ריקוד עברי נולד- שרי אלרון

שרי אלרון-ריקוד עברי נולד

1. לכל כרטיס כניסה מצורף תלוש מיוחריקוד עברי נולד- שרי אלרוןד עם שמות המשתתפים ועל הקהל לסמן את שמו של האמן הראוי לפי דעתו לפרס ראשון (עיין בתלוש).

2. ועדת הפקוח תפקח על מהלך התחרות וחלוקת הפרסים.

3. הקהל מתבקש אחרי גמר התכנית להישאר במקומו. הסדרנים יעברו בתוך האולם עם הקלפיות ליד כל שורה ושורה ועל הקהל לזרוק לתוך הקלפי את התלושים עם הסימנים. כמו כן מתבקש הקהל להכין את התלושים מיד אחרי גמר התכנית.(1)

בלשון זו מודפסות ההנחיות על גבי התוכנייה, שחולקה לפני שבעים שנה לקהל הצופים-שופטים, בתחרות הארצישראלית הראשונה למחול. במקום משלוח הודעות SMS נתבקשו הצופים-שופטים לסמן בכתב יד את תוצאות בחירתם. התחרות לא נסבה על עניינים של טעם וחיבה לרקדנים או לסגנון מחול. נושא התחרות היה אידאולוגי וכבד-משקל, והוא נוסח בתמציתיות על גבי התוכנייה: הריקוד הארץ-ישראלי המקורי.

בתחרות שהתקיימה ב-20 באוקטובר 1937, באולם 'מוגרבי' בתל אביב, גלומות סוגיות רבות שיעסיקו ועודן מעסיקות את השיח האמנותי הישראלי בכלל ואת זירת המחול בפרט. שאלת מהותה של הישראליות/עבריות(2) מהדהדת בשיח המקומי מאז ראשית הציונות ועד ימינו.(3) לעומת הדיון הרחב במהותה של הישראליות בתחומי תרבות רבים, חסר כמעט לחלוטין מחקר תאורטי-היסטורי בסוגיית הישראליות של המחול האמנותי בתקופת היישוב.(4) היעדרותו של עיון תאורטי בולטת על רקע הדיון האינטנסיבי בשאלת העבריות בשנות השלושים; שיח שקיימו יוצרי ומבקרי המחול. שיאו של הפולמוס בתחרות המחול בסתיו 1937. המאמר עוסק במשמעויות הגלויות והסמויות של התחרות. והוא מתבסס על ההנחה:

Dance gives us the world under glass. Because it is enclosed dance is easier to see than apparent randomness and infinity of every day. […] As such, it magnifies questions of identity and culture.(5)

התחרות שארגן המשרד התאטרוני 'ארמון' היא בבבואה לתהליכים חברתיים-תרבותיים מסועפים של הבניית זהות לאומית באמצעות אמנות בכלל ואמנות המחול בפרט.

התחרות לא אורגנה על ידי אחד ממוסדות התרבות הרשמיים של המדינה שבדרך, אלא על ידי גוף מסחרי, המשרד התאטרוני 'ארמון'. ואולם המשרד התאטרוני השתמש בכותרת לאירוע בלשון המדגישה את חשיבותו הציבורית:

"המשרד התאטרוני 'ארמון' מציג את אמני המחול המקצועיים בהתחרות הארצית הראשונה לשנת 1937-1938 שתתקיים ביום רביעי 20 לאוקטובר 1937 באולם מוגרבי הנושא: הריקוד הארץ-ישראלי המקורי."

אין כאן סתם תחרות נושאת פרסים – אלא תחרות ארצית, אין אלה סתם אמנים – אלא אמנים מקצועיים, ואין כאן סתם מחול – אלא מחול ארץ-ישראלי מקורי.

המשרד התאטרוני לא היה היחיד שהתייחס ברצינות למשימה שהפיק; הרכב 'ועדת הפקוח' מעיד על החשיבות ההיסטורית שהאירוע ניטען בו. שמותיהם נמסרו על פי סדר האלף בית ולוו בתארים מסוגים שונים: היו"ר עו"ד ס. גרונמן; לאה גולדברג ("דבר"); מ. גייס ("יודישה רונדשאו"); י. וולמן (עתוני חוץ); ד"ר ש. טשרניחובסקי (משורר); ש. סמט ("הארץ"); אורי קיסרי ("תשע בערב"); בתיה קרופניק (מבקרת); ש. שפירא ("הבוקר"); ד"ר א. רוזנפלד ("הברית העברית העולמית"). השתתפותם הפעילה של המשוררים לאה גולדברג ושאול טשרניחובסקי, מעידה על החשיבות החוץ-אמנותית שנקשרה בתחרות המחול.

אך יותר מכל מעידה על מקצועיותה של התחרות רשימת אומניות הבמה שהשתתפו בה. אלה היו אמניות המחול הבולטות באותה עת. גם רשימה זו נמסרה על פי סדר האלף- בית:

האחיות אורנשטיין עם הסטודיה

אלזה דובלון (משק יגור)

עליזה וייזר-לוי

ירדנה כהן (חיפה)

דניה לוין (עם הסטודיה)

רינה ניקובה (עם הסטודיה התימנית)

תהלה רסלר (עם הסטודיה)

אמניות המחול הציגו בתחרות מה שנתפס על ידן כ"רקוד ארצישראלי מקורי". ירדנה כהן שהופיעה בארבעה ריקודי סולו, בליווי מוסיקה שהוגדרה "עתיקה", זכתה במקום הראשון. רינה ניקובה והלהקה התימנית זכו במקום השני. הפרסים שחולקו היו בעלי משמעות סמלית ולא כלכלית.(6)

הריקודים בתחרות נחלקו לנושאים מגוונים, ורוב האמניות התייחסו לכל התחומים: תנכיים – בת יפתח, קין והבל, רקוד עשיו, בני הנביאים (קטע מנבואה, יחזקאל ל') בעלת האוב. נושאים מן העולם היהודי – ניגון יהודי, בחתונה, ריקוד מצווה, בשבת, השדכן, יוסי בכנור, החסיד בפלפולו, הרב ישן. נושאים הקשורים לישוב העברי – רקוד השומרים, שבת אחים גם יחד, הורה, גלים (נוף ארץ ישראל), פואמה עברית, רקוד העבודה, שמחת הבציר. ריקודים המתייחסים למזרח (הערבי והעדתי) – דבקה, המקוננת, ריקוד בן הכפר, במעיין. ריקודים שסיווגם אינו מובהק – רקוד הצוענים, רקוד המראה, מרש.

בעקבות התחרות כתבה חברת הועד המפקח, הגב' בתיה קרופניק מאמר במדור 'במות' בעיתון הארץ שכותרתו – מהו הריקוד הארצישראלי המקורי? מדבריה מתברר שהיא חולקת על דעתם של הצופים-שופטים וגם על תפיסתן של היוצרות לגבי הגדרת מחול עברי אותנטי: (7)

"בתחרות הארצית הראשונה של אמני המחול המקצועיים לרקוד הארצישראלי המקורי, שנערכה בשבוע שעבר, קבלו כידוע את הפרס הראשון ירדנה כהן מחיפה, את הפרס השני רינה ניקובה בעד קבוצתה ואת הפרס השלישי האחיות אורנשטיין וקבוצתן. יש לציין, שהנשף עמד רובו ככולו על רמה הגונה. ואף על פי כן נדמה, שצריך פעם להרהר בדבר על מה ולמה ניתן כאן הפרס, מה הוא שעשה רושם על הקהל השופט".

הגב' קרופניק אמנם מביעה את הערכתה למחול, לתלבושות ולמוסיקה של כלת הפרס הראשון, ירדנה כהן. אך, על פי חברת הועד המפקח, ריקודים אתניים אינם ריקודים מקוריים, ובמיוחד לא כאשר ריקודים אלו הם ערביים, ועל כן הייתה זו טעות לתת את הפרס הראשון בתחרות שכותרתה 'מחול ארצישראלי מקורי' לירדנה כהן.

ירדנה כהן הציגה העתקות של ריקודים ערביים, אולי העתקות נכונות וטבעיות בתלבושות נאות מאד, עם תזמורת קטנה מטיבה נגן על כלי זמר מזרחיים פשוטים. יתכן, שבשבילה כל זה הוא דבר המובן מעצמו. אבל האם זוהי הדרך לאמנות לאומית חדשה? למה הדבר דומה? כאילו הציגו ביצוע משוכלל של מנגינות בית הכנסת כמוסיקה עברית חדשה. או– להבדיל – את מי היו הגרמנים שולחים להתחרות מחולות לייצג את גרמניה, רקדנים הרריים מבאוריה, או באי כוח אסכולות מודרניות של רקוד כגון וויגמן, פאלוקה, לוהלאנד וכיוצא בזה? והרי יש במקרה שלפנינו עוד חסרון אחד, שהאתנוגרפיה המוצגת אינה כלל שלנו.

מחברת המאמר הייתה מעדיפה שהפרס יוענק לאחיות אורנשטיין. כי לדעתה מחול עברי מקורי הוא זה המשלב נושאים יהודיים ותנכיים עם סגנון תנועה אירופאי: תאטרון המחול של רינה ניקובה ולהקת התימניות זוכה לשבחים מפי הכותבת. השבחים אינם קשורים בנושא התחרות, אלא בכך שניקובה העניקה לרקדניותיה ידע מחולי-בימתי בלא שפגמה בספונטניות ובאיכות המיוחדת של כל אחת ואחת. לעומת זאת האתניות היהודית מזרחית אינה מספקת את גב' קרופניק בהקשר של מחול ארצישראלי מקורי"

"רינה ניקובה מפליאה בהישגיה להקנות לבחורות התימניות שלה משמעת בלי ליטול מהבנות מזגן ואת חנן הטבעי. ברקוד האחרון שבעצם כמעט אינו רקוד של קבוצה אלא כמין מחזה עם זמרה, נותנת היא לכל אחת המשתתפות הזדמנות להבליט את אישיותה. תאווה לעיניים. אבל אף כאן אותה הבעיה כמו ואצל ירדנה כהן. אף זו אתנוגרפיה, אמנם יותר יהודית מאשר זו של ירדנה כהן, מכיון שיהודים הם השומרים על מסורת כזאת, אבל אף כאן חסרה המזיגה עם החוג התרבותי האירופי".

לפני שבעים שנה לא פסלה מחברת המאמר את ניסיונותיהן האמנותיים של נדב וניקובה כשלעצמם. אך היא שללה את הרעיון לפיו מחול ערבי ומזרחי יכולים להוות מקור לגיטימי ליצירה מחולית עברית:

"אין זאת אומרת, שאין זכות קיום גם בכיוון זה. ודאי יש בעם מקום לכיוונים שונים. אלא שבבקשת אמנות חדשה ויהודית כאחת יש בהשתדלות זו למסורת אמנות מזרחית כמות שהיא משום דרך עקיפין, אם לא להגיד: תוהו, לא דרך".

המאמר מבליט את ההבדלים בין תפיסות זהות תרבותית של כלות הפרס וקהל הצופים – שופטים לאלו של גב' קרופיניק. הראשונים סברו שאמנות עברית היא ים תיכונית ומקורותיה הם מזרחיים, בין אם יהודים ובין אם לאו. ואילו כותבת המאמר, כאן בדעת מיעוט, חלקה עליהם:

"ההפך הגמור של רינה ניקובה בתחרות זו תהילה רסלר, שהדריכה את להקתה הדרכה טובה אבל לא מצאה תשומת לב מספקת במסגרת זו, אולי מפני שהיא יותר מדי חדשה בארץ ועדיין לא מצאה דרך פנימית ונפשית אל החיים החדשים המתרקמים.

חוץ מזה השתתפו בתחרות דניה לוין, אלזה דובלון (ריקודים חסידיים) והרקדנית הצעירה עליזה ויזר-לוי".

ישראליות מקורית, נתפסה על ידי גב' קרופניק, כמזיגה עם תרבות אירופאית, בוודאי לא עם תרבות ערבית מקומית ואך בקושי עם תרבות יהודית מזרחית. המזיגה עם האירופאיות שביקשה המבקרת אינה מוגדרת לתחום סגנוני או תוכני. ואילו כלת הפרס השני, רינה ניקובה, סברה שאמנות ארצישראלית היא מזיגה של מקורות שונים, מקומיים ולא מקומיים, יהודיים ולא יהודיים, הן בסגנון והן בתוכן. הישראליות קשורה לעבר הרחוק והקרוב, הממשי והמדומיין וכן להווה ולשאיפות ביחס לעתיד. אצל ניקובה, העבריות באה לידי ביטויה המובהק בגוף הרוקד של היהודייה ממוצא תימני.

לא רק מבקרת המחול הרהרה וערערה על זהותה של אמנות מחול עברית מקורית. במאמר (8) – רינה ניקובה ולהקת התימניות (מחשבות והערות), באה לידי ביטוי נקודת מבט שונה:

"זהו בלי ספק, ניסיון מענין, לקחת נערות תימניות פשוטות ולעצב מהן להקת ריקוד מיוחדת. […] ניסיון זה מעורר עניין רב. אי אפשר כי נהפוך את אחינו ואחיותינו מבין התימנים ל"מוצגי ראווה" להזין עיני תיירים סקרנים; וגם אי אפשר כי משיכה זו, שאנו מושכים אותם לתוך חוג הציביליזציה האשכנזית שלנו – המערבית, כביכול – תביא חלילה, את השבט היהודי המקורי הזה לידי התנוונות. כשאני לעצמי הריני חסיד נלהב של אחדות האומה הישראלית אך לא בצורת "מלטינג-פוט" מכני, אלא בתורת פדרציה אורגנית, שבה מכניס כל שבט את הנופך המקורי-חיובי שבו, ושומר עליו, ומפתחו בהרמוניה עם רוח לאומית אוניברסלית-מוניסטית.

מחבר המאמר מצהיר, שבתחום הזהות התרבותית, הוא מעדיף על פני מיזוג ותרכובת, פיתוח נפרד של כל חוליה וחוליה: "העיקר הוא: כיצד להביא לידי ביטוי את "התימניות" המקורית בהדרה, בכל שטחי החיים, ובתוכם גם בענפי האמנות השונים". אמנם מחבר המאמר אינו טוען לעליונות המחול האירופאי על פני המחול מן המזרח, אך בנימה פטרונית הוא קובע מהם הגבולות הרצויים של השאיפות האמנותיות של הרקדניות התימניות:

"והיא [ניקובה] הצליחה במידה מסוימת. […] אבל עיקר הבעיה הוא לא בזה איך נהפוך את התימניות לרקדניות. רוצה הייתי מאד כי תשארנה תימניות – ואילו הריקוד ישמש להן כמעין "ספורט" ולא מקצוע, פרט אם תתבלט מי ביניהן כדי שיעור קומה. העיקר הוא לא התימניות בתורת רקדניות; על ידי כך אין זו עוד "להקה תימנית" העיקר הוא כציד להביע את "המחול התימני" – ואם אין דבר כזה קיים במציאות – כיצד למצוא ביטוי בצורת מחול וריתמוס ופנטומימה ל"תימניות" – דינים ומנהגים תימניים, אורח חיים, רוח ונוף של השבט התימני".

פטרונות זו, לגבי מה נכון לרקוד ומי מתאים שירקוד על הבמות הארצישראליות, באה לידי ביטוי גם בכתבה (9) הבאה. הכתבה מובאת כאן כלשונה וחותמת בנימה קלילה [לכאורה] סוגיות אמנותיות ולאומיות לא פתורות:

"אוהב אני את רינה ניקובה, כלומר לא אותה ממש אלא את ריקודיה, ולא את ריקודיה בלבד אלא גם את זכויותיה בהרחבתה של אמנות-הריקוד בארץ.

אולם מהזמן שנתקע הרעיון במוחה לסדר בלט מתוך התימניות הקטנות מתחיל אני שונא אותה. לא חלילה, מפני שאין אני יודע להעריך את הרגלים הקלות והדקות של הילדות התימניות, אלא משום שהילדות האלה, ברובן "עוזרות" בבתיהן של "גבירות" שונות, התחילו להבליט קצת יותר מדי את הרגלים האלה, וע"י כך הופר שלום-הבית אצל אחד משכני, ואפשר שהדבר יגמר בספר-כריתות.

שכני הוא יהודי מאחת מערי פולין, וה' ברך אותו בפרדס ובאשה גוצה ושמנה הקוראת רומאנים פולניים והיודעת היטב מה בין "מאדאם" למשרתת – מה שהבעל המסכן אינו יודע…

ודוקא לגברת זן זימן הקוב"ה עוזרת תימנית, שהגברת רינה ניקובה מכינה אותה להיות פרימאדונה ובאלרינה וכו' וכו'. ואילו היתה ריבה זו עושה, לכהפ"ח, את מעשיה בחשאי, אפשר שהיה הכל עובר בשלום. אולם הבאלרינה-לעתיד רצתה דווקא פרסום, והיתה מתפארת לפני הגברת בקלות רגליה, ובשעה שהייתה דנה עם הגברת על ניקוי המזרונים הייתה משלבת תוך כדי דבורה פסוקים שלמים של אמנות הריקוד ועל פתוח הגוף, ובימים האחרונים פסקה ללכת לגמרי– היא התחילה לרקוד. מגישה את האוכל לשולחן מתוך כריעה של "גויעת הברבור"; מנקה את הקדרות ומדדה על בהונות הרגלים ומרקידה את הבטן והצלעות.

והתחילה הגברות רוטנת – התחיל הבעל בהגנה על "המסכנה", והשאר הלא מבינים אתם בעצמכם.

קראתי בעתונים, שהגברת קרוסבי, אשת נציב מחוזנו, באב לידי התפעלות לאחר שבקרה בסטודיה של הגברת ניקובה וראתה את התימניות בעבודתן. אפשר שדוקא בידיעה זו יש אמת. אולם רוצה הייתי לראות את התפעלותה של הגברת קרוסבי, אילו הייתה מוצאת שם את "העוזרת" שלה בין הרקדניות, וביחוד אילו הייתה העוזרת ממשיכה את הריקוד בבית.

ובינתיים גברה סקרנותי לראות את הבלט על הבמה".

המאמרים והתחרות הארצית של אמני המחול המקצועיים, בנושא הריקוד הארץ-ישראלי המקורי, שהתקיימה בסתיו 1937, הם בבואה של יחסי הכוחות ועמדות השליטה הפוליטיות, החברתיות-מעמדיות, המגדריות והתרבותיות בישוב.

התחרות מבטאת את הקושי לעצב זהות לאומית ארצישראלית משותפת לגלי עולים שהגיעו מקצות תבל. העולים היו חסרי שפה משותפת, במובן הבסיסי של המונח. התחרות הייתה נדבך נוסף בניסיונות רבים ומגוונים של הבניית זהות קולקטיבית/לאומית. הכוריאוגרפיות, שזכו בפרסים, בחרו במוטיבים סגנוניים ותוכניים מזרחיים-ערביים ומזרחיים-עבריים ליצירותיהן. הן בחרו ברקדניות ממוצא מזרחי וכן במוסיקאים מזרחיים. ניקובה אמנם בחרה בטכניקה של השפה הקלסית כדי להכשיר את רקדניותיה, אך פתחה מקום נרחב בריקודיה לתכניי חייהן, לתנועותיהן ולזמרתן. בזירת המחול, בדומה לזירת השפה העברית, המומחים והציבור הרחב העדיפו את ההגייה המזרחית על זו האשכנזית.

______________________________________________

1. תוכנייה של התחרות במיכל 449, תיק 1. ארכיון היסטורי עיריית ירושלים.

2. לא תעשה הבחנה בין עבריות וישראליות כיון שלפחות עד קום המדינה היו המושגים חופפים.

3. שיח זה המתקיים מאחד העם ובובר ועד ימינו מוצא ביטוי במחקרים רבים. ואמנה כאן רק קומץ:

א. אבן-זהר, "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ-ישראל" קתדרה, 16, 1980, עמ' 165-189.

ז. שביט, (עורכת ומחברת ראשית) בנייתה של תרבות עברית בארץ-ישראל, ירושלים 1990.

ש.נ. איזנשטדט, "המאבק על סמלי הזהות הקולקטיבית ועל גבולותיה בחברה הישראלית הבתר מהפכנית", פ. גינוסר, וא. בראלי, (עורכים) ציונות: פולמוס בן זמננו, תל אביב 1996.

1900 – 2000 היצירה העברית בארץ ישראל, תל אביב 2000.

4. מתקיים דיון לגבי ישראליותם של מחולות העם ואף לגבי ישראליותו של המחול הבימתי אחרי קום המדינה. ראו למשל:

ד. רונן, "דיאלוג של שייכות: חיפוש אחר מקומיות וילידות ארץ-ישראלית ביצירת ריקודי העם בשנות החמישים" מ. בר-און, (עורך) אתגר הריבונות – יצירה והגות בעשור הראשון למדינה (ירושלים 1999) עמ' 262-267.

G. Aldor, “The Borders of Contemporary Israeli Dance: ‘Invisible unless in final pain’”, Dance Research Journal; Summer 2003; 35, 1; pp. 81-97.

5. Ann Daly, Critical Gesture – Writing on Dance and Culture, Middletown 2002, xiii-xiv.

6. פרס ראשון: מגן דוד מטעם עירית תל-אביב, פרס שני: גביע-כסף מטעם חברת “דובק” בע”מ, פרס שלישי: מדלית-כסף מטעם משרד תיאטרוני “ארמון”.

7. מיכל 445, תיק 5. ארכיון היסטורי עיריית ירושלים.

במובן זה של מזיגת אמנות הריקוד האירופיות עם עצמותינו הלכו נושאות הפרס השלישי בדרכים חדשות בריקודים "בת יפתח" ו"שבת אחים". רקדו ריקודים מודרניים על נושאים יהודיים שהתאימו אולי על צד היותר טוב לתכנית ההתחרות על ידי התוכן והתלבושת המסוגננת המוצלחת. אם כבר קצרי רוח אנחנו להמציא מיד אמנות ריקוד משלנו, הרי דרך זו שהאחיות אורנשטיין הולכות בה היא הדרך הקצרה ביותר לאמנות הריקוד המודרני.

8. גזיר עיתון ללא ציון תאריך, מחבר ושם עיתון במיכל 445, תיק 8, ארכיון היסטורי עיריית ירושלים. [תאריך משוער אמצע שנות השלושים].

9. גזיר עיתון, ללא ציון תאריך, שם עיתון, חתום: אורח. מיכל 445, תיק 8. ארכיון היסטורי עיריית ירושלים.