'ספינת השוטים', כוריאוגרפיה: ניב שינפלד ואורן לאור, תאטרון תמונע, 20 באוגוסט.

'ספינת השוטים', כוריאוגרפיה: ניב שינפלד ואורן לאור, תאטרון תמונע, 20 באוגוסט.

 

צילום: גדי דגון

 

 

אורה ברפמן

 

 

1313933545.jpgמופע תאטרון התנועה 'ספינת השוטים' שיצר הצמד ניב שינפלד ואורן לאור, מטפל לדברי  היוצרים בעולמם של שלוש דמויות השקועות בעולמן המסוגר ובכורח הסותר שלהם שמבקש לשבור את הבידוד והבידול שטרחו לטפח ולקיים מגע עם בני אדם אחרים לסיפוק צרכים נוספים כמו מגע, הבנה וקבלה. אי אפשרבהקשר זה להתעלם מהמושג 'ספינת השוטים' שמתייחס לבני אדם המתעלמים מהמציאות המורכבת והמאיימת לעתים, וממשיכים לקיים אורח חיים אסקפיסטי, נהנתני.

העבודה נפתחת בסצינה ארוכה שבאה להציג את שלש הנפשות המגולמות על ידי שלושה רקדנים מרתקים בשונותם: סשה אנגל (39) בעל גוף אתלטי מטופח שרירים ששפת התנועה שלו מרמזת לפעילות ספורטיבית, אולי בתחום אמנויות לחימה או תחום קרוב. בתכניה הוא מוצג כרקדן ואמן רב תחומי, יליד גרמניה שחי ויוצר בישראל כבר כמה שנים. לצדו, הדמות הנשית, האמזונית, היא ענת גרגוריו, רקדנית חזקה ונאה (37) שבחרה להרבות בקעקועים בעלי נוכחות משמעותית כדי לקדם דימוי של שליטה ויוזמה. על הבמה היא מגלמת דמות בוטחת, פתיינית במידה, מודעת לכוחה ומצפה להוביל מהלכים. יחד עם זאת, מזמן לא ראיתי רקדנית שיכולה לחייך רבות ובאופן משכנע בכנותו, בכל פעם מחדש. הרקדן השלישי הוא אורי שפיר, שחקן ורקדן באנסמבל 'בת-שבע' לשעבר (28), דק גיזרה וגמיש שמשתמש בשפה תנועתית יותר מורכבת ומגוונת מהשניים האחרים, שפה שיש בה סממני גאגא אבל גם ניחוחות שמזכירים את הדמויות הגבריות הנוכחות בעבודותיה של יסמין גודר.

מהר מאד מסתבר שבחירת הליהוק הייתה מוצלחת במיוחד. כל אחד מהשלושה מביא משהו אחר, שונה שנדמה כי הוא מייצג בועה חסרת יכולת תקשור, אך בדיעבד מסתבר שהשלושה מקיימים מערכות מורכבות של תקשורת והתקשרות מבלי לשבור את מסגרת הדמות.

חלקו הראשון של הערב מוקדש לביסוס דמויות המשתתפים ומחוותיהם, הבסיס ממנו יפליגו רחוק למדי בהמשך. לקראת בסוף יתברר כי דווקא הדומיננטית שבהם היא זו הארוזה במסגרת הפיזית, שברירית למראה, של אורי שפיר.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מרובדת כראוי ושיבצו בה לא מעט סצינות מלאות הומור וחן ובהם  זו שבה גרגוריו מפקדת על שני הגברים ומנחה אותם להרים אותה, לעזור לה בתרגילי גמישות ולאפשר לה לבצע קפיצות נחשוניות משמאל לימין ולהיפך, מבלי להתאמץ, מעין פרודיה על הבלרינה הקלאסית המסתמכת על הפרטנר הפסיבי שלה, כביכול.

היו כמה דואטים מרתקים של שני הבחורים שבהם כל אחד הראה את משפטי התנועה שלו אל מול יריבו, אלא שהדיאלוג המכני הזה הפך יותר ויותר טעון ריגשית עד שהגיע לשיאו בסיבובים הבאים.  באחת הסצינות מצליח אורי, חמוש בגיטרה ללמד את הקהל שיר בן ארבע שורות וזוכה לשתוף פעולה לא רע שמתגמד רק לקראת הסוף כשהוא מעמיד את כל הקהל על רגליו לדקות ארוכות בעוד הוא מביים את סצינת מותו וטכס האשכבה החלומי שלו.

 את האתנחתות הקומיות לוותה תחושה של אי יציבות, של סכנה אורבת מעבר לפינה, כפי שקורה לא אחת בדרמות בימתיות.  לקראת הסוף פתאום נגינת גיטרה מעודנת הופכת למשהו שונה לחלוטין. סשה אוחז באורי מאחור ומכריח אותו לאחוז בגיטרה כברובה ולאיים על הקהל , ההבעה על פניו של אורי הלפות מתחלפת מאימה וסרוב, להתרצות, עונג וקורת רוח מעוצמת הכוח שהתגלגל לידיו, עונג שנושק להתרגשות מהקירבה האינטימית שנוצרה בינו לבין שובהו.

זהו בדיוק הרגע שבו נוסעי 'ספינת השוטים' לא יכולים יותר לטמון את ראשם בחול ולהמשיך בחיים מנותקים מהמציאות, מהסביבה, מה"מצב". זו נקודת אלחזור שבה צריך כל אחד מהם להחליט להתמרד,  ולעשות מעשה או להתעלם ובכך לתרום לתהליך התפורררות בלתי נמנע. הסוף נותר פתוח, כמו במציאות הנוכחית.

שינפלד ולאור רקחו כאן עבודה מאד מעניינת שנהנתה מביצוע מדויק, עבודה שניתן לפרשה באופנים שונים, תוך שימת דגשים אחרים וחישוף מקורות השראה נוספים ובזה כוחה. 

 

 

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *