The Project, TAPAC November 2010 'הפרויקט' ב'משכן לאמנויות הבמה תל אביב

The Project, TAPAC November 2010 

 

'הפרויקט' ב'משכן לאמנויות הבמה תל אביב'. 30 בנובמבר

 

צילום : אייל לנדסמן

 

אורה ברפמן

 

יוזמתם המשותפת של האופרה הישראלית ומרכז סוזן דלל הבשיל בשלב ראשון לכדי פרויקט עצמאי שעומד בזכות עצמו ושמו 'הפרויקט'. שם צנוע שלא מושך אש, לא מתחייב שיהיה לו המשך. אך מאחורי ההצהרה המצטנעת מסתתרת שאיפה להחיות את פורמט הלהקה הרפרטוארית שפס מעולם המחול הישראלי לפני שנים רבות אחרי שגם בת שבע וגם הלהקה הקיבוצית הפכו להיות מזוהות עם יוצר אחד ולהקת בת דור קרסה והתאיידה. שלש להקות אלה היו להקות רפרטואריות שהשתדלו להביא לקהל המקומי רפרטואר בינלאומי.

1291293414.JPGדור שלם לא יודע שמיום הקמתה ולאורך עשרות שנים, תפקדה להקת 'בת שבע' כלהקה רפרטוארית  לכל דבר, כמו 'בת דור' שקמה מיד אחר כך. פעם להקה רפרטוארית הייתה הפורמט הרווח ולהקה מודרנית יחידה שהייתה מזוהה עם יוצר הייתה 'קול ודממה' של משה אפרתי.

כל אחת מהלהקות התנאו בקשרים הבינלאומים שלהם. לקיבוצית היו קשרים מיוחדים עם יירי קיליאן ומץ אק שהעניקו לה יוקרה. ל'בת דור'  היו לא מעט יצירות של כוריאוגרפים מובילים אירופאיים כמו ואן מאנן והלאה, בזכות קשרים טובים ותקציב נכבד ופניה של 'בת שבע'  היו מופנים בעיקר לעבר מחול מודרני אמריקאי. .

תקופת מה עוד הוזמנו יצירות של כוריאוגרפים זרים גם אחרי כניסתם לתפקיד של נהרין ורמי באר אם כי במשורה, מבלי לערער על מעמדם המוביל של נהרין ובאר. אך הזדמנויות אלה הלכו והתמעטו עד שנמוגו כליל.  

רבים קוננו על העלמן של להקות הרפרטואר מנוף המחול בישראל. יוזמות קודמות להקים להקה כזאת קרסו בטרם קרמו עור וגידים, בעיקר מסיבות כלכליות. רכישת זכויות לעבודות של יוצרים מהשורה הראשונה דורשת תקציבים נדיבים ואילו יוצרים מהשורה השנייה והשלישית מהווים כח משיכה חלש בהרבה.

פרויקט האופרה בשיתוף עם סוזן דלל החל להתממש השנה, וכך קמה להקה אד הוק שאספה אליה קבוצת רקדנים מקומיים טובים. לניהול הפרויקט נבחר מאטה מוראי, רקדן לשער בבלט הישראלי.

צריך להסתכל על 'הפרויקט' כפיילוט לתכנית רחבה יותר ומנקודת מבט זו לבחון את הרפרטואר ואת האג'נדה האמנותית שמנסים לקדם שני המנהלים הכלליים: יאיר ורדי מנהל סוזן דלל, מנהל המחלקה למחול באקדמיה בירושליים וחנה מוניץ, המנהלת של האופרה.

שלושת הכוריאוגרפים שהוזמנו לקחת חלק בפרויקט הם יוצרים מנוסים שידועים בקרב חוג המחול הבינלאומי, אם כי שמם אולי לא שגור על כל לשון כשמם של חברי המעגל הראשון של הכוריאוגרפים המובילים את המחול העכשווי. שלשתם העלו בפרויקט עבודות מחוליות במובהק שהולכות בדרך סלולה. בחירה זו בהחלט אופיינית להרבה להקות רפרטואריות בכל העולם שקהל הבית שלהם שמרן יחסית והוא רוצה לראות מחול שבו עדיין רואים את טכניקה, את יכולם הפיזית של הרקדנים. מחול שמתנהל בדרך בטוחה יחסית, בניגוד לעבודות פחות קונצנזואליות, מושגיות או מותחות גבולות שיש בהן סיכון קופתי.

 

 שלושת הכוריאוגרפים שהוזמנו לעבוד עם הרקדנים הם עמנואל גת (Emanuel Gat ) שעובד כמעט ארבע שנים מבסיסו בצרפת ועושה שם חייל, יאקופו גודאני (Yacopo Godani ) יליד איטליה, אך מרבית הקריירה שלו התרחשה מחוץ לגבולות מולדתו ומרקו גקה, יליד גרמניה, כוריאוגרף הבית של בלט שטוטגרט ובלט סקאפינו.

את הערב פתחה עבודתו של גת ,'דרך האמצע' (2007 ) ולקחו בה חלק 11 רקדני הקבוצה. 'דרך האמצע' דומה מאד ברוחה לעבודות שיצר גת זמן קצר לפני שעזב לצרפת שבהם חקר התנהלות אנרגטית על הבמה שבה נוצרים מבנים שמתפרקים תדיר ומתאספים שוב ושב, כמו להקת דגיגונים שמסתערים קדימה יחד בתואם גמור ובהבל אות נסתרת, מתפרק הסדר הממושטר לתוך כאוס גמור שממנו הלהקה יוצאת שוב יחד, מחוזקת יותר. המוסיקה, כמו גם מחזורי האנרגיה, פועלים בלופ, נשלטים על ידי שני הכוחות הסותרים של הרמוניה ובטחון במסגרת הקבוצה לבין החירות המושגת בדרך האינדיבידואלית העצמאית.

 

מהשנייה הראשונה שעלה האור על הבמה אחרי ההפסקה, היה ברור שעבודתו של גודאני- 'שנות אור', רוייה כולה במשקעי עבודותיו הקדומות של וויליאם פורסיית'. זה אותו הלוק, אופי המוסיקה שנבחרה שבה משתברים צלילים זכוכיתיים, אופן אחזקת הגוף, הזרועות עם אמות יד  בחצי סיבוב, זוית תנוחת כפות הידיים, שילוב בוטות נוקשה וזרימה חושנית. הייתה זו גם התלבושת האופיינית שאותה ראינו בארץ לראשונה בפנינה הכוריאוגרפית המאד מוכרת של פורסיית': 'באמצע… מעט מוגבה' שהביאה לארץ להקת הבלט של מונטה קרלו, זו עם הבגד השחור הצמוד עד למפרקי כף היד שחלקו העליון רשת שחורה שקופה למחצה, עם תפרים מודגשים.

זוהי כוריאוגרפיה שכמו המקור מצליחה לחבר בין נוזל לברזל, בין אש וקרח. בין גוף גמיש ורך לבין צעדי פוינט עם עוצמות מדויקות כשל סכין מנתחים ורגליים שמגיעות לאוזן.

גם לגודאני שרקד אצל פורסיית' נותר חור פעור של געגוע ואולי נסיון לרמז על חלקו או שותפותו בהווצרות שפתו של פורסיית' הכה מוכרת. מי יודע. אם כי גודאני, ככתוב בתכניה, הצטרף לבלט פרנקפורט בתחילת שנות התשעים, אחרי שפורסיית' כבר ביסס את המוניטין שלו.

גם כך, גודאני יצר עבודה שבה עושר מרשים של תנוחות והתפרקויות וגודש תנועתי אינטנסיבי ותובעני שהרקדנים עמדו בו בכבוד, אם כי פה ושם נצפה עיגול פינות שבא להסוות מגבלות של טכניקה.

זה היה יכול להיות יותר מרשים, אילו היה מרחק גדול יותר בין המקור ל"הומאג'".

 

את הערב חתמה עבודתו של מרקו גקה ( Marco Goecke ) 'סופרנובה' (2009 ) לשבעה רקדנים.

גקה התגלה כיוצר מקורי ופיקנטי עם חושים חדים של חית במה, כבר מהדקות הראשונות. הוא יצר שפת תנועה משעשעת ומקורית עם שלל תנוחות ודינמיות אידיוסינקרטית שמעלה חיוך כמו מראה כל אחד מהרקדנים המדשדש בצעדים קטנטנים, זריזים, כשל ירבוע בחולות הסהרה.

הוא ברא מעין עולם משלו בו כללי ההתנהלות שונים בתכלית ולכל מחווה וצעד יש אופי אבסורדי עד סוריאליסטי, ועל הכל שורה דוק של טרוף כמו בחלום.

גם עבודה זו סיפקה הזדמנויות למכביר בכדי להראות את איכות הרקדנים ובהחלט היה מה לראות.

 

קשה ואולי לא נחוץ להעלות היום את השאלה אם אנחנו זקוקים לקיים להקה רפרטוארית ברמה גבוהה, כי אחרת, חבל על הטירחה. אבל במידה ולפרויקט יהיה המשך, תצוץ שאלה זו במשנה תוקף, לאור דיונים על קדימוות ועלויות.  

 

 

 

 

 

 

Один комментарий к записи «The Project, TAPAC November 2010 'הפרויקט' ב'משכן לאמנויות הבמה תל אביב»

  1. There are also other repetoire companies in Israel, for example The Israel Ballet. Modern dance is not the only trend in this country.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *