Vertigo Co.: Mana- Noa Wertheim, Roni – Elad Schechter. Suzanne Dellal. Nov. 09
ורטיגו: 'מאנה'- נועה ורטהיים.
ורטיגו הצעירה: 'רוני'- אלעד שכטר.
מסך 2 במסגרת 'הרמת מסך' 09 בסוזן דלל, 24 בנובמבר.
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
הפורמט החד-פעמי של מינהל התרבות שנבע מהרצון לציין עשרים שנה ל'הרמת מסך', ביוזמתה של נילי כהן- שהיא אף זו שהקימה ומתקצבת כל השנים את המסגרת- עומד השנה למבחן לטוב ולרע. במקום לבחור במנהל אמנותי חדש, נדחתה ההחלטה על איוש המשרה מאילוצים וממניעים מספר ובמקומה נבחרו מספר יוצרים שמנהלים כיום להקה ( על פי קריטריונים של המינהל), יוצרים שעברו במהלך השנים דרך מסגרת זו בדרכם את המיסוד וההצלחה. כל אחד מהשישה, בחר לחנוך יוצר צעיר ממנו ומנוסה פחות. היו שבחרו שניים.
תשובה לתהיה אם הרעיון היה מוצלח או לא תתברר, אולי, עם סיום פלטפורמת המחול הזו. כן ראוי יהיה לדון באם ההחלטה עומדת ומוצדקת לאור המנדט הספציפי של מסגרת זו, המתנהלת על פי כללים מסוימים, שמטרתה המוצהרת כל השנים הייתה לתמוך ביוצרים צעירים ולא בלהקות מבוססות ומתוקצבות ממילא. עם סיכום 'הרמת מסך' נשוב ונבחן סוגיות אלה.
להקת ורטיגו שפתחה את אירועי 'מסך', העלתה עבודה חדשה של נועה ורטהיים, המנהלת האמנותית של הלהקה וכן העלתה עבודה של אלעד שכטר, רקדן בלהקה ומנהלה של ורטיגו הצעירה, שאותו חנכה.
'רוני', עבודתו הקצרה יחסית של שכטר פתחה את הערב, עם חמישה רקדנים. אחריה הופיעה הלהקה הבוגרת ב'מאנה', עבודה באורך מלא. צמידותו של יוצר מתחיל שעובד עם רקדנים פחות מיומנים, לצד להקה בוגרת ומשופשפת להפליא, לא הותירה הרבה סכוי לשכטר.
אין דרך לדעת איזו חניכה קבל או לא קבל שכטר. לכאורה עמדו לרשותו אמצעים הפקתיים נאותים. את המוסיקה לשתי העבודות כתב המוסיקאי רן בגנו, הקרדיט לעיצוב התלבושות ניתן לרקפת לוי ואת עיצוב התאורה עשה דני פישוף. ועם זאת, התלבושות הלא מחמיאות בעליל לעבודתו של שכטר לא הניבו ליצירה כל ערך מוסף ואילו אלה שנבחרו ליצירתה של ורטהיים, מתוך קולבי הקולקציה של ששון קדם, נראו עשירות והגיבו באופן מרהיב לשפת התנועה והוסיפו לה מימד של עומק ועושר שהלמו את רוח השפה האמנותית ואופן התנהלותה.
מרבית המעמדים ביצירה עצמה ואף הרקדנים לא הותירו חותם יוצא דופן אם כי לפתע, ובהברקה של ממש, נוצר עניין מיוחד כאשר לפס הקול התווספה מהדורת חדשות עדכנית מאותו יום. לקראת הסוף שתי רקדניות פנו להתגפף על ערימת עלים יבשים בקדמת הבמה שעד אז שהו בה ללא מעש. העלים, לא הרקדניות. אחד המשתתפים אף הרים גיטרה ופרט עליה כמה אקורדים. הגיטרה ששכבה מיותמת כאקדח מעשן ללא חפץ בו עד לאותה עת. לסוגיות הידוק ולכידות לא נותר כנראה פנאי וחבל.
עבודתה החדשה של נועה ורטהיים- 'מאנה', לעומת קודמתה, הייתה לכידותית עד הקצה. במובנים מסוימים היא הציפה אל קדמת הזיכרון את 'פניקס' (2004). אולי הייתה זו שפת התנועה האופיינית, האלמנטים הריטואליים, משבי הרוחניות שנשבו בחלל. גם הנטייה לבחור מונוכרומטיות שהולמת את רובד הנרטיב. אומר רק כי היצירה הנוכחית מתוחכמת יותר, מעודנת ומורכבת יותר. זו יצירה מצוחצחת להפליא ואסתטית ברמה גבוהה, זוהרת מנקיון, ממצוי הרעיונות שבבסיסה. הרקדנים היו מצוינים ונראה שלכל נוח מאד באוירה האוריינטלית, טאי צ'יאית, מסטר/דיסיפל-זנית הזו.
באופן מיוחד בלטה עבודת עיצוב משובחת של התאורה, התמיכה של המוסיקה וכאמור התלבושות. שמלות, חצאיות ותלבושות שכבות כגון אלה, יושבות נפלא על גברים עוד מימי 'חלב שחור' ( סיבוב ב') של נהרין ו'הבתולה לא גרה כאן יותר' של דה פרוטאס, אם למנות כמה דוגמאות מקומיות מהעשור פלוס האחרון. גבר בחצאית -מקילט עד גלימת כמורה, או גלביה בדווית- נראה טוב. למעט הבלחות ספורדיות, גם המטרוסקסואלים במפתיע, לא אימצו עדיין קוד לבוש כה מחמיא זה. גם על הבמה, יש לבגד כזה, באופן מיידי, מקדם מגדש נוכחות.
שולי הבד המתנפנפים ומאיירים באוויר שובל הממשיך אחר תנועה, במיוחד בסיבובים, בקפיצות תוך סיבוב וגילגול, כמו שאוהבים מאד, בכל מקרה, בורטיגו.
ורטהיים עיבדה את הסצינות היטב ובנתה בתוך המכלול לא מעט יחידות קטנות נאות במיוחד כמו דואט הגברים הפותח, או הקוורטט המצוין, את החריגות המסקרנת של רינה ורטהיים, כמו גם מעמדים קבוצתיים שלא פוחדים מאוניסון פה ושם, שנינוחים גם בקומפוזיציות בהירות של שורה וסדר, כמו גם בקטעים גדושי אנרגיה ועצמה. לרקדנים החזקים נוכחות אינדיבידואלית, אם כי הם מדברים באופן מיומן ביותר בשפה אחת, מגוונת ביותר. יש ביצירה זרימה נהדרת, יכולות טובות ואנרגיות מיוחדות.
[ad]