חללים המתהווים בין גופים שאינם

חללים המתהווים בין גופים שאינם

עמנואל ויצטום

 

טקסט זה נכתב בעקבות קריאה בספר "על הריקוד", טקסטים על המחול מאת המשוררים הצרפתים סטפן מלרמה ופול ולרי בתרגומה המופתי ועם אחרית דבר מרתק של ליאורה בינג היידקר. טקסטים אלה מרחפים בין פילוסופיה לשירה, בין הגות לשיחה. הם עוסקים בחיפוש אחרי מהות התנועה, מקום האדם בהבעה ומחיקת הדימוי שפעולת המחול יוצרת או כמהה לה. כך, בטקסטים שלו על ריקוד עוסק מלרמה בנקודה בה הטקסט האמנותי הופך מייצוג של יחסים בינאריים של נכתב/מבוצע לרגע שבו הכתוב והמבוצע מתאחדים ויוצרים מרחב חדש הפורץ גבולות או מסגרות. מרחב שפועל מעבר לכתוב ולמבוטא. אותו מרחב שבו הכמיהה היא המטרה, השאיפה היא ההגעה, התהליך הוא התוצאה. בשדה שבו משמעויות נוצרות ונמחקות ללא הפסקה. הצייר האמריקני מארק רותקו, השייך לזרם האימפרסיוניזם המופשט של שנות ה50 של המאה ה-20 מהווה לטעמי מייצג של תהליך זה. בתחילת דרכו כאמן צייר את שראה: רחוב, תחנת רכבת תחתית, דיוקנאות. אך מסוף שנות השלושים תהליך יצירתו הפך להמחשת מחיקת הדימוי: תיעוד תהליך של היעדר, ניסיון ליצור את התאדות הדימוי המוכר עד שהדימוי נשאר ללא ייצוג. ציוריו הפכו להפשטה טהורה – מסגרת של מלבן או ריבוע, כמה גווני צבעים בריבועים או מלבנים פנימיים. זהו…

 

כלומר, מדובר בתהליך התכנסות, איבוד צלם, חיפוש טוהר הבעתי מתוחם. אותן צורות ביטאו לטעמי רגע נעדר מלא עצב, בדידות, אצילות, ביישנות וניגודיות בתוך מסגרת כל כך פשוטה. בעוד שצורות אלה מביעות תהליך של סטטיות ושל התכנסות פנימה ישנו תהליך מקוטב הפועל בו זמנית. תהליך של שאיפה לתנועה מתוך חוסר התנועה, תהליך שבו מתקיים שיח החורג מצורה, סגנון או תקופה; כאילו הצורות צפות על פני הדף בתנועה מתמדת כמו גלים מיקרוסקופים היוצרים אפקט תלת מימדי של עומק וגובה במרחב, תנועה בתוך אי תנועה.

 

תנועה זו שמתארים ציוריו של רותקו פועלת בדומה ל"כתב הגופני" של מלרמה השב להיכתב ולהימחק במרחב. לפי מלרמה, הרקדן יוצר את המשמעות במעבר מתנועה אחת לשנייה. חוסר התנועה בין תנועות, השקט שבין הצלילים או האלם שבין המלים הם שיוצרים את מוחשיות או את משמעות התנועה, הצליל או המילה – זהו הרגע שבו נוצרת אמנות לטעמי. הרגע שבו הנרמז, מה שנשאר מחוץ למדובר, הפוטנציאל של הנראה או המושמע, הוא הנרטיב העמוק של האמנות. הרגע שבו לא נוכחים הטכניקה, ההופעה, המעטפת התרבותית או הסמלית. הנוכח הוא ההעדר, הקישור האקטיבי שחומק מפעולת הבעת התנועה, הצליל או המילה שמתקיים במרחב הוירטואלי של הדמיון המפרש אותה או הופך אותה למרחב התרחשותי. כמה פעמים התחלתם לקרוא ספר או שיר, ראיתם עבודת מחול או שמעתם יצירה מוזיקלית ופתאם מצאתם את עצמכם נשאבים אל תוך מרחב לא מוגדר כאילו אתם נמצאים בעולם הדמויות בספר; המוזיקה או התנועה נוגעים בכם בצורה כזו שחיי היום יום שלכם מתמוססים. אתם כאילו שוכחים שאתם באולם קונצרטים, או במיטה שלכם קוראים ספר אלא מתמוססים אל מרחב שבו ההתרחשות היא האין, המרחב שבין המבוצע או הנכתב לבינכם הקולטים או מפרשים אותו. מרחב שבו אינכם מבצעים פעולה מוחשית שדרכה נוצר עיבוד, אלא כאילו מתקיימים בתוך מרחב שבו ההתרחשות האמנותית הופכת לשדה מלא אפשרויות. הריכוז מתחדד, רעד עובד בגוף ואנחנו כאילו אומרים לעצמינו: "רגע, מה קורה כאן!?". שדה שבו מתמוססות היצירה וביצועה אל תוך מרחב שהוא הפרשנות.

