Merce Cunningham, Private View


מבט פרטי: מרס קנינגהאם

 

מאת: סיקי קול

 

עם מותו של מרס קנינגהאם נזכרת סיקי קול- רקדנית, כוריאוגרפית, מורה- בקיץ קצר אחד בו בילתה באוניברסיטת סארי, (אנגליה)  בקורס קיץ בן שבועיים המיועד לכוריאוגרפים ומוסיקאים צעירים, אותו העבירו מרס קנינגהאם ובן זוגו, המוסיקאי ג'ון קייג'.

הייתה זו המהדורה הרביעית או החמישית של הקורס שיסד הכוריאוגרף האמריקאי בוב כהן*, פרויקט  שהתממש בחסות קרן גולבנקיאן. את בוב כהן, שהיו לו קשרים ענפים עם אנשי המחול בישראל, פגשה סיקי ב'בת דור' והוא שהמליץ לה לנסוע. קרן תרבות אמריקה-ישראל בראשותו של גדעון פז העניקה לצורך זה מילגה בסך 5000 דולר סכום נדיב ביותר בשנת 1980. ל'ריקודיבור' היא מספרת כמה מהרשמים שנחרטו בזכרונה וצפו לאחרונה, כמעט שלושים שנה אחרי. א.ב.

 

דרך קנינגהאם אני מגלה שיש והאיבר שעובד הכי חזק הוא הראש.

 

"גדלתי ב'בת דור', הכרתי את בוב כהן, הכרתי את לונדון, כבר סיירתי עם להקתו של אלוין איילי כאורחת, בקיצור כבר ראיתי עולם. יחד עם זה, המפגש בסארי היה מבחינתי מפץ. ידעתי שבתכנית כלולים שיעורים בבוקר, עבודה עצמית אחר הצהריים ובערב- מופעים. באתי מוכנה, הבאתי קלטות, היה לי ווקמן ולקחתי אתי מוסיקה וספרי שירה להשראה.

בערב הראשון הגעתי וראיתי סביבי רקדנים מכל העולם שדיברו בשלל שפות. לא ידעתי איך יקבלו אותי שם. בארוחת הערב ניגש אלי בחור ואמר לי שתמיד חלם לראות את ירושלים, ניגשה אלי גם בחורה גרמניה בשם היידיי ואמרה ששמעה שמגיעה בחורה מישראל והיא התרגשה מאד, היה חשוב לה שאדע שאביה היה נאצי.

השיעור הראשון בטכניקת קנינגהאם היה מאתגר ביותר, הכל היה לי חדש. אחריו התקיים שיעור רפרטואר ושם נתקלתי לראשונה ביצירה שלו שנרקדה על ריצפה  מחולקת ל-64 משבצות ולכל משבצת יש משפט תנועה המזוהה אתה. סדר המהלכים נקבע באמצעות הטלת קוביה, במה שנודע כשיטת המקריות, (צ'אנס. chance). זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם גישה שנקודת המוצא שלה היתה תנועה ( motion ) ולא רגש (emotion ). זה היה השיעור הראשון בו הרגשתי כי האיבר שעובד הכי חזק הוא הראש. עבורי זה היה חדש ומאד משמח.

 

גם מרס וגם  ג'ון קייג' יזמו אינטראקציה ישירה עם המשתתפים. הם כל הזמן מחייכים, מסתכלים עליך, שואלים, דואגים לפרק את  המתחים שמצטברים במהלך היום, שוברים את המחיצות. ואני באה מג'נט ( אורדמן) עם כל המתח שתמיד התקיים בסביבתה.

יום אחד החליטו קנינגהאם וקייג' להטיל משימה על 36 הרקדנים ו-36 המוסיקאים שהתקבלו לקורס, להכין ריקוד בן 60 שניות. תמיד היה צץ רעיון לא צפוי. בחבורה שלנו היה רקדן שחשב שהוא מגיע לקורס מוכן לכל מטלה ובמחברת שלו היו רעיונות לריקוד על כל נושא שיכול היה להעלות על דעתו. לאחר, הייתה מחברת מלאה בסטיקמנים ( ציורים סכימטיים של הגוף, כלי עזר שרקדנים וכוריאוגרפים רבים השתמשו בו לרשום רעיונות תנועה). המגבלה היחידה הייתה שאסור לחזור על משהו שכבר עשית בעבר. בארוחת הערב קבלתי שוק שני- על ידי הטלת הקוביות נקבע מי יעבוד עם מי. בערב כשהעלנו את העבודות, כל קבוצה עבדה עם המוסיקה שלה וארבע קבוצות הציגו את העבודות שלהם בו זמנית. לראות את ארבע העבודות במקביל עם מוסיקות שונות הייתה בהחלט חויה מכוננת עבורי.

כל מה שחשבתי שאני יודעת- נמוג, התאדה.

 

כן, היה קשה

 

השיעורים של טכניקת קנינגהאם היו לי קשים, למרבית המשתתפים הייתה היכרות קודמת עם הטכניקה המורכבת הזו, לחלק העליון יש רוטינות, תחביר משלו בעוד שהחלק התחתון מתבסס על בלט קלאסי . אני באתי מרקע של גראהם, קצת הורטון וחוזה לימון שעובדים יחד.

מצאתי עניין מיוחד בשלב שבו מוצגות בעיות ואילוצים וצריך היה לפתור אותם תוך הסתכלות עניינית. וכל ערב שוב "צ'אנס". כל מיני קונספציות שהייתי נעולה עליהן נדחקו ובמקומם הכל היה פתוח, פתוח. בכל ערב קבלנו פידבק בפרהסיה. מרס היה אומר: אני אשאל אותך שאלות אבל אל תעני לי. למה השתמשת במבנה כך או אחרת, מדוע התחלת מצד א' דווקא ולא מצד אחר. אלה היו הערות שחשבתי עליהן לילות שלמים. הוא הביא כל כך הרבה חכמה מחולית- אמנותית, פשוטה לכאורה.

מהר מצאתי שאני לא זקוקה לסטימולטורים שהבאתי מהבית- ספרים, לדוגמא.  הגעתי לפתרונות שלא הייתי מגיעה אליהם ללא השאלות שלו. הערות שלו היו מעוררות חשיבה ומאתגרות ביותר.

 

ג'ון קייג' והפיטריות.

 

מסיימת את ארוחת הצהריים. מרס הגדול יושב אתנו, איש צנוע, מדבר בשקט ובנועם, מקדים לברך את כולם, מתעניין בכל משתתף, שואל שאלות ובין השורות מטייל ג'ון קייג', עובר ומתיישב ליד כל אחד. בצהריים הוא מבשל את הפטריות שקטף בבוקר ובערב נותן לכולם לטעום.

אחרי כמה ימים הפסקתי ללכת לשיעורים של קנינגהאם. נראה היה לי שחבורת המוסיקאים מעניינת יותר, שהם יותר חכמים ונבונים ובכלל, קנאתי כששמעתי על החויות שעברו בטיולי הבוקר ביערות עם קייג', כשיצא לחפש פיטריות.

בבוקר הצטרפתי לסיור. והנה הולך האיש הזה ואני, כמו האחרים, צועדת בעקבותיו של ,הנביא". הוא נהג לדבר באינטונציה מאד מיוחדת, הוא שבר את המילה באופני אינטונציה מקורית משלו. כולם סביבו שמרו על שקט, על קשב גם כדי להבין את המשפטים שנאמרו באופן מקוטע, עם פיסוק ייחודי, שגרם יותר מהכל ליתר קשב.  הוא ידע שאני מישראל ומיד אמר שבישראל גדלות אורניות. הוא היה ממש מומחה לפיטריות. הוא היה  מסביר על צמחים שהיו בדרך, על פרחים, על החיים וכל המעברים היו אסוציאטיבים ובין לבין העיר הערות על הפטריות ביער והצביע על הרעילות שבהן ואת האכילות קטף וכך הלך והיגג. דיבורו היה מוסיקה שלא שמעת בחיים שלך.

 

דרלינג, את חוזרת לארץ הקודש.

 

עד היום, כשאני עם התלמידים שלי אני כאילו עוד שם. לא משתעממת. זה חי אצלי ומדרבן אותי שכאני מלמדת כוריאוגרפיה.

אני זוכרת בערב האחרון את ג'ון קיג' בא ומתקרב אלי ואומר באינטונציה המשונה שלו: דרלינג, את חוזרת לארץ הקודש. חייך לא יהיו אותו דבר כמו קודם. הוא צדק.

כשחזרתי, התחלתי מהלך של שנוי גדול בחיי, ביותר ממישור אחד.

—————————————————————————

* בוב כהן: (Robert Cohan ) יליד 1925, למד ורקד אצל מרתה גראהם. ב-67 הקים בית ספר  וניהל להקת מחול (מ- 69) בלונדון ( London Contemporary Dance Theater ) שהתבססה על שיטת גראהם ובעידודה, בדומה לראשיתה של 'בת שבע'. עבד עם 'בת שבע' ב-1964-5

 

. 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.