New York City Dancers, Herzliya Performing Arts Center, July 30

New York City Dancers,  Herzliya Performing Arts Center, July 30

 

רקדני NYC , במסגרת 'מחול עולם' 2011. הרצליה, 30 ביולי.

 

צילום: PAUL KOLNIK

 

אורה ברפמן

 

 

1312184185.JPGמסגרת 'מחול עולם' (WorlDance) המנוהלת על ידי מרכז סוזן דלל, במקביל ל'מחולוהט', הוצעה כבילוי קיץ לתושבי העיר בגני יהושע תחת כיפת השמיים. שני מופעים התקיימו גם מחוץ לתל אביב באולם ממוזג ולהקת 'רקדני הניו יורק סיטי' אחת מהן.

מילה או שתיים לגבי אמת בפרסום, מבלי להיות קטנוניים יתר על המידה. בחוברת האירועים של סוזן דלל כתוב במפורש כי יופיעו שמונה מרקדניה הראשיים של הניו יורק סיטי בלט, וודאי אחת הלהקות המשובחות בחלד.

מאידך, בדף הערב הצנוע שחולק בכניסה למופע, טרחו לדייק מעט יותר ולצד שמות תשעת הרקדנים מופיע ציון מעמדם בלהקה. כך מצאנו כי רק שלושה הם בדרגת  רקדן ראשי, דהיינו 'principal', אחד ראשי לשעבר והשאר חברים ב'קור דה בלט' בלבד. במידה והיו מביאים עבודה קלאסית מלאה, סביר היה להניח שמרבית המשתתפים הם חברי הקור, אבל בערב שבו מרבית המשתתפים רקדו סולו, להביא רקדנים שאינם מוגדרים לכל הפחות כסולנים ( דרגת אחת מתחת ל'רקדן ראשי') זה זלזול בקהל.  לא נדרשנו לדף התכניה, אלמלא הפערים באיכות היו בולטים והעלו תמיהה לגבי מקומם של חלק מהמשתתפים במהלך המופע.

דבר שני, את הערב הפיק הרקדן טום גולד, לשעבר רקדן סולן בלהקה והקבוצה מופיעה לא כקבוצת רקדני NYCB ( שמה של הלהקה רויית המוניטין) אלא כ"תום גולד מציג את רקדני "NYC, שזה שם לא מחייב בחינה חוקית, אבל תרגיל שקשוקי משהו שניתן להגדירו כעבודת קייץ משלימת הכנסה, כדי להמנע בשימוש במושג 'חלטורה'. גולד , אני מניחה אף בחר את הרפרטואר והחליט למקם יצירה שרקח בעצמו: ' פנטזיית טנגו', לסיום, כדובדבן מסוכר לקינוח, מטעם עצמו. רק זה צריך היה לעורר תמיהה אצל המזמינים.

למרות כל האמור לעיל, היו בערב לא מעט נקודות אור והעיקרית שבהן הייתה יצירתו של בלנשין (Balanchine)  'למי איכפת' ('Who Cares' (1970)) שנשען על מחרוזת נעימות נפלאות של ג'ורג' גרשוין (  George Gershwin). השילוב של גרשוין והיד הקלילה מתמיד של בלנשיין הבוגר, הניבו בלט אורבני מודרני שמתכתב עם תרבות הקולנוע ובמת ברודווי ששיכללו סוגה היברידית ופופולרית של מחזות הזמר, שמייצגת את ההויה האמריקאית והניו יורקית ( של פעם) על רבדי פניה המגוונים. אלא שבלנשין, גם באותם פעמים ספורות שהוא מקליל מחול, הוא לא מרדד אותו.

בין פנינת חמד זו של בלנשין לעבודה של ג'רום רובינס (Jerom Robbins) מאותה שנה- 'אל הלילה' (In The Night  ) צוות פה דה דה (" ("White Swan Pas De Deux שזכה לביצוע מרגש של שרה מירנס וסטפן האננה. (Sara Mearns, Stephen Hanna ). 

 משם וביעילות ללא הפסקות כלל, עברנו לעבודתו של רובינס שנסמכת על צלילי שלושה נוקטורנים של שופן אשר נוגנו על הבמה בידיו המוכשרות של אלכסנדר איבאנוב, (Alexander Ivanov ).

דווקא רובינס ( סיפור הפרברים) התעקש על אוירת שעל סף העידן המודרני ויצר שלושה דואטים בעלי מאפיינים שונים והקדיש רבות להמצאת הנפות יחודיות כולל זו שבסיומה הבלרינה אחוזה בזרועות הגבר מפרפרת בברבוריות כאשר רגליה ניצבות לתיקרה וראשה שמוט מטה. גולת הכותרת הביצועית בקונטקסט הזה, הזכירה לא מעט קטעי אקרובטיקה עוצרי נשימה המצויים בבלט הסיני אליבא ד'יוטיוב.

על הדובדבן לקינוח אין טעם להכביר במילים. טנגו אפוי על פיאצולה הוא מתכון בטוח שקשה לקלקל לגמרי. טום גולד אולי לא קילקל דבר משום שהטנגו לא ממש נכח בעבודה. זו הייתה עשויה ביד מיומנת ללא ספק, – אם כי נזקקה לעוד חזרות עם הרקדנים שלא התמצאו תמיד בפרטים- עם עניין בשימוש בחלל ומלא גם במשפטי תנועה נאים לרב, אך עם מעט מדי ערך מוסף אמנותי.  

תערובת הרפרטואר המוזרה הזו נראית שרירותית, חסרת כיוון, אקרעית באופן סר טעם. הייתכן שטום גולד גילה את שיטת ה'צ'אנס' עם עותק ישן של האי צ'ינג בידיו?

 

 

 

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *