Dance and politics: Montpellier Dance Festival, 31st. edition. Chapter 1.

.

פסטיבל מונפלייה –העונה הישראלית 2011. על מחול ופוליטיקה. שמנו דגל על המפה , אבל האם כבשנו ארץ? מסופקני.

 

צילום: באדיבות הפסטיבל

 

אורה ברפמן

 

פרק ראשון.

 

העונה הישראלית במסגרת המהדורה ה-31 של פסטיבל מונפלייה החלה בהפגנה פוליטית של קבוצה פרו-פלסטינית והסתיימה בפיצוץ. פיצוץ מהסוג שרק חופש שכטר יכול היה להפיק עם 'אמא פוליטית- גירסת הכוריאוגרף'. כל האולמות בתפוסה מלאה. מצד שני, מונטנרי שם את המחול הישראלי בפרופורציה וזה כואב.

 

שמו של הפסטיבל במונפלייה הולך למרחוק בזכותו של ז'אן פול מונטנרי (Jean Paul Montanari ), מיסדו ומנהלו האמנותי מימים ימימה. המוניטין שמונטנרי העניק לפסטיבל הוא פועל יוצא של אישיות יוצאת דופן שלא פוחדת מנקיטת עמדה. איש חזק, עומד על דעתו, לא חושש מאתגרים או עימותים ונראה שאף שש אליהם. סוג של אביר מטעם עצמו ובעשייה רבת השנים שלו טמונה ההוכחה.

 מונטנרי היה האמן הראשון שיצא מהארון בתחילת שנות השמונים עם התפשטות האיידס ולחם לקידום זכויותיה ומעמדה של הקהילה הגאה, הוא היה בין התומכים בקידום אמני ההיפ הופ מוירטואוזים של טכניקה גרידא שצמחה בגטאות השחורים בארצות הברית לקראת שנות השמונים ובצרפת ברחובות- בעיקר בקרב יוצאי ארצות המגרב- ומשם אל במת המחול הלגיטימית.

מונטנרי אף תמך באמני זרם הקונספטואליסטי הקשה שמכונה בצרפת נון-דאנס. זרם שפורח בצרפת ונותר שולי במדינות רבות וישראל בכללן. במסגרת מדיניותו זו הוא מאדיר באופן שיטתי את מעמדו של אמן גרמני , תאורטיקן של מחול, נמוך קומה וגיבן- ריימונד הוג- שהיה כמה שנים הדרמטורג של פינה באוש. הוא מזמין אותו מדי שנה להעלות עבודה חדשה, אם כי הצפייה ברובן דורשות מידת סובלנות כמעט בלתי סבירה.  מונטנרי תומך ועומד מאחורי הבחירות שלו וגם כאן לא ינוח עד שהוג יבוא לישראל ואחרי העונה הישראלית אפשר לומר שחייבים לו והוג כנראה יגיע בשנה הקרובה. אם הוא מבקש עצה, כדאי שיביא את גירסתו ל'אגם הברבורים' ולא את 'פולחן האביב'.

התמיכה הבלתי מסויגת בהוג, קשורה באופן אסוציאטיבי- בלתי מוכח בעליל-  באג'נדה חדשה שהחלה לקרום עור וגידים כבר במהדורה הנוכחית ותבדק גם בעתיד וזה חישוף וקידום איזור חפיפה בין העולם הפיזי של הקירקס לבין מחול בימתי לגיטימי. בפרק הבא אתייחס גם לניצנים המעניינים שנראו לראשונה בפסטיבל.

העקשות של מונטנרי להקדיש שנים לקידומו של הוג היא בין השאר הצהרה פוליטית שבאה לדרוש מהקהל לקבל את החריג, השונה, שמביא פוליטקת גוף שונה בתכלית ודורש הרחבת הגדרתו של המחול שנסמך יותר על פעילות חשיבתית ופחות על בטויים פיזיים המזוהים עם מחול נטו.

משהו מהדווקאיות הזו קשור להזמנת אותה קבוצה של עשרה כוריאוגרפים ישראלים להציג במהדורה האחרונה של הפסטיבל.

להחלטה היו כמה טעמים. האחד, הפן האמונציונלי והשני שכלתני, מחושב היטב, שכרוך בהתווית כיוון חדש למדיניות הפסטיבל בשנים הקרובות והיא שימת דגש על מחול מארצות אגן הים התיכון.

החלטה על מדיניות זו הובילה את מונטנרי לבדוק היתכנות לקיים פסטיבל בו יציגו להקות מישראל לצד להקות מחול ממדינות ערביות. בגישושים הראשונים כבר היה ברור שזה לא יעבוד מחמת סרובו של הצד השני וכך קודם הרעיון לקיים עונה ישראלית ובשנה הבאה עונה ערבית. זה מסקרן, זה חדש, (יש לזכור שחטיבת להקות מישראל כבר הייתה בפסטיבל ליון ב-1989), זה סקסי, וזה נכון בשם הרב תרבותיות המקודשת בפוליטיקה הצרפתית.

זו התרסה נגד הרוח האופנתית האנטי-ישראלית הנושבת בצרפת ותומכת בפלסטינאים, שמביאה אנשי רוח ותרבות שלא להפריד בין הביקורת על התנהלות המדיניות  הישראלית לבין הישראלים כאנשים, כיוצרים. רוח שמולידה חרמות על בסיס לאומי.

כתוצאה מכך, יוצרים ישראלים רבים לא תמיד מגיעים לכמה מהבמות היותר חשובות בפריז. מונטנרי זועם שלהקת 'בת שבע', לדוגמא, למרות המוניטין של נהרין, לא הצליחה לרקוד שם עד היום. בשנה שעברה כאשר להקת 'בת שבע' העלתה את 'הורה' שהייתה קופרודוקציה עם מונפלייה, מבקר המחול של אחד העיתונים החשובים בצרפת סרב כהרגלו לבוא ולסקר את המופע מסיבות פוליטיות. מונטנרי רתח.

הוא החליט לקדם את רעיון העונה הישראלית כדי להעלות חטיבת מחול עוצמתית ומגוונת שלא תותיר למבקרים אפשרות להתעלם מהמחול הישראלי.

 מונטנרי בראיון אישי: "רציתי להוכיח שיש מחול ישראלי גדול ואוהד יוצר חשוב ויש מחול בתל אביב ולא מעט בזכותו. עיתונאים מפריז לא באים לראות אותו ולא רוצים לראות מחול ישראלי בפריז. הם מפחדים מתגובת קהל הקוראים שלהם, זו המדיניות".

ש. האם יש גם מידה של אנטישמיות מאחורי הדברים?

ת. " אני לא חייב להגיב, לא יודע, קשה להגיד בבירור".

מונטנרי עצמו, עם זאת, נמנע מלבוא לישראל אחרי האינתיפדה השנייה עד לאחרונה. במקביל, מיעט להזמין יוצרים ישראלים.

בראיון אתו הוא דיבר על הביקור של אז ואמר: "בערב הייתי בית מלון בתל אביב כשאוטובוס התפוצץ. צלצלו אלי מיד מהשגרירות והורו לי לא לזוז. היה פיגוע. אני נולדתי באלג'יר ומכיר רצח, פיגועים ופיצוצים. זה החזיר אותי באחת לימי ילדותי. התלבשתי ויצאתי לרחוב. לא פחדתי, רק קיויתי שלא אצטרך לחוות דבר כזה שוב".

ש. בעקבות צורך לא מובן דיו ובוודאי מורכב ביותר, אנחנו שואלים בכל פעם את עצמנו ואת כל מי שנקרה על דרכנו מה מייחד מחול ישראלי. מהו מחול ישראלי בעיניך?

ת. " האנרגיה, סוג של אנרגיה שמתבטא גם בצורת הריקוד. תנועה ישראלית מזוהה מיד. האם זה בא מאוהד? אני חושב שמחול זה חיים, בניגוד למוות שזו המלחמה. אולי במדינה שבה המלחמה נוכחת כל הזמן ברקע הקיומי, המחול הוא דרך להשיב כן לחיים".

ש. בישראלים מעריכים מאד את ההחלטה להביא חטיבת מחול ישראלי עם נוכחות כל כך משמעותית. יש המדברים על "כיבוש" של מונפלייה ודרכו כיבוש מעמד בחזית המחול הבינלאומי. כמה אנחנו באמת חשובים. האם תוכל לשים את הדברים בפרופורציה?

ת." חשוב וצריך לשים דברים בפרופורציה, לדיבור על כיבוש המחול הישראלי באירופה אין כל שחר. בינתיים אין לו השפעה בדומה לזו שנהוג לומר למשל, על סצינת המחול הבלגי. זה לא אותו דבר. פה ושם יש מישהו. אולי בעתיד זה יתחיל עם יוצרים כמו עימנואל גת או חופש שכטר, אבל רק במונפלייה קיים המושג שטבענו: 'תל אביב- בירת מחול'."   אאאוטצ'. 

——-

 

מבין הלהקות שבאו מישראל להקת 'בת שבע' היא היותר ידועה וכנראה זו הסיבה שמפגינים פרו- פלסטינים בחרו להפגין מולה באותו ערב, שנערך באמפי הפתוח במבנה האבן המרשים, המתכנה מאז השנה שעברה-'אגורה'. האמפי שוכן בחצר הפנימית הקטנה מבין השתיים, בלבו של מבנה אבן מרשים, מוקף חומה. המבנה הימי ביניימי, החל כמנזר מבוצר, שבנשל שנים נקרא מנזר סלסטין. לימים הוא שימש ככלא. כיום כל חלליו ובהם משרדים, חצרות, ארבעה אולמות וחדרי סטודיו משמשים את מרכז המחול של מופלייה שבו נמצא גם המרכז הכוריאוגרפי הלאומי בראשותה של מתילד מונייה.  

כמה מהמפגינים הצליחו לחדור לחצר והפיצו פליירים- כך שמעתי- ושלושה מהם אף טיפסו על מבנה התאורה העילי והעיפו עלונים אל הקהל. המשטרה פינתה אותם מהר למדי. כמה ימים אחר נודע כי אחד המפגינים איבד את הטלפון הסלולרי שלו והמשטרה מצאה בו עדות לקשריו עם פעילים של אירגוני האיסלם הקיצוני.

יאיר ורדי, מנהלו האמנותי של סוזן דלל שנכח באירוע אמר כי התחלחל לראות כמה דק הגבול בין מפגינים אלה ואחרים שהיו עלולים להשליך חומרי נפץ. השמירה סביב המופעים הנוספים תוגברה, אם כי השום מקום לא הרחיקו לכת עד כדי בדיקת תיקים.

איום לפיצוץ בהתחלה, היה סימן לפיצוץ מסוג אחר בסופה, עם יצירתו הגראנדיוזית של חופש שכטר שהצליח לרעיד את מושבי האולם במתקפת בסים צולבת. היה מדהים. ראה פרק 2  

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[ad]