Dvora Bertonov דבורה ברטונוב 1915-2010

דבורה ברטונוב  1915-2010

 

אורה ברפמן

ביום העצמאות שנת 1991, בדיוק לפני עשרים שנה*, זכתה דבורה ברטונוב ב'פרס ישראל' על תרומתה לעולם המחול. ועדת הפרס ברכה אותה על עשייה מחולית במהלך שישים שנה. ברטונוב הייתה אז בת שבעים וחמש ואני מאמינה כי ועדת הפרס הניחה שהקריירה שלה מאחוריה, מה גם שהיא פסקה להופיע באותה עת. מאז קבלת הפרס הספיקה ברטונוב בשרשרת של קאמבקים, לעבות את הקריירה הבימתית שלה, ללמד ולכתוב עוד עשרים שנה.

שרה לוי תנאי , מייסדת להקת 'ענבל' ובעצמה כלת 'פרס ישראל' בתחום המחול הייתה בין הממליצים על ברטונוב לפרס, וכך אמרה בזמנו: "'דבורה, מעבר להיותה יוצרת מחול, היא הוגת מחול וזו המעלה הגבוהה ביותר".  דומני שלא הייתה למחול הישראלי דוברת שהיטיבה להתנסח משרה לוי-תנאי ובמשפט אחד היא סיכמה קריירה ארוכה של רקדנית, יוצרת מחול וחושבת מחול שכבשה לבבות בזכות אישיותה הבימתית, שם התגלו באמצעותה אמיתות במה יסודיות ורהוטות.

המחול שלה מחובר היה בעבותות לתאטרון ואיך לא, אם זוכרים כי היא הייתה בתו של ענק השחקנים יהושוע ברטונוב ממיסדי תאטרון "הבימה" שהיה אב ומנטור שהציב בפניה אתגרים וגרם לה לנסות לרצות אותו יותר מהכל.

ראוי להזכיר כי יהושוע ברטונוב היה אף הוא בין מקבלי 'פרס ישראל' ב-1959, שנה אחרי רובינא ושנה לפני מסקין. דבורה ברטונוב דיברה עליו בהערצה ויראת קודש.

ערב קבלת הפרס  ב- 91, שאלתי אותה מדוע היא, כמי שגדלה בתוך התאטרון, לא פנתה, כצפוי, לקריירה בתיאטרון. תשובתה הדהימה אותי, לא בתוכן, אלא בהבעת הפנים שנחשפה לעיני בכל עוצמתה הרגשית באחת, ובעיניה עלתה לחלוחית כאילו הייתה ילדה שאביה סטר על לחייה לפני דקות ספורות ולא גברת מכובדת בת שבעים וחמש והיא אמרה: " כילדה, התמחיתי במימיקה ובפנטומימה, אבל הורי התנגדו לבחירה. עד היום אני לא יודעת מדוע לא התמרדתי ולא עמדתי על דעתי ביתר תוקף".

היא הייתה אשה קטנת קומה, בעלת פני ילד סקרן, פנים שהבעתם המופתעת הפכה להיות אחד ממאפיניה  היותר בולטים. פנים, שבעשורים האחרונים לחייה ועם כל שנה שחלפה, השיטו לעברה מעריצים חדשים שהתווספו על קודמיהם. משלב מסוים, הגיל היטיב עמה. באותה עת קהל רב שבא לראות אותה בתכניותיה האחרונות לא היה קהל שחיפש מחול איכותי ומיוחד, זה היה קהל שבא לראות אשה באה בימים שהפכה לתופעת טבע בחייה, אישה שהיא סיפור ויש האומרים גימיק, כי הרבה כבר לא חידשה. היא מיחזרה את עצמה והלכה והשתכללה בדרך, ובאופן פרדוקסלי הייתה פרפורמרית יותר ויותר אטרקטיבית בהיבטים מסוימים, ככל שחלף הזמן. למיטב זכרוני, לתופעת ברטונוב והקאמבקים המתעצמים שלה, לא היה אח ורע.

את הדרך היא החלה בבית הספר של תאטרון ה'בולשוי' במוסקווה. שם למדה במשך שנים ספורות את מקצועות הבסיס של אמנויות הבמה, ריקוד, הבעה, מוסיקה, קול וכו'. בחדווה נהגה לספר כי את תפקידה הראשון על הבמה המקצועית עשתה יחד עם עוד כמה עשרות בייבי בלרינות בפוטנציה ששכבו מתחת ליריעת ברזנט מוארת בכחול שכיסתה את כל הבמה וגילמה את הים וגליו בעזרת הזאטוטות. הוריה התיחסו למופע בשיא הרצינות ודחקו בה להתמיד בחזרות.  לגבי דידם, שחקנית היא לא הייתה יכולה להיות, אבל רקדנית- למה לא. לא אחת תארה את החינוך הקפדני שקיבלה בבית ומחוץ לו. בעיני מתבונן בן זמננו, חלק משיטות שנקטו כדי לחזק את אופיה היו על סף התעללות, והיו מצדיקים טלפון לקדמן.

 אישית, לא ראיתי אותה מופיעה בצעירותה אלא כבר כאשה מבוגרת יחסית וכמו כולם, הערצתי את נכונותה לבוא ולהופיע בכל עת, בכל מקום, בכל תנאי ובלבד שתוזמן. ובכל פעם שבה ורקדה יצירות שיושבות עליה כבר עשרות בשנים ודמויות שמלוות אותה כמו צל, וכל אלה הן לא לטורח לה, לא משא כבד על גב, אלא גלולות מפיחות חיים, מוחקות כאבי גיל, מאדימות לחיים בפרצי אנרגיה נערית. כולה מרוכזת עד שורשי שערותיה בתפקיד, בצעדים הפשוטים, הכה בסיסיים. בריקוד שנקרא "הגלמוד", היא לופתת גלימה שחורה וכובע שוליים שמוט על פניה, משמש מסתור, מחבוא לנשמה. יש בגלמוד משהו נואש של מי שבחר להישאר לבד יותר מדי זמן והיום, כבר לא יכול אחרת. אכול תחושות רדיפה, הוא מנסה להתכווץ אל תוך עצמו. דמות שנבעה, מן הסתם, ממקום מוכר בתוכה.

היא בחרה ללכת בדרך הבדידות של רסיטלי יחיד עוד בשלב מוקדם של הדרך שאיפיינו רבים מדוברי שפת מחול ההבעה. "לא כל אחד יכול לוותר על עצמו ולהיטמע בתוך קבוצה", היא אמרה. לא שהיו לה בימים ההם מסגרות חלופיות רבות.

למרות שאת צעדיה הראשונים במחול עשתה כתלמידת  בלט קלאסי ב'בולשוי', הרי כל השנים הוקדשו לשילוב בין תאטרון למחול- ההבעה אותו הכירה היטב בין השאר, מקורט יוס שאצלו למדה מאוחר יותר  אחרי שברח מגרמניה לאנגליה. יותר מהכל ניכרת ביצירתה טביעת ידו המובהקת של סטניסלבסקי שנמצאת בכל חיפושיה אחר מוטיבציה, כיוון וכוונה של כל אחת מהדמויות שגילמה. "הקשר עם עולם המושגים שלו אינו מקרי, היא אומרת: "אי אפשר לעלות על במה מבלי שהדרך מאחוריך והכיוון שלפניך, ברורים ומוכרים. זה נכון בתאטרון ובאותה מידה גם במחול".

מראשית שנת השבעים ועד אמצע שנות השמונים עשתה ברטונוב הפסקה ארוכה. שתיקה, הקפאה. באותן שנים נפטר אביה, נפטרה אמה, אחיה הלך לעולמו והיא איבדה את בנה יחידה ברוך הכישרונות-עידוא שהתאבד. עידוא, שהיה מחזאי , במאי ומתרגם ("העורב" מאת אדגר אלן פו, לדוגמא). אחרי שביים את "סמי ימות בשש", בה שיחק גם סבו, כתב המבקר המושחז חיים גמזו: מצדי, הוא יכול היה למות בחמש. הגמיזה הזו פגעה בבחור הצעיר והשברירי. רבים מיחסים לביקורת את המניע להתאבדות, שעירערה אותו עוד יותר מכפי שהיה עד אז, ועליה לא התגבר.

סקרנות ללא ליאות הביאה אותה לחפש הגדרות לאמיתות בסיסיות. היא פיתחה תיאוריות על הקשר בין העם והמוסיקה שלו לבין דרך הביטוי המחולית המייחדת אותו. לדבריה, כל סוגה מוסיקלית "מפעילה" איבר מרכזי שמוביל, מוליך, את הגוף כולו. אליבא ד'ברטונוב, מוסיקה ספרדית דורשת בטוי קצבי של נקישות ורקיעות בעקבי הרגליים. הג'אז מפעיל את הצלעות, ואילו תופי אפריקה מפעילים בתחילה את הכתפיים.

החלוקה הסכימטית, הפשטנית למדי, התקבעה אצלה לאחר שהצליחה לקבל כמה מלגות של אונסק"ו שמימנו לה שתי נסיעות למחקר שדה באפריקה ואחר כך בהודו ובעקבותיהם כתבה את "ריקוד אלי אופקים" המתאר את מסעותיה בהודו, "ריקוד אלי אדמה" ו"ריקוד על פי זו הרוח" (אפריקה). ב"מסע אל עולם הריקוד" היא מסכמת סידרת הרצאות שהעבירה באוניברסיטת חיפה. במשך שנים הוציאה ברטונוב גם "דפי מחול" תקופתיים בשיתוף עם התנועה הקיבוצית שזכו לפופולריות. כל אותן שנים היא הרבתה להרצות ולהדגים את תובנותיה. הקצב גבר בסוף שנות השמונים שאז הריצה ערב יחיד. זכור לי אחד מהם כשהייתה כבר בת 77 ועדיין מרתקת ומשעשעת. צעדי הריקוד שלה היו קטנים אך בטוחים, מאחר והמשיכה להתאמן בסטודיו שבביתה בחולון, מדי יום. זכורה לי במיוחד תנוחה עם סיום אחד הקטעים, בו היא עומדת ברגליים פסוקות וברכיים כפופות ומקשיתה את גבה לאחור ובאלכסון ובסיומה קרנו פניה מההישג שהרשים גם אותה מחדש, למרות שהיא ביצעה את התרגיל הזה בכל יום מימיה. תרגיל שעשוי להפוך למתחרה רציני הוא השפגט שמיקי קם מרבה להפגין, במידה ותתמיד לבצעו עוד שלושים שנה.

אם בזה לא די, הרי שבגיל 90 לערך יצאה ספרה האוטוביוגרפי "מאחורי הקלעים של הנפש"

ברטונוב העלתה אתה על הבמה ניחוח חריף של נוסטלגיה יחד עם חיוניות חיננית ביותר שחיפתה על מוקש האנכרוניזם של פרספציה ושפת התנועה שלה, אך בניגוד לרקדניות בגיל השלישי המתעקשות לעלות על הבמה, לא היה שום דבר פאתטי בהופעתה. ההבעה הברורה וגילוף הדמויות שבנתה נצרפו בכשרון הקומי ובאותה אמת פנימית שהביאה אתה בין אם ביצעה שוב את 'ריקוד הקבצנים' ו'הדיבוק' או נזכרה בשיעורים שלקחה בסטודיו של פריאובריז'נסקה האגדית ( האם יש בין קוראי דברים אלה מי ששמעה הגיע גם אליו, אני תוהה?).

לחזור לכושר, למתח ולמאמץ הנדרשים להופעות, לשוב ולהחשף עם כל תעצומות הנפש הנדרשות לשם כך, לשם מה זה נחוץ לך היום, שאלתי אותה אז, ב-1991, "בדיוק לשם כך"השיבה לי, "משום שהדרך קשה כל כך. בגלל האתגר".

שנתיים קודם לכך כשהעלתה את " מחווה לריקוד-דבורה ברטונוב', הערב שהחזיר אותה אל הבמה ב-1989, התפרסמה ב"דבר" ביקורתי ( 7/11/89): "ערב מרגש, הרבה מעבר לנוסטלגיה, של הרקדנית והאמנית דבורה ברטונוב. אסופה של קטעי מחול, חלקם ותיקים הרבה יותר מגילו של מרבית הקהל.

המחול האקספרסיבי והמאד תיאטרלי מאפיין את עבודותיה של ברטונוב ומגלם בחובו גם את שורשי המחול המודרני של המאה האחרונה, אך מעבר לכך, הוא תוצר של אמנית חוקרת תמיד, המחפשת אמיתות אוניברסליות.

ברטונוב משתפת בנימה דידקטית את הקהל באופן החשיבה שלה, המשולב במחולות עצמם. הדרך, הכיוון והמטרה שלשמם היא טורחת להמצא על במה בהיר לה ובזכות זה, ברור גם לנו. יש לה כישרון דרמטי, מימיקה עם הרבה הבעה. פני ילד ממזרי עם הומור וקריצה. חכמת חיים ובשלות שגורמים לסלוח גם להכללות רבות.

היא מקסימה ב'רוכל' קשה יום ונוגעת ללב במחול מינימליסטי 'הגלמוד'. כל צעד שקול, מדוד ומשרת מטרה בהירה להפליא. וכמובן, 'מחול הקבצנים' מתוך 'הדיבוק' – בו היא מגלמת גלריה שלמה של דמויות- מרגש היום לא פחות מאז". 

מי שהניח כי מופעיה אלה הם הקדמה לשירת הברבור הקרבה טעה. כעבור שלש שנים, ב- 94, היא יצאה בתכנית נוספת "עם כיבוי אורות' שערכה עבורה תלמידתה דניאלה מיכאלי כשלצדה היה על הבמה עידו מוסרי הצעיר. אחר כך, כשהאורות סרבו להכבות, היא הספיקה להיות מעורבת בעוד מספר פרויקטים. אחד מהם נכתב עבורה על ידי ידידתה דורונה בן דור שכתבה מחזה לשחקנית יחידה ועלילתו טוייה סביב סיפורה של ברטונוב והתאבדותו של בנה יחידה. המחזה שעלה במסגרת תאטרונטו  באמצע שנות התשעים, סיפק לברטונוב סגירה של שני מעגלים פתוחים כפצע פתוח. ראשית, במופע הזה היא לא רקדה, אלא שיחקה ושיחקה נפלא, עד שמספרים, לא נשארה עין יבשה בקהל. לו רק ראה אותה אביה.

 המעגל הפתוח השני, היה תיקון לפגיעה קשה ביותר שחוותה שנים ספורות קודם לכן, כאשר חנוך לוין הציע לה תפקיד באחד ממחזותיו והעיף אותה אחרי ארבע חזרות בלבד.

אך גם פרידה מהשדים, לא הייתה פרידה אחרונה מהבמה. בגיל 86 שבה להופיע בתכנית שנייה שביימה דניאלה מיכאלי עבורה ובה היא מגלמת, איך לא, פרידה מהבמה. הדמעות שוב זלגו למכביר וברטונוב הייתה אולי ממשיכה להופיע אלמלא שברה את עצם הירך ולא החלימה מהפציעה.

 

דבורה ברטונוב נפטרה בערב יום העצמאות  והיא בת 95. בה בעת כמעט, במוצאי יום העצמאות, עלתה ידידתה הותיקה ירדנה כהן בת ה-100 (ביולי הקרוב) לקבל אף היא את פרס ישראל.

*חלקים מהכתבה הנוכחית שאובים מתוך ראיון שפורסם ב'דבר' ערב קבלת 'פרס ישראל' ב- 91 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *