אריה יאס חולם את לילות כרמיאל שהיו ונמוגו

כרמיאל: ההתפכחות

 

בהתחלה היה שכרון חושים מלא.

היו לילות כרמיאל, היו אלפי רקדנים ומחוללים עד שעות הבוקר, היו המון זיקוקין די נור מרהיבים אל מול ירח משכר במילואו והיו דרבוקות ורקדניות בטן ולהקות דבקה גליליות וקפה חריף במאהל הבדואי ומה לא.

בתכניות הטלוויזיה חזרו ואמרו שמי שלא ראה אנשים רוקדים בכרמיאל, לא ראה אנשים מיוזעים ומאושרים מימיו.

 

למעלה מעשר שנים היה קהל המשתתפים הגדול בפסטיבל כרמיאל, על מבקריו, צופיו ומחולליו, סובב והולך, צופה במופעי המחול המרהיבים באיצטדיון של כרמיאל, מצטרף לקהל המרקדים עד כלות מדי לילה, כמו שיכור מראות וצבעים וצלילים, שיכור מהמון הגופות המבהיקים בזיעת ריקוד ואקסטזה ומהאווירה החושנית של לילות קיץ וימים מלוהטי חמסין.

אחר כך באה ההתפכחות.

למראית עין, על פני השטח, הכל נראה כמו בימי הפסטיבל הראשונים.

עדיין יש לילות ויש ירח במילואו. ויש אלפי רקדנים ומחוללים ויש זיקוקין די נור,  ובכל זאת משהו חסר. חסר אותו "משהו", אותו ניצוץ מפעים ההופך התכנסות של המון אדם לפסטיבל של ממש. לחגיגה אמיתית.  

עד כמה הידרדר פסטיבל כרמיאל מאיגרא רמה לבירא עמקיתא יעידו דברי שניים מהמבקרים הנלהבים שליוו את הפסטיבל כמעט מיומו הראשון ועד התפכחו.

גיורא מנור (ז'ל), מבכירי מבקרי המחול בארץ,  השווה לפני כמה שנים את כרמיאל לאותה כלה בשירה המופלא של לאה גולדברג, בה אביב רק ששה ימים בשנה ועמל ורעב כל היתר.

שלושה ימים בשנה, כתב מנור, כרמיאל היא הכלה. מלאה אנשים מחייכים ומזיעים, רצים ממקום למקום, שלא להפסיד כלום.

לא יצאו שלוש שנים מאותו תיאור של חתן מאוהב, ומרבית מבקקרי המחול שהיו בעבר מחסידיו הנאמנים של הפסטיבל, כתבו על רמת הריקודים בתערובת של מרירות ואכזבת מאוהבים שהמציאות טפחה על פניהם: איזה חוסר מעוף. איזה חוסר מקוריות. איזה שעמום. מכל ה"ערב-רב" טענו, לא נמצא ולו ריקוד אחד שהותיר בם רושם.

בריקודי האהבה, למשל, מעידה-מתמרמרת מבקרת מחול מתחילה, אפילו קשר עין בין בני הזוג אינו נשמר. בקיצור, אכזבה גדולה…

ולא רק המבקרים התפכחו משכרון החושים של הפסטיבל המידרדר. גם מאתרי האינטרנט עלו קולות אכזבה.חזרו ונישנו תלונות על כך שכל ההופעות עברו לאולמות סגורים וברחובות לא הורגשה אוירה של פסטיבל ושל חג.

אחר מתלונן על מופע הסיום המאכזב: הכרטיס לא היה שווה את הכסף ששולם עבורו והפסטיבל כולו לא היה שמח כמו בשנים עברו.אחרים ממשיכים וקובלים על עוד רעות חולות אחרות: למה הזלזול הזה בקהל. למה מופע הפתיחה ומופעים אחרים מתחילים באיחור של שעה. למה שילמנו כל-כך הרבה עבור שיר אחד של נינט. היא היתה מיותרת…

יונתן כרמון, מייסד הפסטיבל יחד עם תרצה הודס, ומי שהיה המנהל האמנותי ומתווה הדרך שלו מעל לתריסר שנים, נוהג לעשות הבחנה ברורה וחד-משמעית בין "ריקודי עם" לבין "ריקוד ישראלי לבמה".

שהרי ריקודי העם, כך בעולם כולו, באים מן העם, ממסורת בנות מאות שנים של חגיגות כפריות ושבטיות. יוצרי מחול רבים שאבו השראה מתנועות המחול העממי והעלו יצירות מחול מבוססות על תנועה אפריקנית, רוסית, דרום-אמריקאית ועוד. להקת המחול "ענבל" שהקימה שרה לוי תנאי היא אחת רק אחת מהן. יש "מויסייב" הרוסית, "מזובשה" הפולנית, וישנה להקת "הבלט הלאומי של מקסיקו"  ולהקת המחול הנפלאה של צ'ילי ועוד.

אצלנו, קפצו ישר לשלב ב'. באין מסורת של חגיגות עם וריקודי עם, המציאו אותן או ייבאו אותן. כך יובאה ההורה מרומניה והקזצ'וק והפולקה והקרקוביאק מפולין והדבקה אומצה מרגלי שכנינו הערבים, וכך נולדו יש מאין ריקודי דייגים, ריקודי יוגבים ובוצרים לצד ריקודי רועים וריקודי זוגות, ומלאה הארץ מדליה ועד כרמיאל בלהקות עם, עמים ועמעמים.

להקת כרמון לדורותיה היתה ללהקת היצוא המפורסמת ביותר בעולם, יחד עם תפוזי יפו והבנות המחליפות בין מדים לקוקו וסרפן קלוש רקום. הלהקה הופיעה בהיכלות המחול החשובים ביותר בעולם; בארה"ב, בצרפת, אנגליה ואיפה לא. ומכאן יונתן כרמון נחשב, שלא ברצונו, ל"אבא של ריקודי העם הישראליים".

הוא עצמו טען כל השנים שהוא כוריאוגרף ויוצר של מחול ישראלי לבמה. על פי מסורות שונות של העדות בארץ ובכוח הדמיון שלו הוא בורא מחול שהוא ישראלי במהותו ובהשראתו ומעלה אותו כמופע בימתי.

את תופעת ההרקדות ההמוניות שהתפתחה, פרתה ורבתה בעקבות ערב-רב של להקות אחרות בכל רחבי הארץ, שצצו בהשראתו כפטריות לאחר הגשם, וממומנות בנדיבות על ידי עיריות ומועצות פועלים ואגודות סטודנטים, איש עוד לא הצליח עדיין להסביר הסבר של ממש. אולי מפני שאנחנו אנשים ועם היפר-אקטיבי, אומרת רעיה ספיבק, מפעילות המחול והפולקלור בארץ.

אבל גם היא הבחינה בהידרדרות המהירה של הפסטיבל, כשיונתן כרמון פרש מניהולו. איבדנו את המיוחדות, אמרה. וזה עצוב. כל הריקודים דומים וכל המנגינות בעיבודים המודרניים האלה נעשו דומות זו לזו. ראית ריקוד אחד – ראית בעצם את כולם.

היא לא יחידה, כמוה רבים הבחינו מזמן שמרבית היוצרים בתחום ריקודי העם  עושים לעצצמם חיים קלים ונוטים להעדיף מקצבים פשוטים ובוטים או לחילופין להשתמש בשירים פופולריים, בעלי סגנון מזרחי-אוריינטלי, סגנון החביב על הקהל הרחב והכל בליווי דרבוקה וקפיצות משונות באויר…

הרעיון והתקווה המרכזית של יונתן כרמון בייסוד הפסטיבל היה באמת להפגיש את מבצעי המחול העממי, בין אם מדובר במחול שנוצר לבמה או להנאת ההמונים הלוקחים חלק בהרקדות חובבים, עם המחול האמנותי. המיפגש הזה, קיווה כרמון, יעודד ויעשיר ויפרה את כל באיו ויוצריו.

למרבית הצער זה לא קרה. להוציא את בארי אבידן ויונתן הללי, שני כוריאוגרפים צעירים מתלמידיו וממשיכי דרכו של כרמון, שביצירותיהם ניתן היה להבחין בכשרון והקפדה גדולה יותר על איכות הביצוע וכן בשלמות רעיונית של היצירה, ממשיכים מרבית האחרים למחזר את התנועה "הכרמונית" ולהוסיף עליה עינטוזים מזרחיים ויוונים למכביר.

בכלל, תהו מבקרים, האם הופעות להקות המחול האמנותיות מהעולם ומהארץ הן אולי קישוט, מעין נוצה בכובע, שמאפשרת לפסטיבל כרמיאל לקבל איזושהי לגיטימיות, איזושהי הערכה לפסטיבל שמתבסס בעיקרו על המונים. מין הגבהה לרמה ולליגה אחרת.

הרי מרבית הקהל בכרמיאל לא בא במיוחד כדי לראות איזו להקת מחול מתקדמת מיפאן, מצרפת או משבדיה.

ההוכחה החותכת טמונה בשלושת המופעים המרכזיים של הפסטיבל שמתקיימים על הבמה הרחבה באמפיתאטרון הענק שנבנה במיוחד לצורך זה ומדשאותיו עשויות להכיל כ- 25,000-30,000 צופים.

מופע הפתיחה שהתווה יונתן כרמון היה חגיגה מרהיבה של המחול הישראלי לבמה, כהגדרתו. המופע היה מבוסס על נושא מרכזי שהועבר אל יוצרי ומנהלי להקות המחול העממי בארץ ואלה נדרשו ליצור על פיו. ככלל, ערבי הפתיחה היו מבוקשים ביותר והקהל הגיע בהמוניו ומילא את האמפיתאטרון כמעט עד גדותיו.  

בתקופתו של כרמון, הוקדש הערב השני על הבמה הגדולה למופע אמנותי מרכזי של אחת משורה מרשימה של להקות מחול מהטובות והנודעות בעולם, שהגיעה במיוחד להופעה חגיגית אחת ויחידה בארץ. בין הלהקות ניתן הי לראות את להקת הבלט של הבולשוי, להקת המחול של ירי קיליאן מהולנד, בלט האופרה של ליון שבצרפת, בלט אספניול מספרד, הבלט הלאומי של קוריאה, להקת הבלט הלאומית של סין ועוד.

מיותר לציין שתפוסת האמפי במופעי הלהקות האמנותיות הזרות הגיעה בקושי לשליש, כלומר פחות מעשרת אלפים צופים, למעט מופעי הבולשוי. זכורה גם ההצלחה היוצאת דופן של "זורבה היווני",  בביצועה של להקת הבלט של האופרה בוורשה, שהיתה הלהקה היחידה שהוזמנה לחזור שוב כעבור כמה שנים עם אותו "זורבה היווני" כמובן לצהלתם של המוני הצופים על מדשאת האמפיתאטרון הענק.

באופן מסורתי, גם מופע הסיום של הפסטיבל בערבו השלישי, שבו משתתפים כמה אלפי רקדנים בני שלושה דורות, המשתייכים לכמה מעשרות להקות ריקודי העם מכל הארץ, משך קהל רב. אחת האטרקציות שהפכו מסורת בתקופתו של כרמון היה שיר סיום המופע עם הכלה הבלתי מעורערת של הפסטיבל, הלא היא שושנה דמארי. דמארי הייתה עולה בגלימתה המתעופפת, מתוכשטת לעייפה ופוצחת ב"אור", שיר שבביצועה הפך להמנון פסטיבלי כרמיאל. את הבית האחרון כבר התקשו הצופים לשמוע לקולות הנפץ של חזיון זיקוקין מרהיב מאין כמוהו, שהתחולל ממש מעל ראשי הקהל.   

 

וכשיונתן כרמון התפטר מניהול הפסטיבל שיסד, והחזיר את המפתחות לעיריה, הלך חלקו של המחול האמנותי והצטמצם והיה לעלה תאנה קטן ולא משמעותי. היה זה הפסד בנוק אאוט לרעיון העידוד וההפריה בין המחול האמנותי והישראלי העממי.

מזה שנים אחדות, הולך הפסטיבל ומתרחק מהקהל האמיתי של שוחרי מחול, טענו בחשש גדול המבקרים. נראה כי האחראים על תכניו של פסטיבל כרמיאל ויתרו כאן על כמה מהדברים שביססו את מעמדו ואת ייחודו של פסטיבל כרמיאל במשך שנים. בזמנו התעקש כרמון שכל הלהקות האמנותיות הישראליות שלקחו חלק בפסטיבל יעלו אך ורק ערבים עם יצירות בכורה, אחרת מה הטעם לבוא לכרמיאל, הוא סבר, אם כבר ראית את להקת המחול הקיבוצית, בת שבע או הבלט הישראלי במקומות אחרים ברחבי הארץ.

בפסטיבל כרמיאל בשנים האחרונות אין מופעי בכורה ואין כמעט להקות מחול מחו"ל ובנוסף, התמעטו ביקוריהם של מרבית להקות היוצרים הישראלים . אין גם כמעט ואין יותר מופעי חוצות, אם מסיבות בטחוניות ואם מסיבות כלכליות. יש יצור כלאיים שקוראים לו פסטיבל מחול, שהוא בעצם פסטיבל של זרם מסוים של ריקודי עם, על הטוב שבו, על היומרות שבו, על החולשות והחסרונות הידועים שלו…

הפסטיבל מתפוגג, אמרו למצלמה שורה שלמה של מבקרי מחול שמזה זמן נואשו והם מדירים רגליהם מכרמיאל. אין בעל בית אמיתי. אין קו מנחה. אין נקודת כיוון ואין חזון. בלי אלו הפסטיבל ידעך, כי רק עם הרקדות המוניות לא יכולים להחזיק מעמד. צריך קודם כל יצירה. ויצירה, לצערנו, אין כאן.

איש מחול ופולקלור מאנגליה, שביקר בפסטיבל, שם את האצבע על הבעיה העיקרית אליה נקלע פסטיבל כרמיאל. זה לא פסטיבל מחול, אמר. זה פסטיבל של בילויים. פסטיבל אליו באים להעביר את הזמן בפיזוזים…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *