Shen Wei Dance Arts – RE. Israel Festival, Jerusalem Theater, May 26

Shen Wei Dance Arts – RE. Israel Festival, Jerusalem Theater, May 26

 

להקת שן ווי- רה. פסטיבל ישראל, תאטרון ירושלים, מאי 26

 

Photo: Lois Greenfield

 

 אורה ברפמן

 

1275238120.jpgבביקורה השני של להקת שן ווי בפסטיבל ישראל, מעלה הכוריאוגרף שן ווי (Shen Wei ) את עבודתו "רה" (Re ) המורכבת משלושה חלקים שכל אחד מהם נוצר לחוד במהלך 2006 ועד 2009. שן ווי מתאר את היצירה הטריפטיכונית כשואבת השראה ממסעותיו בטיבט, באנגקור-ואט שבקמבודיה ובסין, מכורתו, אותה עזב כדי לממש את חירותו האמנותית.

אין לטעות בשפתו של היוצר ובמקורותיה האסתטיים הנעוצים בתרבות המזרח הרחוק הן בהשפעות השפה הויזואלית ויותר מכך תפיסת הזמן והתנועה בחלל ובאופן שבו הם משפיעים על הזרימה האורגנית של התנועה.

היצירה 'רה' אינה באה לשקף את חוויות מסעותיו של ווי במובן הישיר, אלא לספק נקודות מוצא חוויתיות, רגשיות, רוחניות והגותיות. ווי מלווה את המחול בהקרנת תמונות על המסך האחורי הגדול, אותן צילם בעצמו.

הרגישות הגבוהה של ווי לפרטים החזותיים מובנת על רקע העובדה שהוא גם צייר מיומן, אבל חשיבותו כמובן הרבה מעבר לכך.

'רה- חלק I' ( 2006) מתחיל בזמן כניסת הצופים לאולם, כשתריסר הרקדנים יושבים על הבמה ומסיימים ציור-חול (סינתטי) בגוונים כחולים שמזכירה מנדלה, אסוציאציה שעולה מעצמה לצלילי הקרנות הנמוכים ודגשי מצילתיים שאופיניים למוסיקה טיבטית-בודהיסטית מסורתית. ברקע סידרת צילומיי עננים המלוים את הפרק הראשון העוסק בטיבט. קולה המופלא של הנזירה  אנני צ'ו-יינג דולמה מרחף אי שם בגבהים רוחניים ומשרה אוירה מיוחדת של צלילות. בזמן הזה, הזרקור הפנימי של ווי מופנה אל המקום שבו מתהווה המעבר מתנועה אחת לשניה, מקום, נכון יותר- המרווח, שמאתגר את שיווי המשקל שווי מצליח למתוח, להשהות ולמקד בו תשומת לב מפתיעה.

לכל אחד בקבוצה תנועה שוטפת בעדנה וצניעות בלי קשר לאינטנסיביות של המשפט וכשהחבורה מתלכדת, היא זורמת כנהר רחב בוטח שעצלות מימיו מטעה, מסתירה תת-זרמים לא נראים.

את החלק השני:  'רה- חלק II' (2007) המתיחס למקדשים של אנגקור-ואט, ליערות העד שבתוכם הם רובצים, מלווה מוסיקה קמבודית עתיקה שלובה בקולות הטבע שהקליט ווי. הנגנים הם מוסיקאים, נפגעי פעילות הח'מר רוז' והם מצליחים ליצור מוסיקה טורדת, מהפנטת.

על המסך האחורי רצף של תקריבי אלמנטים דקורטיביים מהמקדשים העתיקים שנכבשים על ידי צילום שמנכיח בעוצמה את שורשיו העבותים והחשופים של עץ עתיק יומין שיש בהם כוח חיות, כאוביקט שבין הדומם לחי. דואליות דומה מתרחשת גם על הבמה עם דמויות הנעות על הבמה באיטיות לא אנושית. הן חשופות, מפוסלות, כמעט סטאטיות, מאופרות לבן, מתקבעות איטית לעבר תנוחות שמדגישות את  הטורסו ומסתירות לא אחת את הראש המוטה לאחור ואת הזרועות שנשלחו מעבר לגב למשענת, כאוביקטים מגולפים בשיש קרארה לבנוני/חלבי.

הפרק השלישי המוקדש לסין המודרנית מביא מקצבים חדשים לבמה, מין עוררות אנרגטית סוחפת; סיבובים, סחרורים, פסיעות זריזות קדימה ולאחור, זוגות, יחידים שמחפשים משענת וריחוק בו זמני.  ואז, איזה כוח טמיר שואב את האישי והכאוטי לטובת חממה של יחד.

אם כי לכל אחד מהפרקים יש מאפיינים ספציפיים חזותיים ותנועתיים ווריאציות של אנרגיה ודינמיקה, יש עקביות ובהירות בתפיסה המחולית הבסיסית של שפתו, שהיא מהפנטת ולעיתים עוצרת נשימה. היכולת של ווי למתוח את מימד הזמן, לתזמר ניגודים של ערכים תרבותיים משני קצות תבל וליצור מאלה חומרים מרתקים, בולטים בצלילותם, מרהיבים מבחינה אסתטית, הם שמעניקים ליצירה עוצמה ועומק, פיוט ומימד רוחני.

שן ווי הוא אחד הקולות היותר מרתקים ויחודיים במחול האמריקאי ואחד היוצרים החשובים של שדה המחול בן זמננו.

 

[ad]