'מאיץ חלקיקים'- להקת מחול פרסקו. כוריאוגרפיה- יורם כרמי. סוזן דלל, 21 לפברואר

'מאיץ חלקיקים'- להקת מחול פרסקו. כוריאוגרפיה- יורם כרמי. סוזן דלל, 21 לפברואר

 

צילום: אייל לנדסמן

 

אורה ברפמן

 

לקראת הבכורה של 'מאיץ חלקיקים' עלתה רמת הציפיות בהשפעת קטעי וידאו קצרים שפורסמו ברשת ובכלל, ליורם כרמי יש קרדיט של יוצר מיומן שמבין במה, מכיר את נקודות העצמה בבנית קומפוזיציות.  לא אחת היה עניין רב ביצירותיו הקודמות, אם כי לעתים הן היו ממוקדות פחות.

'מאיץ חלקיקים' שייך לאלה הפחות מלוכדות, לאותן עבודות שיוצאות מתוך התווית כיוון ראשונית העוסקת בשאלות נשגבות, קיומיות, הרות גורל, ומשם אין לה לאן להפליג, תימטית, אלא מטה. לא משום שמחול בימתי לא מאפשר להגיע לנשגב. הוא יכול ובעיקרון בשביל זה הוא קם. אבל הוא לא בנוי להעביר משפט כמו שכותב כרמי בדפי המופע- " מה הסיכוי לפרוץ החוצה מעולם טכנולוגי, ביומטרי ודיגיטלי, שאוסף באובססיביות מידע על תושביו. בעולם זה אני חלקיקים מואצים במסלול התנגשות עם עצמנו." – מבלי לרדד ולפשט את אמצעי ההנגשה.

 

ההתרשמות הראשונית מהיצירה מתחילה מדף נקי, למעט כותרת המופע, כדי לא לתת לטכסט הנלווה להטות את ההתרשמות מאחר וכה נדיר למצוא מידע המעמיק או מרבד את חווית הצפיה.

העבודה מתחילה בחלל במה ריקה ודמות בבגד מכסה גוף, פנים וראש ואף כיסוי נעליים, כנהוג בחלל סטרילי. המשתתף שואב אבק בעל צינור יניקה ארוך בצבע אדום בוהק וחוצה את הבמה. כשהוא מוטל אלכסונית מקצה במה לקצה, הוא מציף דימוי של צינור דם. זהו רגע שיש בו שלל אסוציאציות רגשיות וחושיות וגם אמירה ויזואלית חזקה, אבל אז הסצינה המקדימה מתקפלת לתוך עצמה ונעלמת שלא לשוב.

דלתות אחוריות נפערות בקיר האחורי של הבמה ומתוך האור הפורץ נפלטת החוצה קבוצת אנשים, לבושים בבגדי גוף קצרים, אפורים, עם כיסוי ראש צמוד. מאחור, רצועות רוחביות מכסות את הגב, מחווטות אותו. הבגדים זהים לגברים ולנשים שבקבוצה. ( המעצב- מאור צבר המוכשר שלאחרונה עיצב את התלבושות המוצלחות במיוחד לאינפרה אדום של רמי באר והקיבוצית) כאן אין התלבושות מחמיאות לאיש מבין תשעת הרקדנים; לא לבנות הדקיקות ומאד לא למלאות יותר, לא לגברים הבנויים לתלפיות ולא לשאר.

התלבושת תפקידה כנראה ללכוון לתחושה שלפנינו יצורים משובטים, אולי יצורים מהחלל, אנשים שהפכו רובוטים בחברה הנשלטת על ידי טכנולוגיה וכך הם אף מתנהלים בחלל, בתנועות קטועות, מיכניות, אוטומטיות- כלומר שלא מרצון חופשי. [ובהיסט קצרצר- מעניין לדון בהקשר זה בתנועה המקוטעת המשמשת את סוגת ההיפ-הופ והברייקדאנס עם הפופינג, לוקינג וכל הג'אז הזה שלהם.]

עיסוק בטכנופוביה והיפוכה הייתה פופולרית במיוחד בעידן שלאחר מהפיכה התעשייתית והזינה כמה זרמים באמנות בעשורים הראשונים של המאה העשרים. את עקבותיה ניתן לאתר בזרם הקוביסטי, הפוטוריסטי, בשולי הסוריאליזם, בסרטים מוקדמים של צ'פלין וסרטי מדע בדיוני שבושלו במטבחים ביתיים (במונחי קולנוע של היום) שהיו פופולרים במיוחד בין שתי מלחמות העולם.

אולי התקבעו האיפיונים התנועתיים כבר לפני עשרות שנים כמסמלי טכנולוגיה מתקדמת. מביימי סרטי מדע בדיוני ויצרני רובוטים בני זמננו מכירים כבר מודלים אחרים.

בסצינה הבאה מסירים המשתפים את כיסויי הראש ולובשים כפפות לייטקס בכחול בוהק, על כל המשתמע מכך. אחר כך ילבשו כולם מסיכות גז זעירות באדום ארגמני שיהפכו לקראת הסוף לכובעים חיננניים.

גם כאן, כרמי בונה ומפרק מבנים ותת מבנים במיומנות רבה. יש לו חוש טוב לחלל וקומפוזיציה, הוא מבין במה ומבין מה אמור לעבוד עליה מהבחינות האלה. הקושי העיקרי ביצירה הזו הוא חסרונו של  מבנה בסיסי יציב שיוכל להכיל את הדילוגים הסיגנוניים, המעברים השרירותיים בין שפת תנועה אחת לשנייה, החסך בהאחדת האמצעים האמנותיים של היצירה.

לא מדובר באירגון תימה נרטיבית לינארית, חס וחלילה. אבל גם במסגרת החירות לטפל בתמונה כוללת באמצעות פרגמנטים קולאג'יים, בפירוק והצרפה, יש צורך במסד מואחד, לפחות ברמת תפיסת הגוף. ובכל מקרה רצוי לא להעמיס על התנועה את מה שאין ולא יכול להיות בה באופן אינהרנטי.

הקבוצה בסך הכל טובה, אם כי ודאי היתה נשכרת מניקוי נוסף, במיוחד לאור קטעי האוניסון והמבנים המדויקים, כמו השורות, למשל.

 

 

 

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *