזור הדם שנענה לפיתוי המניפולטיבי הזה.

מסיבות לא ברורות לי, מופעי ריברדאנס כוללים מקום של כבוד לרקדנית סולנית ספרדיה. ראיתי את זה בכמה גירסאות. מבחינתי היא מיותרת. אם הכוונה היתה לשתף סוגת מחול נוספת שכביכול כבר ביססה את מקומת בספקטרום של מחול עממי שברבות הימים כבש לו הכרה כבטוי בימתי-אמנותי לגיטימי, הרי שלא נבנה ביסוס לרציונל.

אחיו בדם של המחול הפולקלורי האירי הוא ריקוד הטאפ (סטפס) האמריקאי שהיה בתחילה, כמו הג'אז , מזוהה במיוחד עם הקהילה האפרו אמריקאית ותוך עשורים בודדים הפך לכל-אמריקאי.

 לא בכדי, פסגת המופע הייתה במפגש מזהיר של שני רקדני סטפס אפרו-אמריקאים; מייקל וודס שהוא גם זמר עם בריטון עמוק וחם ולצדו קלי אייזק, לצד שלושה מסולני ריברדאנס ובראשם פטריק מוילס, הרקדן הכריזמטי של הלהקה.

הצמד וודס ואייזק, כמיטב המסורת של הטאפ האמריקאי מבוג'נגלס ואילך, הציבו רף גבוה של טאפ זריז עם דרגת חופש גבוהה ברוח 'קולית' שאינה עושה עניין גם מביצועים מבריקים ומתייחסת אליהם בקלילות והומור עצמי. לעומתם השישיה האירית הקפידה להציג את הפן הממושטר של המחול האירי שהם סוכניו.  הצעדים המדויקים נהנו מתואם מושלם של כל כפיפת מפרק הברך או זוית הטיית כף הרגל. כמו בג'ם סשן ראוי לשמו, המפגש נערך כמפגש של שני כלים באנסמבל ג'אז, כשאלות ותשובות, אתגרים ותשובה מאתגרת לא פחות. זהו סוג של התנצחות שבסופה, כל אחד לומד משהו מרעהו, מאמץ לו איזה מוטיב ומשלב אותו בשפתו.  זה היה דינמי, מחויך, עם דרמטורגיה נכונה שבנתה יריבות והסתיימה באחדות תחת זיקוקים וניצוצות שהפריחו עקבי הנעליים. אילו היו מסיימים בנקודה הזו, הערב היה יוצא מורווח.    

 

 

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *