נדין בומר- להקת מחול אנימטו, 'קולנוע אמריקאי', סוזן דלל, במסגרת מחולוהט

נדין בומר- להקת מחול אנימטו, 'קולנוע אמריקאי', סוזן דלל, במסגרת מחולוהט. 18 באוגוסט

צילום: אייל לנדסמן

 

 אורה ברפמן

 

1282463433.JPGנדין בומר מעלה העונה את עבודתה 'קולנוע אמריקאי' עם קבוצה של חמש רקדניות. העבודה בנויה משני חלקים תחת הכותרות: הצגה ראשונה והצגה שנייה.

על עבודתה היא כותבת בדף הנלווה למופע: "היצירה מעלה  בדרך ייחודית, מקורית ושנונה את חווית הצפייה בסרט קולנוע, המוקרן בשתי הצגות. בהצגה ראשונה מגיעות לקולנוע מריונטות המעבירות את חווית הקולנוע מנקודת מבטו של מפעיל הבובות.

בהצגה השנייה מגיעים לסרט אנשים המהווים תרגום לדמות המריונטה."

את סוגת המחול שהיא מציעה לקהל היא מכנה 'אנימטו' ככזה השואב השראתו מעולם האנימציה. אלא שסרט אנימציה שואף להגיע לחיקוי מושלם של תנועה זורמת באמצעות טכניקה שבה יוצרים רצף תמונות יחידניות המפרקות את התנועה לגורמיה והרצה מואצת של כל ציור, איור או גוף תלת מימדי יוצרת אשליה של תנועה זורמת. אך בומר לוקחת את התנועה האנושית ומפרקת אותה למקצים ויוצרת תחושת פרגמנטציה מודגשת, שהיא לב העניין הסיגנוני. במובן זה, הקונספט אינו רחוק מזה של רקדני הברייקדאנס דווקא, ההיפך מהאילן בו היא נתלית..

במערכה הראשונה, מחופשות הרקדניות למריונטות ולבושות בבגד בד בצבע עור עם תיפורים מודגשים כדי להשיג מראה של בובה מחומרים רכים. {אגב, מפעיל הבובות המוזכר לעיל, נמצא רק בתוכניה}. לחלקן שכבות חומר מילוי נוסף כדי להסתיר את פרטי מבנה הגוף ומינו. בעזרת פאות ואיפור נוצרת חלוקה בין דמויות נשיות ודמויות גבריות. האחרונות מרבות לחזר אחרי המריונטות הנשיות  ונעשה נסיון להבנות לכל אחת מהמשתתפות סימני תכונות ספציפיות.

מדוע מסתמנת כאן הנחה כי יש קשר אינהרנטי בין אנימציה לבובנאות, לא ברור לי.

גם לשאלה איך ומדוע עשויות בובות בד לספק תובנות על חווית הצפייה בקולנוע אמריקאי, בכך שהן מחקות התנהגות אנושית של צופים בני-עשרה, לא הייתה בערב זה תשובה.  אף לשאלה נוספת לא מצאתי מענה ביצירה עצמה, מדוע בהצגה שנייה, בה המשתתפים מייצגים בני תשחורת מן המניין, 'מתרגמים' את הבובות ושומרים על מרבית מרכיבי השפה האידיוסינקרטית שלהן.

 מנסיוני, בובנאים שואפים להאניש את הבובות ואילו כאן מחפצנים את בני האדם מסיבה לא ברורה.  

 

בשלב מאד מוקדם מסתבר שלא רק שאין תשובות לשאלות, ביצירה אין שאלות לתשובות.

 

הויתור המוחלט על בניית הגיון פנימי, מותיר את המחול כמשרת איזה קו סיפורי באמצעים תיאטרליים שבא לשעשע קהל בלי לאתגר אותו יתר על המידה.  זו בהחלט גישה לגיטימית בעולם הבידור, אבל יש בה הרבה פחות עניין בקרב הגרעין היותר קשה של שוחרי המחול העכשווי שמבקשים לראות התמודדות עם סוגיות הנמצאות בשפה עצמה ובבסיס היצירה האמנותית.

 

הרקדניות בהחלט ביצעו נאמנה את תפקידיהם, לחלקן יכולות טובות ומעניינות והייתי שמחה לראות אותן מתמודדות עם חומרים יותר מרתקים. בומר עצמה הוכיחה כאן ובכמה עבודות קודמות הזכורות לי, מיומנות במה לא מבוטלת שמתבטאת בקומפוזיציות בימתיות נאות, בדמיון והומור באשר לתלבושות ולאביזרים עיצוביים. אלא שעבודת מחול הנשענת על פלח של תיאטרון בידורי המסתמך על איזה גימיק תנועתי שחוזר על עצמו לאורך כל הערב, מאבד גובה מהר מאד. גם אם לעיתים היו משפטי תנועה שיש בהם חן ומקוריות, הם דוללו בתוך קונטקסט חסר כוח השגבה,  ולא הצליחו להטעין משמעות ביצירה. חסר היה נסיון לרבד את העבודה ואפילו לטפל בה מוסיקלית באופן יותר מתוחכם. הייתה כאן הסתפקות במחרוזת שירי פופ אמריקאים שלא השפיעה כלל על ההתרחשות הבימתית.

בסך הכל יש כאן הסתמכות על קלישאות באשר למאפייני חווית הצפיה בסרטים, חוויה שהיא מזמן גלובלית עד לשורשיה. הדיון מסתבר, אינו בקולנוע האמריקאי ( (American Cinema או בתעשיית הקולנוע, אלא בקהל חובב סרטים שבעצם מעניינים אותו פחות ממזמוטי זוטות. דלי פופקורן ריק סיפק את הוכחה.

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.