חיפה- במה ליוצרים במחול. אולם רפפורט, 10-12 בינואר
אורה ברפמן
לאור לקחי העבר, סכויי ההצלחה של פרויקט מחול מורכב יותר, כמו 'במה ליוצרים במחול', לא היו גבוהים. לעיריית חיפה יש היסטוריה של יחסים אמביבלנטיים עם אמנויות בכלל ואמנות המחול בפרט. מחול כמעט ואינו מתוקצב והטענה שאין נוכחות של מחול אמנותי מקומי ברמה גבוהה הוא אולי פועל יוצא של מדיניות זו ולא הסיבה לה. והנה קרה נס ומתברר יום בהיר שיושב בקרבנו יוצר מוכשר ביותר, אחד מהיותר מיוחדים מקרב היוצרים העצמאיים בני דורו, כמו מיכאל מילר. מן הסתם תניחו שהוא מקבל גבוי ותמיכה עירונית, ולא היא.
בשנים האחרונות התבססה סידרת המחול למינויים שמתמקדת בעיקר בלהקות ממוסדות- יוזמה מימי אגף התרבות בראשותה של ירדנה דגן תחת עמרם מצנע- שמנוהלת ביד רמה ויעילה על ידי מיכל סיטין בחסות אתו"ס. מיכל מסתבר, היא בולדוזר לא קטן וכמו "הקטר הכחול שיכול", היא לא נרתעת ממטרות חסרות סיכוי. יחד עם עידו תדמור, רקדן ולא פחות מכך סלב בעל פרופיל נוכחות גבוה, החליט לנסות להשפיע על המציאות המדובללת בתחום זה. הוא התקבל בזרועות פתוחות ובשלל הבטחות מהממסד ובסוף נותר עם טפיחה על השכם ויש שאומרים סטירה וירטואלית. ללא יאוש הוא המשיך ליזום פעילות וכך ללא ברכה מלמעלה, יצא פסטיבלון זה לדרך, עם תכנית בהחלט מעניינת בה, במהלך שלושה ימים, עלו שתי תכניות מחול מדי יום.
הדבר הראשון שהפתיע אותי ביום הפתיחה היתה הנוכחות המרשימה באולם. ההנחה במשך שנים הייתה שאין בחיפה קהל למחול לא ממוסד, לעבודות של יוצרים עצמאיים ששמם אינו שגור על כל לשון. מעתה, הנחה בסיסית זו אינה תקפה יותר. יש קהל, אולי לא עצום ורב, אבל אין סיבה שלא יגדל, כפי שקורה בכל מקום אחר.
גם בסוזן דלל לפני עשרים שנה היו, לא אחת, 30-40 צופים בערב בו הופיעו כוריאוגרפים לא מוכרים. ללהקת 'בת שבע' תמיד היה קהל, אבל יש לזכור של'בת שבע', גם תמיד היה תמיכה ממוסדת מסיבית.
בתכנית 1 ואחריה בתכנית 2 התפוסה באולם עלתה על כל הציפיות. חלק ניכר מהצופים היו תלמידי מגמות מחול, מהלך חיובי מאין כמותו.
מבין המופעים בהם צפיתי התכנית הראשונה והאחרונה היו מענגות יותר מהשאר. בראשונה רקדו רן בן דרור ואורן טישלר את 'קו-וריאנס' של זוג היוצרים ניב שיינפלד ואורן לאור. שני רקדנים מצוינים שמתואמים היטב, בונים מערכת דו-כלית שעוברת מעיסוק באבני היסוד של המחול על גבול האבסטרקט, לדיאלוג משועשע שמתקיים שיכבה אחת מתחת, אבל קולו רם וצלול. על רקע קולו של דויד בואי יצרו יוסי ברג ועודד גראף- עוד צמד יוצרים מבין היותר מצליחים בקרב הכוריאוגרפים העצמאיים- את Heroes- part 2 . הם משתמשים במבנה של דואט כדי לסכם השתלשלות מערכת יחסים על כל מורכבויותיה, תוך קריצה של מודעות עצמית והבנה שהדברים המשעשעים הם לעתים הכי רציניים. וכשהם זזים למילים של בואי: "הלוואי שהיינו יכולים לשחות כמו דולפינים, היינו יכולים להיות גיבורי-על ליום אחד", אתה מבין שהשניים עוד לא גמרו לשחק.
דואט משובח של סהר עזימי בביצועו , יחד עם סופי קרנץ החזקה, חשף זוית נוספת בתמונת המחול העכשווי, כמו גם זו שמשמר יוסי יונגמן מאז יצא את גבולות 'בת שבע' לפני אולי עשור ואולי יותר- זוית מבט המחוברת ברוחה למינימליזם עם חלון לכיוון בוטו. בין אם ההארה אכן שם או לא, הרקדן ושק היוטה שלו, מעלים דימויים חזותיים מפוסלים ומרהיבים.
התכנית השנייה שהוקדשה לנשים יוצרות הציגה את 'גאות' של רונית זיו, אישיות בימתית בעלת ייחוד, את שיר מדוצקי מבצעת קטע מתוך 'הקיר של אלינה' בכישרון רב, כך שדרכה משתקפת היוצרת כאילו השאירה הטבעת בבואתה בתוך אבריה של שיר. יש בקטע שנבחר כמעט כל המרכיבים שלימים יזהו את יסמין גודר היוצרת, עם הפרסונה הבימתית שלה.
לא ברור היה, בהנחה שאיכות אמנותית הייתה נר לרגלי מנהלי האירוע, מה עשתה בין גודר, רונית זיו, מיכל הרמן וסער מגל, בטנה המקרקשת של סיגל זיו, נביאת ה'טרייבל לוטוס', מין יציר כלאיים של ריקודי בטן עם להקת ליווי בוליוודית, שמולדתו בארה'ב.
כמו כן קיימת בעייתיות בהצגת קבוצות של תלמידי סטודיו, חלקם עדיין תלמידים, לצד חובבים בוגרים וכדי להוסיף על כך, הבליל הזה מזווג עם להקה של רקדנים אתיופיים שאינה עומדת בקריטריונים מקצועיים, אבל שואבת חינה מתוך השונות האתנית והמבט הסקרני ומלא דעות קדומות של הרב המופנה לקבוצת מיעוט אתנית הנתפסת כנזקקת לסובלנות מתקנת.
אבל אמנות גבוהה, כפי ששואף אליה עדו תדמור בדבריו, אינה יכולה ואינה צריכהה להתמודד עם חומרים כאלה שלהם יש ערך כפעילות קהילתית בעיקר.
את הסתירה הזו ניתן לפתור בנקל בפעם הבאה, על ידי הפרדה ברורה בין שתי המגמות שכל אחת מהן ראויה לתשומת לב בשים לב להקשר הנכון שבו היא פועלת.
הערב הנועל כלל תכנית מלאה ובה שלש יצירות של מיכאל מילר. מילר, כידוע וודאי, עזב מילר את הטכניון כדי להתמסר למחול והשתלם בסדנא החיפאית בניהולה של עדה אורני. כיום הוא מנהל את להקתו, להקת סיגמא, והערב שלו הוכיח שוב שכשרון גדול יכול לפרוח כנגד כל הסיכויים. חוששתני, עם זאת, שללא תמיכה מוסדית הוא יאלץ לפרוח בעתיד במקום אחר. עד עתה, לא השכילה עירית חיפה לתמוך בתחום ואי לכך מן הסתם לא ירחק היום שבו מילר יאלץ למצוא עירייה אחרת או מדינה אחרת כדי לפתח את הכישרון הייחודי שלו.
הערב נפתח ב'אינפימום', בביצועה של שי פארן, שהייתה המוזה לגירסת הסולו של המחול וכאן, בתצורת דואט היא רוקדת עם דניאל שופרא. זו יצירה מופלאה למוסיקה של סטיב רייך שיש בה אנינות וייחוד. מילר, מצליח לצרף ניגודים ולקיים רצף המתפתח לכאורה בכוח לוגי, ולמעשה מתקיים מתוך מעמקי רוחניות פנימית שבה לאינסטינקט יש מקום דומיננטי.
בכל צפייה נוספת מתגלים בעבודתו רבדים וניואנסים עמוקים חדשים, ומעשה האמנות של מילר, כמוהו כפנינה כהה צופנת סוד ממימי הים הדרומי, גווניה המתחלפים חומקים מהגדרה, אבל זהרה מוחלט.
בערב זה העלה מילר גם את הטריו 211/212 לוריאציות גולדברג של באך ואת 'במהירות האור' למוסיקה של אלווה נוטו ומוסיקה גרוזינית בביצוע מקהלת רוסטאבי הנודעת. שתי עבודות מרתקות בביצועה של קבוצת סיגמא.
קשה להעריך עד כמה רשויות העיר ידעו להעריך את ההצלחה של הנסיון הראשון הזה ומה הסכוי שיחליטו לתמוך בו ולהתייחס אליו כנסוי כלים ראשוני שעתידו לפניו.
[ad]