Monaco Dance Forum 09, Ballet Russes Centennial, December 9-20

Monaco Dance Forum 09, Ballet Russes Centennial, December 9-20 פסטיבל "פורום המחול- מונקו" 09 חוגג את יובל המאה ל'בלט רוס'. מונטה קרלו, 9-20 בדצמבר.

אורה ברפמן השנה הייתה 1909 ומאביב של אותה שנה, בלטומנים שגדלו על ברכי הבלט הקלאסי וראו בו חזות הכל, נאלצו לאתחל מחדש את האופן בו התבוננו על בלט, הגדירו אותו וחוו אותו.מאותה עת, הם נדרשו להתאים את ציפיותיהם לסטנדרטים שהציב האימפרסריו סרג' (סרגיי) דיאגילב (Serge Diaghilev ) מהרגע שכבש את במות פריז עם להקתו: 'בלט רוס' (Ballet Russes ), והציע לקהל השמרני, מטעמי מחול חדשניים הן מבחינת השפה התנועתית והן באופן הדיאלוג שקיימה עם המוסיקה, עיצוב הסט והתלבושות של אמנים פורצי דרך מהשורה הראשונה. אין זה פלא שדיאגילב- שהיה שייך לחוגים נושאי דגל האוונגרד הרוסי שנצניו בשלהיי המאה ה-19 ופריצתו בעשור הראשון למאה העשרים. זרם זה ניתץ מוסכמות ומתח מאד את הגדרת גבולות התחום והיה – עם קונטרקטיביסטים כמו של טטלין או אבסטרקט מוקצן של קזימיר מאלביץ' – לאחד מנושאי אבוקת הבשורה, לאורה הוגדר המודרניזם המתהווה. הבלטים החדשים שהעלתה להקתו של דיאגילב, הציבו אתגר לצופה שחווה באמצעותם את שבירת הגבולות המוכרים. לצד כוריאוגרפים כפוקין, ניג'נסקי, ניג'ינסקה, מאסין ובלנשין עבדו מוסיקאים חדשנים ובהם סטרוינסקי (-השערוריה, קריאות הבוז שהתעוררו בעקבות השמעת הבכורה של 'פולחן האביב', הם לא אגדה אורבנית-) אריק סאטי, דביוסי ורוול, ולצד פיקסו, מאטיס, מירו או קוקו שאנל היה כמובן גם מעצב התלבושות המזוהה עם הלהקה יותר מכולם- ליאון באקסט. לשתי הבלרינות הנודעות אנה פבלובה ותמרה קרסבינה היה קהל מעריצים נאמן, אך היה זה ניז'ינסקי (Nijinsky ), הרקדן והכוריאוגרף ששמו הלך לפניו ולימים הוא זה שיותר מכל אחד אחר מאלה שתרמו ליצירת ההפקות של 'בלט רוס', גילם את רוחה של הלהקה ואת חזונו של המנטור והמאהב שלו- דיאגילב. אחרי כיבוש פריז, המשיך דיאגילב וכבש את במות בתי האופרה באירופה, אמריקה ואוסטרליה. 1261932446.jpgאם כי אחדים מהכוריאוגרפים שגדלו על ברכי הבלט הקלאסי, שימרו פלחים ממרכיביו –ראה 'הסילפידות' של פוקין ויצירות של בלנשין שהוביל לקראת הזרם הניאו-קלאסי- עיקר השפעתה המתמשכת של הלהקה וערכיה, שנים ארוכות עוד אחרי שנאלצה להתפרק, היו יצירות כמו 'פטרושקה', 'אחר הצהריים של פאון' ו'פולחן האביב' של ניג'ינסקי ו'כלולות' של ניג'ינסקה אחותו, שחותמן נצרב עמוק ולא נמחק עד היום.נדמה שהמרכיב הקריטי בחזונו של דיאגילב שהרלוונטיות שלו תקפה, הוא אותו מבט חדש שהציב, המבקש לראות ערך מוסף ביצירות המחול, אתגר, ולא רק יצירה המושתתת על אסתטיציזם מסורתי, נעים לעין, בידורי באופן מוכר וקל לעיכול. זמן מה אחר מותו של דיאגילב ב-1929 התפרקה הלהקה וחלק ממנה התבסס במונטה-קרלו תחת השם 'בלט רוס של מונטה-קרלו' בהנהגתם של רנה בלום וקולונל ואסילי דה בזיל, אליהם הצטרפו מאסין, בלנשין ואלכסנדרה דנילובה. פיצול נוסף חל לאחר חמש שנים ב- 1968 'בלט רוס' דה מונטה-קרלו' פשט רגל סופית.היה זה חלומה של הנסיכה גרייס (קלי) ממונקו להפוך שוב את מונטה-קרלו לביתה של להקת בלט יוקרתית ולימים תמכה בתה הבכורה, הנסיכה קרולין בהקמתה של להקת הבלט של מונטה-קרלו והיא משמשת כיו'ר פעילה של מועצת המנהלים שלו, מקפידה להראות בהופעות בכורה ובאירועים נלווים, כדי להדגיש את תמיכתה. בגיבוי מוחלט שלה, מנהלה האמנותי של הלהקה, הכוריאוגרף ז'אן קריסטוף מאיו (Jean-Christophe Maillot), התמנה השנה גם כמנהלו האמנותי של פסטיבל 'הפורום' של מונקו, המתקיים זו שנה חמישית. המהדורה הנוכחית של הפסטיבל הוקדשה כולה לדרכו של דיאגילב ולהדגשת הרצף האידיאולוגי בין בלט רוס וערכיו לבין להקת בלט מונטה-קרלו והמוניטין המתלווה לזאת. לשם כך הוקצבו לביצועו סכומים אדירים שאיפשרו למאיו להזמין להקות מהשורה הראשונה, יצירות בבכורה ואירועים יזומים יוצאי דופן ובהם שניים שבעקבותיהם בלבד, היה שווה לארוז מזוודות.נדיר יחסית למצוא פסטיבל שיש לו נושא מרכזי מוביל, רובם אקלקטים למדי. לכל גישה יתרונות משלה, אבל פסטיבל נושאי תמיד יציע מבט עומק שערכו מצטבר מעבר לסך חלקיו ובתרומתו זו טמון סיפוק מיחד..מבט בתכנית העמוסה יצירות של רבים מהיוצרים של השורה הראשונה וריכוז יצירות המתכתבות עם יצירותיו של ניז'ינסקי ודרכו של דיאגילב הדליקו נורת אזהרה: כל המגיע לפורום במונקו עשוי ללקות בחשיפת יתר נוכח ריכוז גבוה של החומרים.תוך לקיחת סיכון מחושב נכחתי רק במספר ימים מפרק זה של הפורום שהתקיים ב- 9-20 בדצמבר והשתדלתי לבנות תכנית צפייה שתכלול את המנה היותר גדושה של ניז'ינסקי ודיאגילב ובחרתי לפתוח בערב שנוצר תוך מאמצים הפקתיים לא מבוטלים תחת הכותרת 'פאונ'ז' ( Faunes ). 1261932249.jpgהמופע התקיים באולם גארנייה המפואר- העתק לזה שבנה הארכיטקט בפריז- ונפתח בשיחזור 'אחר הצהריים של פאון' למוסיקה של קלוד דביוסי (L'apre-midi d'un Faune ) וציטוט משירו של מלרמה (Stephane Mallarme ) בביצוע מדויק של Eric Vu An . כן שוחזרו תלבושות הנערות והסט הפוביסטי של לאון באקסט (L.Bakst ).אחריו הופיע הרקדן/כוריאוגרף ג'ורג' מומבוי (Georges Momboye )שמוצאו מחוף השנהב, רקדן נפלא זה בנה במת משנה שחורה של 2X2 על הבמה ומעליה מנורה נמוכה והוא פותח שכוב תחתיה. התנועה מתפתחת לאיטה, הגוף טוען עצמו באנרגיה, השרירים מתחילים להישתרג, חלקו העליון של הגוף הגמיש גואה בגלים. העוצמה גוברת אבל איפוק רב ריסן את הלבה התת-עורית, כנמר משחר לציד אבל ער לדיוק שדורש מימד הזמן, עד לשחרור הקפיץ. יומיים אחר כך הוא מופיע בערב שלם ובו קבוצת רקדנים בני לאומים שונים וחוזר על הסולו הזה לפני שלהקתו מבצעת גירסה משלו ל'פולחן האביב'. מומבוי מסתמן כיוצר מעניין וראוי ואני מקווה לראותו בהמשך. 'פאון' שלישי בערב מבוצע על ידי כריסטוף רומרו לגירסה של ת'יירי מלנדיין (Christophe Romero- cho.: Thierry Malandain ), גירסה קרובה יחסית למקור במהלכיה, אבל יש בה מידה רבה של כוחניות מינית ישירה מדי לגבי דידי, ובכך הסיום במקור שנשמרה בו עוד מידה של סובטיליות, הופך עונג לנצחון וכיבוש ואלה שתי פעולות שבאות משני מקומות שונים. ז'אן כריסטוף מאיו העלה על אותה מוסיקה של דביוסי, דואט בשם 'פוב'ז' (Fauves ) שם שמשחק על 'פאונ'ז'. זהו מחול קצר שעוסק ביחסי כוחות משתנים ביו שני משתתפים: ג'יל רומנו וסולנית 'בלט דה מונטה-קרלו' ורעייתו של הכוריאוגרף, ברניס קופייטרה (Bernice Coppieters ) בעלת הנוכחות הייחודית. רקדנית ואשה חזקה שנעה בין איפוק בעל כפור צפוני לחושניות המודעת לעצמה.1261932161.jpgאת הערב היא מסיימת בסולו של יירי קיליאן 'זעקות חרישיות' Silent Cries)) שיצר קיליאן עבור רעייתו לשעבר, סאבין קופפרברג.הערב האחרון כלל יצירות של כמה מטובי בניו וחביבי קהל המחול העכשווי החל בווין מקגרגור (Wayne McGregor ) וראסל מאליפנט (Russell Maliphant ) וכלה בסידי לארבי צ'רקאווי (Sidi Larbi Cherkaoui ) וחוויאר דה פרוטוס ( Javier de Frutos ).זו הייתה הפקה משותפת לבלט 'סאדלר'ס וולס' לונדון, והפסטיבל. מקגרגור, מיסדה של להקת 'ראנדום', העלה את "Dyad 1909'", יצירה שמחברת איכויות תנועה המוכרות מפורסיית' של השנים שעברו ורוח פוטוריסטית קודרת ורקדנים שמחדדים קומפוזיציות שמודעות לגיאומטריה בה הם פועלים. מאליפנט כדרכו העלה יצירה מעודנת ומרגשת, After Light למוסיקה של אריק סאטי. צ'רקאווי יצר 'פאון' משלו עם המוסיקה של דביוסי לזוג רקדנים שהציעו מחול המורכב מהשפה הייחודית של צ'רקאווי שדורשת גמישות יתר. השניים מבצעים מעברים כמעט בלתי נראים בין פרגמנטים של תנועה שחלקם מבוסס על אחזקת טונוס שרירי לבין ייתור מוחלט של אצירת אנרגיה, שיוצר רפיון והשלד מוותר, תוך שהם שומרים על קשר רציף ומרנין. צ'רקאווי, אחרי כמעט 10 שנות יצירה, עדיין אחד הכוחות היותר מסקרנים בסביבה. הערב הסתיים ביצירה שערורייתית של פרוטוס הנקראת : 'Eternal Damnation to Sancho and Sanchez' או 'גהנום נצחי לסאנצ'ו וסאנצ'ז'.לאורך כל המחול נשמעים מלמולי תפילות, בקשות, תחנונים, וחרטה בלטינית. במרכז היצירה חשמן הדור שמן, אולי אף האפיפיור, ודמויות נוספות ובהן זונה הרה ונערה צעירה נוספת בהריון. הסאטירה הנשכנית המופנית נגד מעללי הכנסיה בחסות הדת, על תאוות בלתי נשלטות, מעשי זימה בכל הזדמנות, ניצול כוח לרעה, מעשי אינוס, רצח ושאר תאוות מתועבות בריאליזם מופלג, הניבו קריאות בוז קולניות ומחאה נמרצת של הקהל בבכורות בלונדון ופריז בחודש האחרון.במונקו המחאה הייתה מנומסת כיאות, היו צופים שאספו פרוותיהם ויצאו באמצע, תגובה נדירה במקום. אחרים, המומים מכדי לעשות כל מעשה, ישבו וחיכו שהסיוט ייגמר. איש לא שרק, לא מחה בקול ולא צעק בוז.או שבמונקו נמצא הקהל המנומס בעולם, או שיש במונקו קהל מתוחכם וליברלי מהמקובל וסאטירה אנטי-קאתולית עטופת חטאים ונוטפת דם, לצלילי ואלס של ראוול, היא לחם חוקו. ניתן היה לראות סקאלה רחבה של סיגנונות וסוגות בין הגירסאות המיוחדות ל'פולחן האביב' שהוצגו במהלך הפורום. בצד אחד של הסקאלה, יצירות מושגיות עד הסוף כמו זו של Xavier le Roi שעבורו 'פולחן האביב' זה המוסיקה והאופן בו היא מפעילה וזורמת החוצה דרך תנועותיו של מנצח בתזמורת. חוויאר אם כך, עמד מחצית מהזמן וגבו לקהל כשהוא מנצח על תזמורת דמיונית בתנועות כעין-מקצועיות שסיגל לעצמו במהלך תחקיר, מאחר ואין לו רקע במוסיקה. לא קשה לדמיין שהבחור מיצה את הרעיון בשלב מוקדם ועד סיום המוסיקה נאלץ למצוא דרכים שונות כדי לא לשעמם את עצמו ואותנו ולכן שימוש במחוות פנים עויתות הלך והתגבר. בשלב מסוים הוא עשה הפסקה מהמוסיקה ויצא אל מאחורי הקלעים, הפסקה שמבחינתי איפשרה לי נסיגה דיסקרטית החוצה. גם על 'פולחן האביב' של קרול ארמיטאג' (Karole Armitage ) היה אפשר ורצוי לוותר. ארמיטאג' שעשתה לה שם בשנות השמונים בעיקר בארה'ב, כשחברה לפרויקטים עם ברשניקוב והוזמנה גם על ידי נורייב כשהיה באופרה של פריז, מצאה אחר כך כר רחב יותר לפעילותה באירופה הסובלנית עד אינפיניטום. לעיתים. אם פעם הייתה חדשנית וקבלה נקודות זכות על יצירה בלטית מעורבת בפאנק. עד היום היא מזפזפת בין הפוסט-מודרניזם לפופולרי וחזרה לבלט (טכניקה), עם רעב לטכנולוגיה. העבודות הבודדות שראיתי בשנים האחרונות, לא הפעימו. לפורום במונקו היא הביאה יצירה רדודה בנויה על שירי פופ אפריקאי עם להקה בינונית. רדידות במקרה זה היא מילת המפתח. 1261932058.jpgבצד הרחוק של הסקאלה היו פולחני אביב של יוצרים ייחודיים כמו מארי שווינאר הקנדית (Marie Chouinard ) ושן ווי (Shen Wei ) – שניהם ביקרו בישראל עם עבודותיהם- ולכל אחד מהם יש קול ייחודי. שווינאר צרפה ל'פולחן האביב' אתו היא חורשת את מיטב במות המחול בעולם כעשור ומחצה, גם סולו שלה שיצרה 'אחר הצהריים של פאון' שהיה מרתק לא פחות, אולי אף יותר מ'פולחן האביב' המיוחד שלה. עם הייצורים המיתיים עטויי הקרניים מכל עבר ואבר, היא יוצרת חוויה חזותית מדויקת שנחרטת, כמעט נצרבת בעור.שני מאורות נוספים הסתובבו בשטח ונראו מרוצים למדי, הראשון פורסיית' (William Forsyth ) שהביא לפורום שני מיצגים גדולים פתוחים לקהל הרחב וקבוצה של רקדנים שהעלתה עבודות קצרות בפורמט פתוח. השני היה מנהלו של בלט המבורג, ג'ון נוימייר ( John Neumeier ) עם עבודה מאד אמביציוזית על חייו של ניז'ינסקי.היצירה נפתחת בפרק הסוגר על הקריירה של ניז'ינסקי כרקדן, בסצינה המתרחשת בבית החלמה וובו הוא רוקד מול קהל מצומצם של ספק מחלימים, ספק נופשים, ומרגיש כמי שאיבד את יכולתו למצוא דרך לתקשר. הוא הוזה לרגע שאהובו דיאגילב יושב על בגלריה והוא מחפש מפלט נחמה בזרועותיו כילד נישא בחיק אימו. הבלט מבקש לנתח את דמותו, מניעיו ומערכות יחסיו הסוערת עם בני המשפחה והסובבים אותו. תוך שהוא משלב קטעים מכמה מעבודותיו באמצעות הבזקי מבט לאחור ומנסה לפצח את המאורעות שהובילו ליצירת הקוד האמנותי שלו. הרקדנים של הלהקה מעולים והמאסה המרשימה של ארבעים וחמישה רקדניה על הבמה, העניקה עוצמה אדירה ליצירה המוקפדת, המורכבת- ולעיתים טרחנית בירידתה לפרטים- זו. בנוסף לעבודות נוספות שהוצגו במהלך ביקורי, היו כתריסר סמינרים מורחבים על הקשר בין בלט רוס ואמנוית כמו מוסיקה, ספרות, שירה, ציור, עיצוב ושלל תיאוריות סוציו-פוליטיות שיבהירו את הקשריו. בכמה מהרחבות והאולמות התקימו מספר תערוכות צילום, רישום ווידאו ארט ובאולם ההקרנות הוצגו סרטים בנושא מדי יום.בדרך לקומפלקס הפורום על שלל אולמיו, ניתן היה לחצות את העיר המגוננת להפליא, להתפעל מהשלווה יוצאת הדופן, תוצאה של יחס אסטרונומי בין מספר התושבים למספר השוטרים הפעילים בטוווח העין. המקום נדמה לקפסולה סוציו-אקונומית סגורה שמשחקת במגרש משחקים משלה ולא אוהבת כל כך לשתף. זו המדינה שבה האטרקציה המרכזית אחרי הארמון על הצוק, הוא הקזינו המהודר בלב העיר. או להיפך.את הגאלה המסיימת פרק זה של הפורום הפסדתי. מדיווחים שקיבלתי, האירוע שתוכנו נשמר בסוד, היה מרהיב כמו שרק במונקו יודעים לעשות. הוא נמשך קרוב לארבע שעות וכלל להקה גדולה שהעלתה את הנסיך איגור עם עשרות משתתפים, ועבודה מרהיבה שרקח וביצע סולו שן ווי עצמו ובה הוא מצייר בדיו אדומה ברגליו והתוצר מוקרן לקהל ישירות. ועוד כהנה וכהנה, שלל מעדני מחול עד דלא ידע. [ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.