Mark Morris Dance Group in Tel Aviv, December 09


Mark Morris Dance Group in Tel Aviv, December 09

 

להקת המחול של מרק מוריס במשכן לאמנויות הבמה. 29,30 בדצמבר

 

Photo: Stephanie Berger

 

אורה ברפמן

 

מעת לעת עולה על במותנו להקת מחול שהאג'נדה האמנותית שלה כוללת ריקוד לשמו. בלי תאטרון, ללא עקבות נרטיב, ללא הד להתלבטויות מושגיות, שבירת גבולות, פריצת חומות או קידום אידיאולוגיה והארת מציאות מזוית זו או אחרת.  רק ריקוד, בלי דיבור.

1262536348.jpgבעיקר זה קורה כשלהקה דומה לזו של מרק מוריס מגיעה. מאחר ומוריס מרוכז במרכיבי היסוד של המחול, לא מנתק אותו מהמוסיקה ומטעניה, הוא מצא דרך לבטא אותה באמצעות תנועה, בישירות וביושרה, תוך שכל צד במשוואה שומר בו זמנית על עצמאותו ואין המוסיקה מכפיפה עצמה על המחול ואין המחול כופה עצמו על המוסיקה.

בביקורה הנוכחי אחרי העדרות ארוכה, הלהקה הגיעה עם שתי תכניות, הראשונה כללה שלש יצירות: 'התגלות' (Visitation, p. 2009 ) למוסיקה של בטהובן, 'כל הרביעיות '( 2003 p. ,All Four ) למוסיקה של בלה ברטוק ו-V ( 2001) למוסיקה של שומן.

תכנית זו, כמו גם השנייה לוותה במוסיקה חיה של חמישה נגנים שהגיעו יחד עם הלהקה.  גם בתכנית השנייה שלש עבודות: השתיים הראשונות על מוסיקה של מוצרט 'אחת עשרה' (Eleven ) ו'כפול' הן למעשה שתי עבודות שנוצרו יחד ועלו לראשונה באוגוסט 2006 ומתקיים ביניהן קשר הדדי כשאת הראשונה בהם מבצעת קבוצת נשים ואת השניה- גברים. העבודה שמסיימת היא ה'גראנד דואו' למוסיקה של לו הריסון מ-1993, עבודה ותיקה יחסית שזוכה לחיים ארוכים ולא בכדי.

מרק מוריס וודאי אחד מהיוצרים היותר פוריים שיש ובאמתחתו מעל מאה ועשרים עבודות. במפגש שנערך אתו בקיץ האחרון הוסיף ללא צניעות מוסווית, שאינו יודע את מספרם המדויק וחייך את אחד מחיוכי השדון שאופיינים לו ומדגישים את אישיותו השרמנטית, התוססת.

יש מן הצדק כנראה באימרה כי החיפזון מהשטן ולא אחת בעבודותיו של מוריס, נדמה כי המחול בא בקלות בלתי נסבלת, כאילו יצא מאליו ללא בקרה של ממש וכך חשתי ב'התגלות' , היצירה שפתחה את הסיור.  היצירה, יש אולי שיאמרו, זרמה בקלילות כרוח ערבית. לי נדמתה כמשהו שיצא לו מהשרוול בשעה שמוחו עסק בדבר אחר. כאן הסתבר כי פשטות, זרימה, חינניות, רוח בין ערביים משרה נועם ולא בהכרח יוצרת עניין או צוברת משקל וערך. מוריס נוהג לומר שהוא מייחס לפשטות ערך עליון ועושה מאמצים כבירים כדי שהעבודה הקשה שהוא משקיע רק תראה קלה. ובכל זאת 'התגלויות' היא יצירה לא משכנעת ולא מאד מעניינת, הרקדנים בחלקם כבדים יחסית ולא תואמים את המידות המקובלות, פיזית וטכנית.

במבט מסכם הוא נשמע משכנע יותר מאשר במבט ממוקד בזמן אמת בחלק מיצירותיו או אף בפרקים בתוך יצירותיו. שלא לדבר על כך שהרקדנים שלו לא מבריקים במיוחד,  לא אחת נדמה שהם שומרים את מצבורי האנרגיה לפעילות אחרת, שמא, חוץ-בימתית. רב הקפיצות הגדולות די קטנות, חלשות יחסית, הרבה נחיתות לא יציבות אחרי סיבוב פשוט בתכלית ועוד כהנה וכהנה.

כדי להעריך את עבודתו של מוריס, צריך להתוודע להיקף עבודות, לראות איזו מאסה קריטית, שכן לכל הנאמר לעיל יש צד שני. אותם הרקדנים שבעבודה אחת נדמה כי המנוע הפנימי תקוע בניוטרל, מתאספים, גופם מתמרכז והם עובדים כאנסמבל באופן נפלא ביצירות שונות. גם מוריס, מן הסתם, מקבל התנעה ברורה ממוסיקות שונות. כך קבלנו את 'כל הרביעיות' לרביעית המיתרים מס.4 של בלה ברטוק, מוסיקה שלא ניתן להשאר אדיש כלפיה. גם מוריס חבר אליה בכל מובן ויצר עבודה מרתקת, שמקיימת אינטראקציה עם המבנה המוסיקלי של היצירה ושפתה הסיגנונית. מוריס מציע שימוש מרתק בקוים אלכסוניים בבניית המבנה בחלל שהדגיש את הערכים הארכיטקטוניים בטובות שבעבודותיו.

עבודת האנסמבל הייתה משכנעת ביותר ולא דמתה לרוח הבלתי מחייבת של 'התגלות'. ברגע שכל מרכיבי המחול- כולל הפגמים והסטיות מהדרך- אכן מתכנסים באופן מהודק, קורה הדבר הנפלא והמרתק, כשהמוסיקה והתנועה נמסכים זה בזה לכדי ישות אמנותית אחת ואחידה ( קוהסיבית).  

בערב השני היו עוד שתי עבודות שהשאירו חותמן: 'כפול', (Double ) בעקבות סונטה ברה מז'ור לשני פסנתרים מאת מוצרט, מחול גברים שיחד עם קודמו בערב-'אחד עשרה' לקונצ'רטו לפסנתר מספר 11 בפה מז'ור של מוצרט, שנוצר לקבוצת הרקדניות של הלהקה, הם שני חלקים של יצירה אחת בעצם. והעבודה האחרונה- V למוסיקה הסוערת והסוחפת של לו האריסון (Lou Harrison ). 

ב'כפול' נחשף מיטבו של מוריס, הרגישות לחלל ותחושת הגמישות הזורמת שהוא מעניק למבנים שלו, השינויים הארכיטקטוניים שהוא משתעשע בהם, כמו מעגל הגברים האוחזים ידיים, שמשנה את מרכזו ואת הציר האופקי שלו. ללא ספק, מרק מוריס הוא אחד היוצרים המוכשרים בסוגת המחול בו הוא אוחז מזה שנים- שני צדי התפר בין הניאו-קלאסי לייט לבין פוסט מודרניזם מעודן.

מביקורו הנוכחי, יהיו שיבחרו גם לזכור את ההומור השדוני שלו שיש בו מימד חתרני- משועשע ואפילו אולי הומור עצמי שבא לקעקע קודים של התנהגות חברתית של פלחי אוכלוסיה מסוימים ושלל משפטים והעמדות אידיוסינקרטיות שלו שקופצות וצצות מעבר לפינות.

אך מו הסתם לא יהיה ויכוח כי המחול האחרון בתכנית השנייה,V, עם המוסיקה של לו האריסון הזניקו את התכנית אל שיאה, אל התרוממות רוח של ממש. 

[ad]