 

במרחב זה המבצע הופך למעשה לכלי בתוך מערכת היחסים שבין הנכתב והמפורש. למעין צינור דרכו עוברת היצירה – מהיוצר אל הצופה. לכאן נכנס מאפיין נוסף במערכת יחסי הגומלין בין הכתוב למושמע, וזהו ההקשר. ההקשר והפרשנות ממקמים את הטקסט במרחב פתוח שבו אין "אמת אחת" אלא ריבוי אמיתות שנמצאות בשיח אחת עם השנייה. הטקסט – בין אם מילה, תו או תנועת מחול, הוא רגע בתנועה מתמדת, תיעוד רגעי של סימן רב ממדי. בתוך תהליך היצירה המבצע הוא מעין הכלאה של מסומנים – אם ניקח את מאפייני תיאוריית הסמיוטיקה של פרדיננד דה סוסור (אבי הבלשנות המודרנית במאה העשרים שהמציא את הגישה הסמיוטית של השפה שבה יש מסמן ומסומן. המסמן הוא המילה הכתובה כגון האותיות כ.ל.ב והמסומן הוא ביטויה, השמעת המילה כלב והענקת המשמעות לה). המלחין כתב את התו דו (המסמן), והמבצע מבצע את התו דו (המסומן). המפגש האובייקטיבי ביניהם נוצר בחיבור שבין כתיבת התו לביצועו. אך באותו זמן למפגש זה יש ממד נוסף והוא הממד הסובייקטיבי של הקשר ופרשנות.

 

"פרשנות" היא שדה חסר הגדרה או יציבות שבו נפגשים המחבר והמבצע. במרחב זה מתמוסס התו, מתמוססת התנועה או המילה עם הפיכתם לתלויי הקשר, לרגעים שלא נתפסים כאירוע בודד אלא כחלק מתהליך. רגע שהוא בין תו לתו, בין תנועה לתנועה, בין מילה למילה. כך התו וביצועו, היצירה והשמעתה תלויים זה בזה בכדי ליצור משמעות. משמעות דינאמית שמשתנה ללא הרף בביצועו או לאחר מכן בהקשרו או בזיכרונו אצל המבצע או אצל הצופה. כפי שמלרמה אמר: הנרטיב האמיתי של הריקוד טמון בשינויי הצורות המתהוות ברטט הבלתי פוסק על ידי הגוף ובחללים שמתהווים בין הגופים שאינם. מה שנשאר מחוץ לדימוי מגדיר את הדימוי. כפי שהשקט פועל ביחס לצליל או חלל הדף הלבן ביחס למלים הכתובות.

באותו רגע, החלל שבין הגופים שאינם קורם עוד וגידים. ה'לא מוחשי' בהגדרתו הופך למוחשי בעין הצופה המחבר בין סימון התו לבין פוטנציאל הפרשנות המושמעת שלו. ברגע זה הטקסט נמצא בתמורה תמידית, בין אם בביצוע הפרשן או בפרשנות הצופה או השומע. הצופה והמבצע מתקיימים למעשה באותו מרחב – אך בנקודות שונות בתוכו. המבצע שואף להפוך לערוץ דרכו הנכתב עובר לצופה. בכך מוותר המבצע על היותו "משמיע" או "מראה" והופך לערוץ דרכו הנכתב שואף לעבור ללא תיווך לשומע – רצון המבצע הוא שהצופה לא יראה או ישמע אותו אלא דרכו יראה וישמע את המוזיקה או התנועה. בכך המבצע הופך לתנועה, צליל או דמות; הוא בעצם הופך לדימוי. דימוי המגדיר את עצמו בהיעלמותו. בו בזמן, גם השומע הופך לנכתב בכך שבתפיסתו את רגע הביצוע גם הוא מבצע את הטקסט על ידי הענקת משמעויותיו ופרשנויותיו לנכתב שמועבר אליו באמצעות הטקסט או המבצע. בכך הפעולה של הצופה היא בעצם אי פעולה, פעולתו הפיזית היא הקריאה, שמיעה או צפייה, אך "ביטולו" את עצמו, התמוססותו את תוך המרחב אותו בורא היוצר ושהוא חווה באמצעות המבצע הוא רגע יצירת היש בתוך האין. בנקודה זו שבין פעולה לאי פעולה – בחללים שמתהווים בין גופים שאינם, שם נוצר רגע האמנות.

 

 

 

 

[ad]