תאטרון קליפה- "החבורה". כוריאוגרפיה- מיכל הרמן. תל אביב, 3 בספטמבר
אורה ברפמן
מופעי תאטרון קליפה מתקיימים במבנה ישן ברחוב הרכבת, לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה.
בפינת הרחוב שמעליו הידסו שני טרנסווסטיסטים שחורים, גבוהים, לבושי מחלצות – שהאיזור הוא שטח מחייתם- מציגים לכל דיכפין אלטרנטיבה לסגנון החיים הנפוץ. המבנה של קליפה משתלב בנוף הסביבתי והסימבולי – זקוק בדחיפות לטיוח רציני, אך עם הכניסה למתחם של קליפה דרך שער צדדי, חש המבקר במעבר חד אל מקום מגונן, מטופל ומושקע אבל שומר על אופי של חלל אלטרנטיבי, כראוי ללהקת קומפקטית יוצאת דופן זו בשדה המחול המקומי. להקה שעיסוקה בתאטרון תנועה, או פרפורמנס ארט שמחפשת דרכה במבוך המורכב מעולם דימויים סוריאליסטי, מתאטרון האבסורד ומאמנות השואבת מתנועת 'דלות החומר' שעושה שימוש מושכל ב'רדי מייד' ומעל לכל שומרת על אופי מחתרתי למחצה, רבע-אנרכיסטי ומאה אחוז אלטרנטיבי.
במתחם שלהם המופעים הם תמיד אינטימיים באילוץ החלל המוגבל. משטח המופע דחוק בין עמודים ולקהל מוקצות ארבע שורות של ספסלי ישיבה מדורגים העשויים להכיל 50 צופים, אולי מעט יותר אם נחוץ. מראש, נדרש כאן הצופה להסיר כמה מהמגננות שהוא חובש בבואו לראות מופע בחלל מיינסטרימי, ונדמה , אם לשפוט על פי התגובות גם מסביב, שרמת הנכונות לקבל את המסרים האמנותיים של קליפה שמתקיימים בחלל הבית שלה, גבוהה במיוחד, בהשוואה למקום עם יחסי במה-קהל שגרתיים יותר.
ערב זה המכיל שתי עבודות של מיכל הרמן, כלל גם עבודה של שתי הרקדניות לי מאיר וגלית זינגר שהעלו " מופע תאטרון- מחול סאטירי, סקסי ובועט" ככתוב בתכניה. אכן כן, השתיים קיימו את ההבטחנה כלשונה, אם כי לא בהכרח במלואה- הייתה סאטירה פה ושם אבל כזו שזקוקה להשחזה דחופה. ככלל, הדואט הפרונטלי התחזה למופע סטנד-אפ ללא טכסט. היו בו חומרים רבים שזקוקים לשכלול, עיבוד ועריכה והרבה יותר מדי הגזמות שלא הוליכו רחוק. מה שכן, הפרסונה הבימתית של לי מאיר הסקסית, השבירה התמימה והנבזית, תזכר גם תזכר.
"הדואט" של מיכל הרמן בביצועם של צחי כהן ומור נרדימון הקדים את "החבורה" שהייתה מוקד העניין בערב. השתתפו בו שישה רקדנים: סתיו מרין, צחי כהן, מור ורדימון, עידן פורגס, טאקאנורי קאווהקדה ולי מאיר. המוסיקה של דמיטרי טולפנוב ודירק קונש. יצירה זו היא חלק מערב שלם תלוי מקום, שהעלתה קליפה בפסטיבל ישראל האחרון. הפרק הנוכחי מבוסס על סיפור של קפקא .
כל הנוכחים, אך במיוחד שלשת הגברים, הצליחו לבסס היטב את דמותם בתוך המבנה הכוריאוגרפי המוטלא הזה ועם כל האבסורד מסביב, הצליחה העבודה לחדד איזה סיפור קיומי בסיסי של במקומו של האחר, מקומו של העדר, מבלי להכנע לנרטיב עצמו יתר על המידה. הרמן הצליחה במיוחד לנהל את המהומה הבימתית בתוך אילוצי החלל והפכה כל מכשול ליתרון כוריאוגרפי. בסך הכל זו עבודה מעניינת, מוטרפת במידה, מעוררת ולא אחת משעשעת מהסיבות הכי נכונות.
[ad]