הרמת מסך 2010 , סוזן דלל . 25-27 בנובמבר
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
פרויקט הדגל של משרד החינוך והספורט מתקיים זו השנה ה-21 למהדורה הנוכחית נבחרו ארבעה כוריאוגרפים לשמש כמנהלים אמנותיים לארבע התכניות.
יוצרים שרצו לקחת חלק במסגרת זו, הגישו מועמדותם. מי שעמד בקריטריונים, והיו כמה עשרות כאלה, יכול היה לבחור עם מי מארבעת 'החונכים', הוא היה רוצה לעבוד. כל אחד מהמנהלים האמנותים קיים אודישן לקבוצה שבחרה בו ומתוכם סימן את אותם שניים או שלושה יוצרים עמם הוא בוחר לעשות את כל הדרך. פרוצדורה נסיונית זו אמורה הייתה להבטיח שיתוף פעולה מבחירה.
עם השנים עברו הפרוצדורות שינוי בכל פעם שהנוסחה לא הביאה למהדורת 'מסך' ברמה הנכספת.
המנהלים האמנותיים שנבחרו הפעם הם תמר בורר, רונית זיו, רננה רז וסהר עזימי. הנסיון מלמד שאין לשום שיטה נוסחא שתפצח את קוד האיכות ותדע לחזותו מראש.
בימים שעמדו לרשותי ראיתי רק שלושה מסכים מתוך הארבעה ובמסגרתם צפיתי בשמונה עבודות שונות.
השנה התמהיל לא היה שונה בהרבה מבשנים עברו; עבודות ספורות הפתיעו והציגו אלטרנטיבה לרוח הדברים השיגרתית השוררת במהלך העונה. היו כמה עבודות בוסר מובהקות והשאר כאלה שהיה בהם משהו, אבל היוצר לא השכיל להוביל ולפתח את הדברים בבטחה .
מסך 1
הערב הראשון בו צפיתי היה מסך 1 בניהולה של תמר בורר ובו עלו עבודתיהם של מיכאל גטמן 'אב ונוצה' ( Father and feather ) ו'חולה בית' (Homesick ) של איריס ארז. שמות היצירות כאילו ניתנו על ידי קופירייטר שנון.
גטמן רקדן חזק והוא החל ברגל ימין. או שמאל. על כל פנים על רגל אחת, כשהוא מנסה לשמור על שיווי משקל במצבים לא קלים. מעליו צף אופקית , מוט מתכת מקומר קלות, תלוי מהתקרה באמצעו. נדמה כי כל משב אוויר מזדמן הניע אותו קלות על צירו.
מאחורי, שוכב מאחורי זוג משקולות התגלה גבר שרירי, עם כינור ביד. הכינור נמצא בקונטרסט לדימוי החזותי של הבחור בעל מבע קשוח ואטום, לבוש בגופיה שחורה ששידר איום בפוטנציה. במפתיע התגלה שהוא באמת מנגן. על הבמה התבצעו הרבה משפטי תנועה קצרים שבעיקר התמודדו עם קריסה עצמית, פיזית, אבל לא עם נסיון לקחת את המוטיבים הללו ולהוביל אותם הלאה.
מערכת יחסים מתפתחת בין השניים. מערכת מלאת חיכוך משום שהשניים מדברים בשפות גוף שלא נפגשות. גטמן רקדן, גמיש וחזק והוא הדמות שמקדמת את היחסים וקובעת את אופיים ומידת התקדמותם. ליושה סובה, הכנר שמשקיע רבות בחדרי כושר מפתח יותר שרירים, אבל פחות כישורי תקשורת
במחזה הזה הוא סביל עד אי-נוחות. מובל למקומות מביכים כמו בסצינה בה גטמן והוא מבצעים מין תרגילי ידיים וליושה שוכב על גבו ומופעל על ידי גטמן כשגבו לקהל. מרב מאמץ הרמת ידיו של השוכב, נשמעות נשימות ונשיפות בקצב גובר שמדמות אוננות.
מכאן מובילה מוסיקת נכאים שמשרה אוירה רגשנית ומשחק היחסים מתפתח במחוות ידיים, ליטופים ונגיעות, אלא שחוסר הסימטריה בין המבצעים מוביל לצרימה חזקה שבסופה מרים גטמן את שותפו כשהוא צלוב. ממחול שהתחיל בחקר תנועה הוא גלש לעבר מחוזות אחרים ואיבד מיקוד וכיוון.
בחלק השני של הערב העלתה איריס ארז את 'חולה בית'. התחכמות זו בבחירת השם אולי חיננית בשלב החזרות, אבל נתפסת כפחות אמינה בהמשך, אולי בגלל אילוץ כפוי של השפה שיש בו התחנחנות מסוימת.
הרקדנים אסף אהרונסון, אופיר יודלביץ' ותמי ליבוביץ' הראו יכולת והתגייסות לנושא. סביר כי לא היה עוד מחול בו נושא הזחילה בצורות מגוונות כל כך, מוצה לעומק כמו כאן. הזחילה שהתחבבה עלי במיוחד הייתה זו שבה החלק העליון של החזה פתוח ונינוח כשששתי הידיים מונחות בגובה הכתפיים ואילו האגן מוטה על צידו והברכיים כפופות, אך רחוקות זו מזו והן משמשות גם כנווט וגם כמנוע ההתקדמות הצידית הזו. ובאמת, יכולת הגוף לתפקד במצבי קיצון הוכחה גם כאן. שני הגברים כשהם כבר עומדים בסופו של דבר, נכון יותר- מנסים לעמוד, הם נדרשים להרבה הנפות אברים כדי לא להתמוטט. באדיקות הם מחפשים ואף מוצאים דרכים מגוונות כדי להסיר את חולצתם ולקנן בטי שירט של חבריהם למסע. שפת הגוף שלהם מזכירה תאורים קליניים של הפרעות התנהגות כאלה ואחרות. חסר היה לי רק לראות את אחד הגברים מוציא לשון ארוכה לתפארת מבין פינת שפתיו, מחווה שמוכרת כל כך ממקום אחר. המשתתפים עוברים ממצב של שינוי תודעה מרצון לפרצי תנועה כמעט בלתי נשלטים, שמקפיצים אותם כאילו קבלו הלם אנרגטי ממקור חיצוני.
ארז הצליחה לבסס את הסביבה הפיזית ואת רוח השפה שבה היא בחרה להשתמש, גם את האוירה ואת בסיס מערכת הכוחות בין השלושה, כלומר את מרכיבי ההכנה ליצירה. אך לא השתכנעתי שהדרך הלאה קיימת או בכלל סומנה.
כבמחווה ל'פריידז' של אנה הלפרין, חודשים ספורים לאחר ביקורה בישראל, הקבוצה מכלה את מחאתם הקיומית בקריעת מצע הקרטון עליו התגודדו עד כה. פיסות הקרטון בגווני הבג' נראה נפלא באור הספוטים ומקבלים מימד פיסולי במיוחד כשהוא שהוא נערם, נקרע ומושלך. בניגוד, אני מבינה, לרבים וטובים, אני לא סבורה שאיריס ארז הצליחה עד כה להשתחרר מצלה של יסמין גודר. נכון לעכשיו, יסמין עושה את גודר יותר טוב.
——————————————————
מסך 3
את מסך 3 הובילה רננה רז וזה המסך הייד שבו חברו שלוש יוצרות: דנה רוטנברג, גילי נבות ומאיה ברינר.
מבין השלוש, בלטה עבודתה של דנה רוטנברג 'אישונים' , דואט לשני גברים- אופיר יודלביץ' ואורי שפיר. לצדם, על הבמה, שני מוסיקאים פרועים במובן הכי טוב של המילה- נועם ענבר ואדם שפלן.
בתחילה, עומדים שני הגברים בתוך מעגל אור המוקרן לעברם. שניהם לבושים בחליפות ועניבות פרפר ונראים כמו שני אנשי עסקים מהוגנים בדרך מעלה, אך למעשה, אלה שני מתחרים מלאי טסטוסטרון שחיים בבועה שבה המרוץ הוא חזות הכל.
פרק שלם מוקדש למפגש הראשוני ביניהם; האחד מושיט לרעהו יד והוא עונה לו בדחיפה ידידותית על חזהו וכל מתחיל ריקוד שלם של מחוות ידיים מכל ההיי פייבים וכייפים וכפות שאי פעם רוכזו על במה אחת. רוטנברג מצויה בדקויות עולם הקודים הגברי והיא שולה משם פנינים כוריאוגרפייות, בהומור, בחן ובחושי במה מחודדים.
במקביל לתחרות ולהתחברות בין הגברים, מתקיימת תחרות סמויה על תשומת לבו של הקהל בין הרקדנים והנגנים. פעם זוכים אלה ופעם אלה ובמבט לאחור, הזוכים הם הצופים.
העבודה השנייה הייתה של גילי נבות פרידמן ובה לקחו חלק יניב אברהם, אלה רוטשילד, מאמי שימזאקי ודורון רז, קבוצה חזקה של רקדנים.
מי שהלביש אותם באוברולים קצרים ורפויים בגוון גזר בהיר וגיזרת חביתה, כנראה חסר נסיון בעיצוב תלבושות לבמה בכלל ולמחול בפרט וראוי שיבוא על עונשו ויצא לכיכר העיר לבוש בפריט טריקו בגווני הגזר החיוורני בעצמו.
המחול עצמו, מבלי להכביר במילים, נותר דהוי, ללא עבר וקונטקסט וכך גם לא הוליך רחוק את העבודה. גם הבחירה במוסיקה לא תרמה לעבודה הרבה ונסיון זה, יש לקוות, יועיל ליוצרת אם תצליח להפיק ממנו לקחים.
התכנית נחתמה עם עבודה של מאיה ברינר- המופע. ברינר רוקדת בעבודה עם שני בן חיים שהייתה שותפה לתהליך. שתיהן נתלות ביאוש בצלחת לבנה. בדואט זה הם הצליחו ליצור קשר עמוק ביניהן שבו זו נאחזת בשנייה כאילו במלחמה הזו שתיהן נגד העולם, או להיפך. שתיהן ביצעו היטב את המחול ויצרו קשר מסתורי משהו שמחבר ביניהן. ברינר הצליחה לברוא איזו מציאות שבו רב הנסתר על הניגלה. ולשאלה מדוע האחת נזקקת להניח את צלחתה על העורף, למשל, לא בא מענה מתוך העבודה. אם כי נותרתי עם תהיות, הייתה תחושה שהיוצרות ידעו על העבודה יותר ממה שהשכלתי לשאוב ממנה. התאורה ועיצוב הבגד בהחלט תרמו נכבדות לעבודה.
—————————————————
מסך 4
מסך זה הוא בניהולו האמנותי של סהר עזימי. הכוריאוגרפים המשתתפים הם אלעד שכטר, שלומי פריג' ואריאל כהן.
בתכנית הזו התקבצו שלוש עבודת שונות בתכלית זו מזו. בסיכומה של צפייה, מבין שלושת המסכים שראיתי , היה זה המסך היותר מעניין מבחינתי.
אלעד שכטר הביא לבמה את 'הפוניסים', ארבעה אחים ואחיות שחבל טבור מטפורי עדיין קושר אותם אחד לשני. אותו קשר שבא לביטוי ביחסים קרובים, מגוונים ומנחמים, אוצר בתוכו גם צד אפל שבו מתפתחים משחקים שמובילים לשבירת טאבו, יחסי גילוי עריות, ואלימות, בו לוקחים חלק ארבעתם. הרקדנים אלעד שכטר, יפתח מזרחי, ענת יפה וקוראלי לאדאם- עשו עבודה טובה.
אלעד התחיל את העבודה בשימת דגש על ביסוס יחסי הקירבה בין הארבעה ובהחלט הראה בפרק זה בגרות ושיקול דעת. אלא שמהר מדי הוא מקדם את המהפך ומתרכז במערכת היחסים שהולכת ומתעוותת שזה בהחלט סיפור טוב למוסף שבת בעיתון. אלא שעל הבמה נדרשת מידה רבה יותר של סובטיליות באופן הסיפור, אם רוצים להשיג ביטוי אמנותי ולא צילום פאפאראצי. במקרה שלנו, נדרש הצופה לפתוח את פיו ולקבל את כל המנה ישר מהכפית.
הגישה הפשטנית באה לביטוי כבר בהתחלה עם הבחירה להשתמש במוסיקה של תיבת נגינה, צעצוע מכני שמופעל על קפיץ ומנגן לילד הנם במיטתו, שבאה לבסס את עידן התום האידילי שבתחילת הסיפור. בהקשר המסוים הזה, זו בחירה נדושה. פשטנות זו הייתה בעוכרי העבודה עוד יותר, כשנדרשה דרך מתוחכמת יותר להעביר את המארג הכה מורכב ורגיש של הנושא.
