קרלוטה יקירתי- ליאורה בינג-היידקר


קרלוטה יקירתי.  תמיד שלך

הערת שוליים ל'גוף הבלרינה', שיר ומכתב אהבה[1]

ליאורה בינג היידקר

 

 פעם, בטרם התחילו במעשה היצירה, נהגו האמנים לזמן אליהם את המוזות בפנייה שכונתה 'אינבוקציה', כדי שאלה תנסוכנה בהם השראה, תחיינה בלבם את הרגש והידע, תפחנה בהם את הזיכרון ותעוררנה את הכשרון שמתוכו יטוו את מילותיהם, כמכושפים. מי לא פנה אל המוזות? הומרוס, ווירגיליוס, קטולוס, דנטה, מילטון, שייקספיר, צ'וסר… על פי המיתוס המקובל היו תשע המוזות בנותיהם של זאוס ושל מנֶמוזינֶה, אלת הזיכרון. כיאה לבנות אלים, הן שכנו במרומי האולימפוס והפנייה אליהן דמתה מן הסתם לתחינה ערטילאית, מופשטת, אולם ברבות השנים ירדו המוזות ממשכנן השמיימי ועטו על עצמן דימוי ארצי יותר. ביאטריצ'ה, המוזה של דנטֶה, למשל, נשאה את תכונותיה המובהקות של האהובה. לא מאהבת בפועל, כמובן (אם כי קיומה של ביאטריצ'ה פורטינארי אינו מוטל בספק), כי אם התגלמותה הנשגבת של האהבה החצרונית.

המסורת התרבותית והפייטנית של האהבה החצרונית, ששבחהּ נישא בפי רוזנים ומלכים ואשר הטרובדורים קשרו לה כתרים בימי הביניים המאוחרים, הייתה אהבה עזה כמוות, אומללה ונכזבת מטבעה, לגבירה נעלה ובלתי מושגת. כיוון שעודדה את האידיאליזציה, גישרה האהבה החצרונית באורח פרדוקסלי בין התשוקה האסורה לבין המוסר הראוי, תוך ויתור על מימוש פיסי לטובת ההתעלות הרוחנית. תכונותיה של המוזה, שסימלה את טבעה של הנביעה היצירתית ואת התגלמותה ביצירת האמנות עצמה, הועתקו עתה לאהובה החצרונית ואף הועצמו; מדמות אלמותית נשגבת (סובלימית) היא הפכה לאהובה מעַדנת או מרַסנת (סובלימטיבית). לא זו בלבד שהיא הזינה את האקט הפואטי הנעלה בזכות ההשראה שהעניקה ליוצר, אלא שדווקא בריחוקה, בכך שהסבה את הליבידו שלו לפעילות א-מינית, היא אפשרה את עצם הישרדותו. התשוקה חסרת התקווה התעדנה ותועלה ליצירת אמנות או לפעילות אינטלקטואלית.

המוזות צוירו ופוסלו תמיד כנשים אטרקטיביות בעלות פנים נאות ותכונות גוף נחשקות. המוסיקה נקראת על שמן ובמאה השמונה עשרה נגזר משמן גם המונח "מוזיאון" – ככינוי למקום משכנן של יצירות האמנות 'היפה'; אולם במאה התשע-עשרה קיבל התואר מוזה תפנית נוספת. מעתה הוא יוחס בצורה כזו או אחרת לשחקניות, זמרות ורקדניות שתהילתן נישאה למרחוק. במרכז הבמה, מוגבהות מעט, מרוחקות מכדי נגיעה, מעוטרות בקשת הפרוסיניום ומוארות באור יקרות, יכלו המוזות החדשות של התיאטרון, בדמותן של שרה ברנאר (השחקנית), מרי טליוני (הפרימה בלרינה), או מריה מליבראן (הפרימה-דונה האופראית) ואחרות, לעטות על עצמן תפקידים אקזוטיים, מיתולוגיים או אגדיים, ולהוביל את דמיונם של היוצרים הרחק אל אתרי הפנטסיה.

אכן, משוררי המאה התשע-עשרה נטו להעלות את המין הנשי, ככלל, לדרגה של מוזות מעוררות השראה, ויעידו מילותיו של בודלייר: "האשה היא בהכרח מַשִּׂיאָה, יש לה חיים נוספים מלבד חייה היא. היא חיה באופן רוחני במוחות שהיא מציתה ומפרה ללא הרף."[2] אולם מקורן האולימפי-אלוהי של המוזות לא נשכח. אותן נשים יוצאות דופן שכבשו את הבמה היו בעת ובעונה אחת המוזות החדשות של העידן הרומנטי וגם יורשותיהן הטבעיות של האהובות החצרוניות. כיאה לדמויות נחשקות ובלתי מושגות הוכתרו נשים אלה בתואר 'דיווה' (אלוהית), שיוחד מלכתחילה לזמרות אופרה (תמיד בעלות קול סופרן!) אך בהמשך זכו בו גם פרימה-דונות אחרות, לרבות פרימה-בלרינות, כמובן.

קרלוטה גריסיהפרימה בלרינה קרלוטה גריסי (Caronne Adele Giuseppina Maria Grisi) שנולדה בצפון איטליה ב 1819, נמנתה ללא ספק על הדיוות של הבלט הרומנטי. גריסי למדה בסקאלה של מילאנו והתחילה להופיע על הבמה כבר בגיל 10, כשהיא משלבת את כשרון הריקוד עם כשרון השירה. בעת סיור של להקת האופרה בנאפולי, ב 1934, פגשה את ז'ול פֶּרוֹ (Jules Perrot) שהיה לדמות דומיננטית בחייה. כשם שהבלרינה מרי טליוני (Marie Taglioni) חבה את הקריירה שלה לאביה פיליפו, שעיצב את הטכניקה שלה ואת סגנונה האמנותי, כך חָבָה גריסי את הקריירה המקצועית שלה לידו המכוונת של פֶּרוֹ הרקדן, הכוריאוגראף והמורה שעמד לצידה במשך כל חייה המקצועיים. בניגוד לדעה המקובלת, השניים לא נישאו מעולם באופן רשמי, אם כי בשנים מסוימות הציגה את עצמה קרלוטה כ'מדאם פֶּרוֹ', ולצמד נולדה בת משותפת. קרלוטה גריסי הועסקה כפרימה בלרינה באופרה של פריס ויצרה בה את דמות הגיבורה הראשית בבלט "גִ'יזל" (Giselle), אחת מיצירות המופת של המחול הרומנטי (1842), תוך שיתוף פעולה עם פֶּרוֹ.  ההישג של 'ג'יזל' חזר ונשנה גם בבלט 'לָה פֶּרי' (La Péri), אף הוא פרי הגותו של גוטייה (ומעורבותו הכוריאוגרפית הרגישה של פֶּרו). גריסי רקדה במשך עונות אחדות בלונדון ובסנט פטרסבורג, תחת שרביטו של פֶּרוֹ וזכתה להצלחה אדירה. בניגוד לטליוני, שמעולם לא פצתה פה על הבמה (מלבד פעם אחת, כדי להרגיע את הקהל בעקבות תאונה), ראוי לציין שגריסי, לקראת סוף הקריירה האמנותית שלה, חזרה לשיר לרקוד גם יחד!  בהיותה בת 34, ילדה בן לנסיך הפולני ליאון רדציוויל (Léon Radziwill) ששכנע אותה לפרוש בשיא תהילתה (1854) והעמיד לרשותה בית על שפת אגם לֶמַן, בקרבת ג'נבה. שם, בעיירה סן-ז'אן, חייתה הבלרינה לשעבר  ונפטרה בשיבה טובה (1899), מתום שנים ארוכות של חיי כפר שלווים.

תאופיל גוטייהתיאופיל גוטייה ( , Théophile Gautier1811-72) שהגה את הבלט 'גיזל' וכתב את הליברית ל 'לָה פֶּרִי', היה יוצר ססגוני, רב מעללים וברוך כשרונות. הוא כתב עשרות שירים, רומנים, נובלות, מחזות, תמלילים וספרי מסעות, אולם האיש ששרל בודלייר ראה בו מופת ודוגמה, מי שנחשב לאבי האסתטיציזם (הוא זה שטבע את האמרה: "אמנות לשם אמנות") והיה מראשי 'הסלון' וממובילי ה'בון-טון' הפריסאי בימיו, התפרנס במשך עשרות שנים בעיקר מכתיבת ביקורות מוסיקה, אופרה ומחול בעיתונות היומית, כאשר לשונו המושחזת הופכת אותו לשם דבר בתחום. גוטייה היה חובב מחול מושבע ואין זה מפליא כלל שהמוזה שלו הייתה רקדנית דווקא, אולם מה שחריג מעט היא העובדה שאותה מוזה – קרלוטה גריסי – היתה למעשה גיסתו.

גוטייה קיים חיי משפחה מאושרים עם רעייתו ארנסטין, אחותה של קרלוטה, שהייתה זמרת באופרה של פריס. הזוג גידל שתי בנות: אֶסְטֶל וג'ודית (ג'ודית היתה אף היא לסופרת מוכשרת ונודעה לימים כמוזה האחרונה של ריכרד וָגְנֶר) ועם זאת, קרלוטה גריסי היתה ונשארה אהבת חייו ומקור השראתו הבלתי מעורער. הנה אחד משיריו שאותו הקדיש לקרלוטה[3 ]:

לקרלוטה

 

פִּיךְ בּוֹ יוֹקֶדֶת הָאֲהָבָה,

נִצְמָד עַתָּה כֻּלּוֹ שוֹקֵק,

וֶרֶד שׁוֹפֵעַ נְשָׁמָה,

פֶּרַח הַמְּבַקֵּשׁ לְנַשֵּׁק.

 

שִׁכּוֹר מִלַּחוּת וּמְתִיקוּת נִחוֹחוֹ

אֲנִי אוֹנֶס אוֹתוֹ לְהִפָּתַח;

אִם נִבְצָר מִמֶּנִי לִחְיוֹת בְּתוֹכוֹ

לְמִצְעַר, אָמוּת לִי כַּךְ!

 

גוטייה נהג לבקר את קרלוטה באורח קבע וקיים עמה חליפת מכתבים רוויית כיסופים וערגה שנמשכה עד פטירתו. חודשים ספורים לפני כן עדיין כתב לה: "מאוויים אלה להתעופף לג'נבה […] כמו אינסטינקט של איש מסע. זהו אינסטינקט כה חזק עד שהוא יוצר נוסטלגיה שאפשר למות ממנה".

את המכתב להלן שלח גוטייה לגריסי לאחר שובו לפריס משהות ממושכת בביתה, שבמהלכה כתב את יצירתו Spirite [4] . בניגוד לסגנון הבוטה, הציני והבוטח שעולה לא פעם מכתביו הביקורתיים של גוטייה, בולטת כאן עדינות ופגיעות רבה. כך כותב המשורר למוזה שלו [5]:

17בנובמבר, 1865

קרלוטה יקירתי,

קרלוטה גריסיאבוי, הנני! הרחק ממך בתוך אותה פריס גדולה שבה אני מתקשה מאוד להתמקם מחדש. לא עוד רכס סאלב או הרי היורה לנגד עיני עם שחר, לא כלום מלבד הערפל, בירכתי הגן, העוטף את הצפצפות הצנומות. במהרה הייתי מתנחם על כי איני רואה עוד את ההרים עם נזרי השלג שלהם, אילו היית כאן. נוכחותך היתה מפזרת את הדוק וגורמת לשמש האביב להפציע מבעד לאותו זרזוף המכבֶּה את היום. ככל שאני מתאמץ, אני חש מובס  על ידי מלנכוליה שאין לגבור עליה. הגשם יורד בנשמתי כמו ברחוב. רכשתי לי הרגל כה מתוק לחיות בקרבתך עד שנדמה היה לי שאין זה אמור להסתיים לעולם. עזיבתי, שנדחתה פעמים כה רבות בתום שהייה ממושכת מכפי שיכולתי לקוות, הפתיעה אותי כמו קטסטרופה בלתי צפויה. לא יכולתי להאמין בכך וכאשר החלו גלגלי הכרכרה לנוע, הם הסבו לי כאב כאלו עברו על לבי. הנה כבר ששה ימים גדולים שלא ראיתיך, ששה ימים גדולים נצחיים, ומה הם ששה ימים לעומת חודשים שיחלפו-ישטפו, הו! כמה לאט, לפני שאוכל לראותך שוב! אני כבר מודאג למשך שנה לפחות. נשמתי נשארה בסן-ז'אן לידך, ואינני יודע מה לעשות בגופי. אני לוקח אותו יום-יום אל ה-מוניטור [6] כדי לתקן את ההגהות של  ספיריט שפורסמו הֵחל מהבוקר. קראי, או מוטב חזרי וקראי, שכן את מכירה אותו כבר, את הרומן האומלל הזה שערכו אינו אלא בכך שהוא משקף את תמונתך רבת החן, שהוא נחלם תחת עצי הערמון הגדולים שלך ויתכן שנכתב בנוצה שנגעה בכף ידך, יקירתי. המחשבה שעינייך הנערצות תשהינה זמן מה על פני שורות אלה, בהן פועמת האמת מתחת לצעיף האשלייה, אהבת לבי היחידה, תהייה הגמול המתוק ביותר לעמלי. כאשר תרפרפי על פני פרקים אלה, תהגי אולי בזה ההוגה בך תמיד, במהלך העיסוקים, הדאגות ועצבונות החיים, ואשר נפשו אינה נוטשת אותך אף לא לרגע. האין זאת, מלאך יקר, שלא תשכחיני, שתשמרי לי את המקום הקטן שעשית לי בלבך ושלא תסירי ממני את התקווה שמחזיקה אותי ומאפשרת לי לחיות? אני מלא ספקות ודאגות למרות מילותייך הרכות והאותות חסרי הדופי של רגשותייך, איני מעז להאמין כי התקדמתי מעט בחיבתך. הקשיים של מפגשינו הנדירים והקצרים, כמעט תמיד מופרעים ע"י  טרדנים (המילה הזו מחידון התנועות שלא הבנת), הקרירות הניכרת לעיין שבה את מתחמשת כדי להדוף את חשד האהבה השקופה מדי מצידי, דחקו הצידה בשבועות האחרונים של שהותי, את האינטימיות המקסימה של החודשים הראשונים. היום אשר, אמרת זאת בחיוך, טרם הסתיים כאשר תבעתי נשיקה, לעתים לא החל כלל, לקראת הסוף. נדמה היה לי ברגעים מסוימים, שלא אהבת אותי יותר, או שאהבת אותי פחות. אף על פי כן, בבוקר הפּרידה, בסלון הקטן, כאשר ציירתי לך ביד רועדת את הרישומים הקטנים שביקשת, דימיתי לראות כי עינייך הנעוצות בי נטרדות ומתלחלחות. שמא נגרם לך אפוא מעט צער, לראות את זה שאוהבך כל כך, מתרחק לזמן כה רב? באשר לי, הייתי אפוף צער, אך בקרב כל אותם אנשים, לא יכולתי להביע בפנייך את צערי העמוק. הו! מדוע לא היתה בידי שהות של חצי שעה לעצמי, כדי לאמץ אותך אל לבי, לבכות בחיקך, להניח את נשמתי בין שפתייך הרכות, בנשיקה ארוכה ונעלה?

, Sempre vostrissimo , (תמיד שלך, איטל')

תיאופיל גוטייה

———————————————————————————-

[1]   השיר והמכתב – בתרגום ליאורה בינג היידקר.

 

[2] שארל בודלייר: גני העדן המלאכותיים, תרגם דורי מנור, תל-אביב: ידעות אחרונות, 2003, עמ' 9-10

 

 [3]   Théophile Gautier, (Publiées par R. Jasinski). Poésies Complètes de Theophile Gautier. Paris: A.G. Nizet, 1970 ( tome III, p. 210)

[4] ספיריטואליסט, או מעלה באוב. נובלה פנטסטית מאת גוטייה.

 

[5] Théophile Gautier, Œuvres complètes, Genève, Slatkine Reprints, à partir de 1978, 11 volumes, (Tome IX, p. 134-135).

 [6] Le Moniteur Universel – העיתון שבו התפרסמה הנובלה של גוטייה 'ספיריט' בהמשכים.

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.