תמר בורר ותמרה ארדה- 'אנה', במסגרת מחול לוהט בסוזן דלל, 17 ביולי.

צילום: תמרה ארדה

 אורה ברפמן

נקודת המוצא של עבודתם המשותפת של תמר בורר והצלמת תמרה ארדה, הם שיריו של מחמוד דרויש.  ההצלחה של 'אנה' היא באופן בו שתי היוצרות מצליחות לשמור על העברת המסרים באמצעים המובנים בתחומה; בורר, בתנועה ואמצעים בימתיים נלווים וארדה בצילומי סטילס ווידאו. בתהליך, נוצרה אינטראקציה מעניינת בין שתי האמנויות וכן עניין באופן בו כל צד נותן תוקף לעבודתו של השני, מניע את העניין המרכזי  בעבודה ומאפשר לה להמריא.

בתמונה הפותחת רואים ערימת שמיכות צמר בגב הבמה, למרגלות צילום נוף מדברי הררי. לאט מתבהר הצילום ונגלים פרטיו וכן מתגלית הערימה כנוף תלת מימדי וקטן מימד, בצמוד לצילום סטיל דו מימדי של נוף הררי, כאשר האחד מהדהד את השני.   לאחר רגעים הגוש מתחיל לנוע, יד מבצבצת ואחריה שנייה. בורר, שמצויה בשפת התנועה של הבוטו ושואבת ממנה, מבינה היטב את כוחה של תנועה מבודדת ואיטית הסופחת אליה את כל תשומת הלב. היא מבינה היטב את הכוח האגור באנרגיה עצומה כשהיא מרוסנת.

במהלך הערב היא נעה, אם בכלל, באיטיות ובריכוז עצום. לפעמים מתגלגלת, דוחפת או מושכת גופה על ריצפת הבמה. הצילומים וקטעי הוידאו משמשים לה רקע והקשר. בעוד התנועה שואפת למופשט, הדימויים החזותיים מסמנים ערכים קונקרטיים של מקום וזמן, ולא פעם מרבדים את האמירה הבימתית.

 לעיתים נראית בורר- העטופה כולה ביריעות בד צמר משתרכות ומאריכות את הגוף בו הרגליים נגררות  אחרי הגו- כזחל ענק כבד תנועה, לעתים כלטאה נחושה.  על המסך היא ישובה בפתח מערה בהרים, מניעה את ידיה בתנועה ריטואלית אל שולי הבטן, כבטכס פריון בעל גוון אירוטי משהו.

נוף הקדומים מלא ההוד של המדבר, על שלל האסוציאציות שאנו מייחסים לנשגבות הרוחנית שהוא מעורר, מתחלף בחורבותיו של יישוב ערבי מתפורר, נטוש. גם בו אין חיים. מדבר אנושי. יש מי שיראו במקום עבר ללא עתיד.  לא כך ראה אותו דרוויש, לא כך רואה אותו האוכלוסיה הפלסטינאית-ישראלית, לא כך רואים אותו פקוחי- העיניים שבינינו.

ארדה מצלמת אם יהודיה מהדסת בעקבות בנה חובש הכיפה שמתקדם לבד ללא ידה המושטת, באחת מסמטאות ירושליים העתיקה. בזמן אחר, יורדת במדרגות גם אם ערבייה בעקבות בנה המקדים אותה. אותו מקום, שתי אמהות. אותו דבר. אבל שונה; לא יפגש, לא יחבור. ועם זאת- אותו דבר ממש באימהות, בילדות, באנושיות, בתקוות. גם אם לא בשום מובן אחר.  שתי אבנים מאותו מחצבה.

בורר זורה חול ועפר מכיסים חבויים במעמקי בגדה. עננת האבק נוחתת על ראשה, חופן האבנים הקטנות מתפזרות למרגלותיה. בורר סטאטית, אבל העדשה חולפת במהירות על נוף שנגלה מאחוריה ונוצרת אשליה של דינמיקה, של זמן טס, של תנועה מהירה יחסית, בעוד היא משמשת כנקודת התיחסות יציבה.

בצילום תקריב, יד נשלחת ומניחה פתק מקופל בחריץ שבין שתי אבני קיר. הראש מפענח את זה כמחווה מוכר שבו המתפלל מניח פתק בין אבני הכותל. המצלמה מתרחקת והנה בורר משחילה פתקים לחריץ שבחומת ההפרדה רויית סימני ירי. כדור גומי חודר בטון?

במפתיע, מעטים הם היוצרים בתחום המחול שמתמודדים עם מורכבות המציאות החברתית ו/או הפוליטית. בורר עוסקת ב'מצב', תקופה ארוכה. 'אנה' היא עבודה פוליטית נטולת קלישאות, מעודנת, אנינה ומתוחכמת. ברור שהשילוב בין שתי היוצרות הניב עבודה מעולה; מרתקת, אינטלגנטית, מרובדת ומורכבת, שמתמודדת בנקל ובכל קנה מידה עם סך רכיביה תוך שימור תכניה התימטיים והאסתטיים.

[ad]