'ראשומון' של שלומי פריג' היה ללא ספק הפתעת הערב. זו הייתה עבודה שטופלה בדקדקנות לא אופיינית לפרינג' המקומי. הרקדניות שקבלו קרדיט של שותפות ליצירה היו רוני ננר, טליה פז, מאמי שימזאקי איה שטייגמן שיחד יצרו אנסמבל מרתק, מדויק וממוקד שפעל בנקיון צורני יצא דופן.
הבמה בסוזן דלל נפתחה עד שוליה ויצרה חלל גדול שהתמסר לתאורה המרשימה שהלכה ומילאה את המקום בטכסטורות אור וצל מסתוריים שתאמו ככפפה לנושא האמת החמקמקה רבת-הפנים בסיפור ראשומון. ארבעתן, היו מצוידות בפיאות קארה ונראו לרגעים כאחיות משובטות והן נעו ברחבי הבמה בחרישיות ונחישות, בדייקנות ותואם וביצעו שפה תובענית לא פחות טוב משהיו עושות זאת להקות מבוססות בהרבה.
פסקול שליווה את ההופעה עוצב על יד פריג' ולא במפתיע, הבחירות דיברו באותה שפה כמו התנועה. פריג' בונה ומפרק מבנים ושוהה בכל אחד מהמקומות הללו בדיוק במידה כדי לא להפר איזה איזון ניסתר, די זמן כדי לבסס התרשמות ומיד תוך שינוי מהיר, עובר לנקודה הבאה.
היה בעבודה יופי רב שנסמך על כל מרכיביה של העבודה שהייתה המהודקת והמדוקדקת בין כולן.
את הערב חתמה יצירה של אריאל כהן שהעלה עבודה סימבוליסטית, סוריאליסטית, קירקסית להפליא ופרועה עד בלי די וללא בושה, שהביאה אתה ניחוח זר, של מקום אחר. ליצירה המעוררת הזו, תוצר של חשיבה מחוץ לקופסה, הוא קרא בשם 'מאבקים לאהבתה של המאה ה-21' שלוותה במוסיקה מקורית של משה קוטנר אקא, "מישל לה היסטריק".
על הבמה כמה דמויות לבושות במחוך תחרה ועל הגוף חברבורות שחורות, כאילו היו דמויות בסרט מצויר. בחורה מדשדשת אך בקושי מנסה בעזת סכין לחתוך את סרטי הטייפ האדום שכורכים את גופה כאילו עיצב את החיזיון אינסטלטור מומחה. משהצליחה להשיל מעליה את הכבלים ויצאה לחופשי, היא קרסה ומתה סופית עד שקמה לתחיה באורח נס, הרבה יותר מאוחר, אחרי שכבר התרגלנו לגופתה.
יש וודאי יותר מסיבה אחת מדוע שדה המחול המקומי כמעט ולא עוסק בסוגת המחול המוטרף ממש. אולי משום שהשיגרה שלנו מוטרפת דייה והמחול מרגיש שהוא צריך לקחת אחריות עליה. ברצינות.
אבל אריאל כהן בחר ללכת בדרך הקשה, בדרך השטות, האבסורד, תאטרון המחול הפסיכו- מקאברי, שאחד מנושאי הדגל שלו היא הלהקה הצרפתית "זופסי קומדי ( Zoopsie Comedi ) ודומיניק בויאבן ( Boivin) . לא זכורים הרבה פרקי תנועה כל כך מצחיקים שמרמזים על סמליות מיסטית עם ניחוח שטני.
המרחק בין רכב צעצוע באדום מבריק לבין תת מקלע בידיהם של אנשי פרסום אינו בלתי נתפס. היום הם מוכרים מלחמה לפוליטיקאים ומחר לתכנית ריאליטי בטלויזיה.
מוחצן, מוגזם, חצוף ומעורר וכן, לא מעט מההומור כאן הוא ג'ובנילי לגמרי, אבל בבסיס המחול שלל נושאים ראויים וכנראה שסאטירה מוסוות וזו עשויה להוות איום על כל מקובעי התודעה.
[ad]