Arabesque- Arts from the Arab World in Washington D.C.


Arabesque- Arts of the Arab World. Washington D.C.

 

פסטיבל 'ערבסק' לאמנויות ארצות ערב בארה'ב– חשיפתה של תרבות רבת פנים מול חשדנות ודעות קדומות.

 

איסמי שמס. קהיר

 

שורה תחתונה: היה תרבותי ומאד מנומס. ובפרפראזה אומר " כשהמוזות רועמות, התותחים שותקים". בינתיים, על כל פנים.

את בדל הפרובוקציה סיפקה ידידתנו קארימה מנסור, מיסדת להקת המחול העכשווית הראשונה במצריים ואליה נשוב בהמשך.

 

dancer/choreographer Karima Mansour, Kairoלראשונה התקיים פסטיבל אמנויות ארצות ערב- 'ערבסק'- בוושיגטון בירת ארה'ב, בהיקף חסר תקדים. הפסטיבל שהסתיים לאחרונה, התרחש בעיתוי אופטימלי, בעת כינונו של ממשל חדש בוושינגטון הבירה, בראשותו של ברק אובמה.  מטרתו העיקרית הייתה לחשוף את התרבות המגוונת, רבת הפנים של העולם הערבי ובאמצעותה, לשנות את הדמוי של העולם הערבי, במיוחד אחרי עירק ו- 9/11, כגוש איסלמי הומוגני המורכב מקנאות דתית, ערש הטירור העולמי.

באמצעות אמנות  ומבט רב מוקדי במורשת התרבותית העשירה של ארצות האיסלם ביקשו יוזמיו לשנות מנעד רחב של דעות קדומות וסטריאוטיפים תרבותיים-חברתיים.

הפסטיבל שהסתיים בימים אלו, הציף את הבירה בעשרות מופעים מכל תחומי התרבות והאמנות, לשם הצגתה של התרבות הערבית ככור היתוך של אמנויות ובכללן: מוסיקה, שירה, תיאטרון, מחול, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ואופנה, ובמהלכו התקיימו איספור אירועים, מפגשים, הרצאות ואינטראקציות לא פורמליות מרגשות.

חלק מהמופעים ימשיך להתנייד ברחבי ארה'ב עוד מספר שבועות ויגיע לקהלים נוספים, גם בערים בהם יש ריכוזי אוכלוסיה שמוצאם ממדינות איסלמיות.

הפסטיבל הרשמי התקיים ב'מרכז קנדי' בוושינגטון במשך שלושה שבועות ולקחו בו חלק שמונה מאות אמנים שבאו מ-22 מדינות ובהן סודן, בחריין, לבנון, מצריים עירק ועוד.

קיומו של הפסטיבל ב'מרכז קנדי' העניק לאירוע גושפנקא יוקרתית מאחר ובמקום מתקיימים אירועי תרבות מקומיים ובינלאומיים מהשורה הראשונה, אך מעולם לא התמודד מרכז קנדי עם אתגר כמו זה.

 פסטיבל 'ערבסק' היה האירוע הגדול מסוגו שהתקיים אי פעם בארצות הברית ועלותו הגיעה ל-10 מיליון דולר. אין ספק שעתוי ומיקום הפסטיבל השאפתני הזה היו יותר מוצלחים משניתן היה לחזות מראש, מאז עלה הרעיון לראשונה. רצה הגורל וחילופי השלטון בוושינגטון והרוחות החדשות הנושבות מהמשרד הנשיאותי של אובמה, העניקו לקיומו משנה חשיבות פוליטית, שחיזקה את האג'נדה של מטרותיו. 

 

אליסיה אדאמס סגנית המנהל לתכניות בינלאומיות ואחראית על המחול אמרה לעיתון 'אלערבייה': "רצינו לקיים את הפסטיבל מזה זמן רב וחיכינו שהמצב הפוליטי יתייצב, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבל הסכמה של מבצעים ערביים להגיע לארצנו".

בהנהלה דיברו על קשיים לקבל הסכמת המבצעים, אבל לא אף מילה על הטירור והבינלאומי ועל ההשתייכות של מרבית מבצעיו למרחב המוסלמי. נקודה זו רגישה במיוחד ושימוש במילה שתאזכר את הטרור הבינלאומי ומדינות ערב, או ארצות האיסלם, יכול אך להצית רגישויות יתר, משני צדי המתרס, לחזק דעות קדומות ומתיחות בין דתית. לכן שמים דגש בהנהלה על חשש מתגובות בעקבות המלחמה בעירק, המלחמה ב"טרור" (חסר שם) והתמשכותו של ה"קונפליקט" בין ישראל לפלסטינאים.

חששה של הגברת אדאמס לא היה חשש שווא.  כולם יודעים שמאז התקפת הטרור  בניו-יורק גבר החשד כלפי כל ילידי הארצות הערביות. התנאים לקבלת אשרת כניסה הוקשחו ויחס הרשויות לערבים- מקומיים ותיירים- חשדני ביותר. לא אחת אנחנו מקבלים דיווח על הערות גזעניות בוטות.

 מצד שני, ההתנגדות למדיניות ארצות הברית ובמיוחד זו שהיא יישמה ומיישמת במזרח התיכון, בעירק ובאפגניסטן, גורמת ליוצרים רבים שלא לשתף פעולה עם האמריקאים, במיוחד לא בסוג פעילות כמו הפסטיבל שיש הרואים בו עלה תאנה תרבותי, אם תרצו- מלכודת דבש, שנקודת מוצאו מגישה פטרונית.

מצד שני, רבים רואים בחיוב את הפסטיבל, בעיקר תושבי ארצות הברית שמוצאם ממדינות ערב. אלו למעשה אנשים שבחרו לקשור גורלם עם העולם המערבי והם משתפים אתו פעולה בכל המישורים בחיי היום יום שלהם. הם גם אלו שסבלו הכי הרבה מדעות קדומות נגדם שהוקצנו מאז הפיגוע במגדלי התאומים.

"מבחינתנו הפסטיבל הוא כרוח רעננה ביחסי שתי המדינות" מצטט העיתון את אחד הסטודנטים שבאו לצפות באירועים, "אני רק מקווה שמרכז קנדי ימשיך לקיים מופעי חילופי תרבות שכאלה גם אחרי שהפסטיבל ייסגר. זה הכרחי אם ברצוננו לשנות את נקודת המבט של האמריקאים."

 לא פלא שההכנות לפסטיבל 'ערבסק' ארכו חמש שנים והיו אתגר לוגיסטי עצום. שלב בחירת המופעים המשתתפים ארך שנתיים וחצי ובתקופה זו נסעה ההנהלה האמנותית ברחבי העולם הערבי כדי לראות מופעים ולהפגש עם אמנים מקומיים. חלקם יוצרים בני זמננו מתחומי אמנויות שונים וכן מבצעים של אמנויות מסורתיות, עממיות. אדאמס מדגישה כי האיכות הגבוהה של כל סוגה הייתה המדד המרכזי בבחירת המופעים. אחר כך צריכה הייתה ההנהלה לארגן אשרות כניסה לשמונה מאות האמנים שהוזמנו, אתגר לא פשוט באקלים הפוליטי הנוכחי. אחר כך באו הסידורים הטכניים- שינוע תפאורות, תלבושות, אביזרים ועוד.

מרווה עוואד מ'אלערביה' מציינת כי הפסטיבל משול לנס, לאור הקשיים בכינונו. לגבי מרבית המשתתפים היתה זו הזדמנות ראשונה להופיע בארה'ב.  ביניהם אפשר היה למצוא פסנתרן צעיר תלמיד תיכון מעירק, כוריאוגרף מרוקני ח'אליד בנגריב, מקהלת הילדים הגדולה 'אל-פארה' מסוריה, קבוצת היפ-הופ 'כנען' מסומלי, להקת המחול הלבנונית 'קרקלה' ( להקה בנוסח פולקלור מטופח מסוגת 'מוייסייב' א.ב.) או להקת המחול המודרנית הראשונה מקהיר של קארימה מנסור.

כן התקימו סדרות שלמות שהוקדשו לספרות וקולנוע ערבי שזכו להצלחה מופלגת, אומרים  המארגנים. הביקורת אהבה רבים מבין העיבודים למחזות קלאסיים, אנסמבלים של מוסיקה מסורתית לצד פיוג'ן, דרווישים מחולים לצד היפ-הופ ומחול מודרני, משוררים, ציירים ויוצרי מלאכות יד מסורתיות ומטבע הדברים- שוק ערבי שהפך למרכז ההתרחשות מדי יום ביומו. הקהלל הרב שנהר למרכז, גילה את השוק ואת ההתנהלות המסחרים האופיינית לו, השונה כל כך מזו שהורגלו אליה המבקרים בשאר ימים מעונבים במרכז.

לאור ההצלחה, חלק מהמופעים הוזמן להאריך את שהותו ולהופיע במרכזי תרבות נוספים; טרגדיה ערבית שביים סולימאן אל-בסאם מכווית: עיבוד ערבי למחזהו של שייקספיר- ריצ'ארד השלישי, הוזמן לניו-יורק, מקהלת הילדים 'אל פארה' הוזמנה לסיור בכמה ערים.

לאור היחסים הטובים שנרקמו בין אדאמס למשתתפים, רבים מהם יוזמנו לוושינגטון גם בעתיד.

 אחת הלהקות הבודדות שמתמודדת עם מחול עכשווי חזרה לקהיר בתחוש הישג.

 

שרה קאופמן מה'וושינגטון פוסט' שהלכה לחפש פרובוקציות, או מסרים פוליטיים בוטים ומתריסים חזרה מאוכזבת. "בשנה האחרונה חזינו במספר מסרים פוליטיים מושכי תשומת לב שבאו מעולם המחול- הפרויקט המתמשך של ויקטוריה מרקס: 'לא על עירק'; 'אנדרגראונד' של דויד דורפמן, מחווה המתיחס ל- 'מחתרת מזג האוויר' ( Weather Underground ) ׁ)ארגון טרור שבקש להוריד את הממשל. אחד מעשרת אירגוני הטרור בראש רשימת ה– FBI א.ב) ; וחידושו של המחול 'הבוגד' שיצר חוזה לימון שהושפע מהמקתרתיזם של שנות החמישים. בעונה הקרובה אין באופק מחול מקטר.  גם לא של בילי טי ג'ונס, פרובוקטור סידרתי- שבימים כתיקונם אפשר לסמוך עליו- לא מצא על מה לרטון.

האם עכשיו כולם פשוט מאושרים, אם כי עניים?

יש באופק נקודה קטנה שעשוייה לעורר את המצפון והיא באה מכיוון פסטיבל 'ערבסק' במרכז לינקולן.

האירוע בכללותו היה מתון למדי. אם ביקשתם עקבות מחאה לא תמצאו אותה כאן, למרות שבאיזור  ממנו באו המופעים, שיש בו הרבה דעות נחרצות בענייני דת והפרדה מגדרית, שימוש בגוף ככלי לביטוי הוא נושא בעייתי ביותר. לגבי נשים רבות הוא כלל לא קיים כאופציה.

dancer/choreographer Karima Mansour, Kairoאולם, עבודה אחת מציעה מבט חד על המציאות: '  Temporament ' ,  עבודתה של היוצרת המצרית קארימה מנסור, דואט אותו היא מבצעת יחד עם הנקשן אחמד קומפאורה (Ahmad Compaore  ), שמתייחס לנושא מאבק האישה בכבלי המסורת.

מנסור מכירה היטב את החומר, ב-1999, אחרי שסיימה את לימודיה בביה'ס בלונדון למחול עכשוי, הקימה את קבוצת המחול 'Ma'at  ', הלהקה המודרנית העצמאית הראשונה במצריים. מנסור היא אשה מרשימה עם שיער עבות שחור וגבות כהות ויש לה איכות תנועה רכה וחמה, כל עוד היא לא מתעמתת עם המתופף שלה, או מנסה להמלט, או נאבקת בבד אדום ארוך העוטף אותה כמגן.

הביטוי שלה רחוק ככל הניתן מריקודי הבטן שאנחנו מכירים, וזו הצהרה בפני עצמה".

 

אם כי שמחתי על החשיפה לה זכתה ידידתי קארימה, נעצבתי לראות כי גם אשת תקשורת בעיתון מכובד לוקה בדעות מוטות תרבות. גם היא ציפתה בעצם לראות עוד ריקודי בטן והופתעה.

 בדיוק לקהל הזה כוון מאמץ מארגני 'ערבסק' בוושינגטון הבירה; לקהל שוחר תרבות, סקרן' שמוכן להחשף לתרבויות שלא הכיר קודם ומוכן לראות בהם ביטוי אמנותי לגיטימי.

 

[ad]