רון בן ישי מגן על פינה באוש:- הגירויים מול הפירושים.

 

פינה באוש- בעקבות 'ויקטור' משכן לאמנויות הבמה, נובמבר 1995

 

אורה ברפמן

 

לאור תגובות שנתקבלו לביקורת על המופע 'ויקטור' של פינה באוש שפרסמתי ב'דבר' ובהם דבריו הנוקבים של העורך הראשי רון בן ישי (מומחה גדול, אומרים לי, לענייני לחימה) שנקלע למופע , הוספתי דברי הבהרה לדרכה של פינה באוש לאלה שזקוקים לכך:

 

יש סיבה טובה לכך שפינה באוש מסרבת לפרש את עבודותיה או לספק סינופסיס לתכניה. מאז 'פולחן האביב' ובמשך 20 שנה היא אינה עוסקת בעבודה סיפורית שיש בה רצף עלילתי. לכן, לצופה שבא לראות את היצירות – בעקבות הסקרנות שהן מעוררות בעולם המחול, בעקבות השפה המיוחדת שפיתחה, בגלל ההשפעה האדירה שהייתה לה על דור שלם של אמנים, בעיקר באירופה- אין מה לחפש על הבמה חשיבה לינארית. אין כאן מחזה.

מה שיש זו הפגזה של אינפורמציה ויזואלית, מיני סצינות משנה קטועות שבאות פתאום ופתאום הן נעלמות. את התמונה השלמה, מחבר הצופה לבד. לך ותמצא עצמך בנבכי הרמיזות שהיא מספקת בשפע, לך ותתחבר לצורה. תתחבר לחשיבה המולטי-פוקלית. באוש מספקת גירויים. והצופה- את הפירושים.

פינה באוש הבשילה כאמן בתקופה שתאטרון האבסורד כבש את הבמה. ממנו למדה שהצופה באולם יכול לחכות לגודו כל הערב וכי רציונל נוסח סטניסלבסקי הוא אמצעי ולא מטרה. כל רקדן יודע בכל רגע נתון בדיוק מי הוא ומה הוא עושה שם, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. לא את כל הידע הזה הוא חייב למסור לצופה. הוא חייב זאת לעצמו בלבד.

זו הסיבה שבאוש בוחרת "טיפוסים" כרקדנים. לא על פי עומק הפלייה שלהם או המרחק שהם גומאים בקפיצה חיננית, אלא על פי יכולתם להביא פיסת אנושיות אותנטית, אופי וגוון משלהם.

 בסיור הנוכחי בארץ הביא תאטרון המחול מוופרטל את 'קפה מילר', עבודת מפתח לסגנונה של באוש מאמצע שנות השבעים, כשהיא עוד הייתה סגפנית ונזירית ודיברה בסביבה מונוכרומטית. אפור על אפור.

 מאז,היא שומרת על סביבה מעוצבת ברורה שמספקת לה מסגרת וממשיכה להתגרות גם באמירה על העיצוב עצמו.

ב'נלקן' (ציפורנים) שתלה עשרת אלפים פרחי ציפורן על הבמה. ההיה זה גן פורח, מרהיב, מחווה לאביב ולתקווה? ההיפך.

באוש הפכה את רמיסת הפרחים המזעזעת ברגע הראשון, למשהו שקל להתרגל אליו. מתרגלים לדברים גרועים יותר. אז היו פרחים והם אינם. החיים ממשיכים וזה כבר לא כואב יותר.

היו כרי דשא ב'1980', כמו שהיה מצע עלי שלכת ב'כחול הזקן' או מים ב'אריאן'. עוד הצעות למחשבה, אבל לא העיקר. מסגרת צורנית, מגבלה מסוימת שאליה מתייחסים כמו לכל אחד מחומרי המחול האחרים, קצת פחות מאשר למוסיקה.

הקולאג' המוסיקלי, כמו הקולאג' של קטעי ההתרחשות מתחברים לא על פי סדר הגיוני רצוץ אלא על פי צרכים של השפעה. כשמעמד קבוצתי תובעני מספק את הקרשנדו, עוברים להרפיית מתח מינורית. כמו בקולאג', אין בניית מתח נוסח דרמה תיאטרלית שמבטיחה קתרזיס.

 ב'ויקטור', היא מתחילה בסולו וגומרת בסולו. המחול מתרחש בחפירה. חפירה ארכיאולוגית שמגלה לצופה את עברו הקרוב, או שמא זו חפירת הגנה- ה"קו מאז'ינו" שלנו במלחמת הקיום שבה אפשר לאוורר את פחדי הקיום שלנו, ללחום נגד מוסכמות דתיות תובעניות שאין מאחוריהם אלוהים, כמו בסצינת החתונה שבה נישא זוג מתים על ידי שופט.

האם המשמעות היא שזה עצוב שהם מתים, שמוות עשוי לחדור אל שמחת הכלולות, כמו לכל רגע אחר? או שמא באוש תוקפת את הכנסיה הקתולית המבקשת מזוג להישבע אמונים "עד שהמוות יפריד בינינו".

מי שיתעקש שהחפירה היא קבר ענק, קבר המונים, מחשבה זו תלווה אותו כחוט מנחה, כעין צופן להבנת הסצינות הבאות.

כששחקן ידליק סיגריה, הצופה יכול לראות בבאוש נושאת דגל המלחמה בעישון. כשהיא מעלה סצינה מקסימה של מכירה פומבית של כלבי-חיק, הוא יפרש זאת כדבריה של לוחמת מאגודת 'תנו לחיות לחיות'.

אבל אסור למכור את פינה באוש בפרוטות כאלה. אין תפקידה להאכיל את צופיה בכפית. האישה האניגמטית הזו, כפי שהיא מצטיירת בסירטה הנפלא של שנטל אקרמן, מגישה לנו מנות של אניגמה. אורקל מודרני שנותן פתרונות, בתנאי שאתה נותן להם פירוש.

 

פורסם ב'דבר', נובמבר 1995. 

 

 

 

 

[ad]