Mikhail Baryshnikov and Ana Laguna in 'Three Solos and a Duet'. Suzanne Dellal, June 26

Mikhail Baryshnikov and Ana Laguna in 'Three Solos and a Duet'. Suzanne Dellal, June 26

 

מיכאיל ברשניקוב ואנה לגונה : 'שלושה סולו ודואט'. סוזן דלל, 26 ביוני  

 

צילום: Bbengt Banselius

 

אורה ברפמן

 

1277787336.jpgכצפוי, מיכאיל ברשניקוב ואנה לגונה, שני שועלי מחול ותיקים, שלכל אחד מהם תיק זכויות גדוש משלו, בדרכו, חברו יד ביד, ראש עם ראש, כדי ליצור ערב בוגר, מר-מתוק, שמוכיח את שידענו לא מכבר, שחיים יצירתיים בעלי משקל – גם במחול בימתי פאר אקסלאנס- לא מסתיימים כשמאפיר השיער, מתרפה מעט חגורת המתניים וטונוס השרירים לא מה שהיה. בשלב זה חשוב מה יש בראש ומה ממלא את הלב, כמו גם פיכחון רב וכיול מחדש של אמות המידה.

הקהל, חלקו אולי בא כדי להיות במרחק נגיעה מאגדה חיה כמו ברשניקוב. אולי קיוו לזכות בכמה ניצוצות אחרונים מעקבי הוירטואוז. אחרים ידעו שבגיל 62 זה יהיה אחרת. בכל מקרה, היצירה הראשונה שפתחה את הערב, 'ואלס-פנטסיה'( 2009) של אלכסיי רטמנסקי למוסיקה של מיכאיל גלינקה, הייתה במובן מסוים בחירה בלתי ממריאה. זו עבודה חדשה בטעם של פעם. ברשניקוב מגלם את דמותו של המלחין שהיה מאוהב, עזב מאוכזב ולימים גילה שהזיכרון היה חזק מהאהבה גופא, שהתפוגגה. הכוריאוגרף ראה לנכון לדקלם את סיפור הרקע במהלך המחול עצמו- על המוסיקה- בלעדיו היו מחוות הפנים העשירות ותנועות ידיים רבות הבעה, ריקות ומיותרות. גם הכוכב המנוסה שהתפתה לשפה שאבד עליה הכלח במיוחד מחוץ למכלול סיגנוני ובהקשרו, חש ריחוק מסוים ואת הפער מילא ברמזים שהוא משחק אבל לא ממש שותף, שומר על מבט ביקורתי תוך שהוא קורץ בחינניות.  יותר מהכל הרקדן ניצל את העגלה כדי להוכיח כשרון קומי ודרמטי שאולי לא נוצל עדיין עד תום.

מיד אחריו עלתה אנה לגונה. להבדיל מקודמה, הנוכחים לא פרצו במחיאות כפיים סוערות עם כניסתה. סביר להניח שרובם לא שמעו עליה. הפעם האחרונה שלגונה הופיע בישראל (אולי גם הראשונה), הייתה ב'ג'יזל' של מץ אק עם בלט קולברג, בפסטיבל ישראל לפני אולי עשרים שנה.  אני מניחה שהיא בערך בת גילו של ברשניקוב. אני מאמינה שמי שראה אותה אי פעם- לא שכח. גם כאן היא עולה עם קטע סולו מתוך 'סולו לשניים' של מץ אק, בעלה, שהייתה לו למוזה. זו יצירה קצרה ומופלאה, רגישה ברמות נדירות, שבנויה על האישיות המורכבת של הרקדנית. בשנים האחרונות ראינו כאן פעמים מספר את הביצוע המרשים של טליה פז, שרקדה עונות רבות עם בלט קולברג.

בקטע זה לגונה מגלמת  דמות כפרית, פשוטה עד שוטה, מגושמת משהו בהילכותיה, והמחול מדבר על געגוע, עדנה, רגישות חשופה, ציפיה ואכזבה אך הסיפור בנוי בשפת תנועה ולא בתרגום גופני למילה המדוברת (כבסולו הקודם) ובזה כוחו. הביצוע דורש נוכחות  מהרקדנית דקויות מרובות ניואנסים ורגישות רבה. איכויות שכוללות בשלות ובגרות.

קשה לתאר את עוצמת תגובת הקהל שהתרגש עד בלי די והחזיר לרקדנית המיוחדת הזו אהבה ביללות, שאגות 'בראבו' מרובות ומחיאות כפיים ממושכות.

הערב כלל גם סולו של הרקדן/כוריאוגרף בניימין מילפייה, שאף הוא, כמו כל שאר היצירות בערב, התייחסו למעבר הזמן. ב'כעבור שנים', אכן מתעמת ברשניקוב עם דמותו על המסך הגדול שצולמה בסטודיו בעת שהיה נער עם יכולות מבריקות.  למעשה יש כאן דמות שלישית- צילו של הרקדן שגם לה תפקיד בדיאלוג הבלתי אפשרי בין הזמנים. בקטע מאד מוצלח, מביט הרקדן של היום בדמותו הנערית מבצעת פירואטים שלא נגמרים. בעריכה הרי הכל אפשרי. ככל שסיחרורו של נער מתמשך בהגזמה רבתי, כן הרקדן על הבמה מבין שהתחרות תמה. לא משום שהיום הוא במקום אחר, אלא שהעבר ומשקלו, אף הם תלויי זיכרון המתעתע מטיבעו.

 את הערב חתם דואט בשם 'מקום', אף הוא של מץ אק, שסיפק בערב זה את מרבית מידת המורכבות הכוריאוגרפית.

בסיומו של ערב הקהל התקשה להפרד. מחיאות הכפיים של הקהל העומד על רגליו ולאט קרב ומצטופף בשולי הבמה, חדרו גם אל מתחת למעטה החיוך המקצועי המושלם של כוכבנו. 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *