שוליים צרים 2 – גבי אלדור


'ריקודיבור' משמש אכסניה לסדרת פרקי הרהור קצרים שכותבת גבי אלדור ונובעים משולי עבודתה על ספר העוקב על תרומתם של בני משפחתה ובהם האחית אורנשטיין למחול ולאמנות במחצית הראשונה של המאה ה-20. קצב הנשימה מכתיב את  תחביר השפה, חירות המחשבה- את דילוגי הזמן והמקום. א.ב.

 

שוליים צרים 2

 גבי אלדור,

צילום: ארכיון פרטי באדיבות גבי אלדור

 

 

לא המשכתי לכתוב אבל התאפשרה נסיעה ללונדון ועוד שֵם מקבל פתאום הווה – לאה ברטל, חוקרת ומורה.  יחד עם נירה נאמן כתבה כמה ספרים, האחרון שבהם: 'הגוף המטפורי'. 

   לאה ברטל למדה בבית ספר למל בירושלים כשהיתה ילדה והמורה היתה שושנה אורנשטיין, והשנה 1933. בית ספר למל, מול קולנוע אדיסון. באולם היתה במת עץ ועל הבמה עמדה שושנה ולימדה, אבל באולם גם רקדו. לא שאלתי, אבל הרצפה היתה עשויה אריחים בדוגמאות שונות ורצפת העץ לא היתה מלוטשת. וכל מה שלאה זוכרת מהלימודים האלו- שהיו משאת נפש עוד מברלין- זה שבהופעה היא לבשה בגד קצר, מין אוברול בצבע תכלת עזה. והיו אלכסונים שחצו זה את זה, קבוצות של ילדות. כולן בטורקיז הזה? אולי.

 david and two sisters  והזיכרון הבא הוא בבית אצלנו, ולאה עם שושנה. לאה לוקחת לנו את אמא שלנו כי הן מדברות שעות ארוכות על מחול ותנועה. ולאה  כבר לומדת וחיה עם פלדנקרייז ("הוא היה מלך, אבל אחרי 5 שנים עזבתי אותו. אי אפשר לחיות עם מלך.")  ושושנה גם כבר לומדת את השיטה. ולאה כבר מורה עם תעודת הוראה מבית הספר של זיגורד לדרר בלונדון וכבר לא מופיעה בבגד תכלת קצר. והיא לומדת אצל נועה אשכול, ואצל פלדנקרייז. כולם לומדים הכל. אבל משה פלדנקרייז ונועה הם מחדשים, גאונים, לא כל כך חביבים אבל מרתקים.

   ואני זוכרת את אמא חוזרת מהופעה של נועה אשכול נרגשת עד דמעות, ומראה לי את נפילת טיפות הגשם במשפט התנועה האחרון של ריקוד, שַם כפות הידיים – לפתע, כמו אקורד מינורי שמשנה הכל, מרכך, כזה שמעורר מין עצב או כמיהה – נושרות פתאום בתנועה אחת של סיום לא צפוי, מורמות אך מורות כלפי מטה.

  לא, אולי זה לא הספר, אלא כמו שחותכים את שאריות הבצק סביב לתבנית המדויקת. אלו מרקמים של חיים שבהם הריקוד היה המרכז, ומכל קטע מתמשכים להם חיים עשירים שלא, הפעם לא נכתוב עליהם, אבל הם שם, צפופים, פועמים, קווים אלכסונים שחוצים זה את זה, פלדנקרייז ונועה, ושושנה  – מהראשונות שמזהה את הפוטנציאל להרחבת התנועה, וסבתא, מרגלית אורנשטיין, שפלדנקרייז למד אצלה ריקוד וריתמיקה, ולאה ברטל, ילדה ומורה ואישה –  ועכשיו בדירתה מלאת הספרים והציורים, היא מלמדת  ומעבירה סדנאות, וגילה הוא רק תרגיל בחשבון, פניה מאירות, ואני מספרת לה איך קינאתי לאמי ואנחנו צוחקות, כי זה היה מזמן. והזמן נבוך ומסתלק, ומה שנשאר זו סקרנות שלא נגמרת.

 

במוזיאון של המודרן טייט, ליד הגשר החדש של המילניום, יש תערוכה של אלכסנדר רודשנקו וליובה פופובה, שני אמנים קונסטרוקטיביסטים גדולים,  חלק מן המהפכה הסובייטית. הם האמינו  במסגרת    "עולם ישן נחריבה" שהאמנות אינה רק  כלי אישי של ביטוי  אלא צריכה לשרת את חיי היום יום. אינה עוסקת בייצוג המציאות אלא היא עצמה מבוססת על קו או על "צבע טהור". רודשנקו יצר מבנים ארכיטקטוניים דמיוניים, פופובה ייצרה  בין השאר דוגמאות לטקסטיל וביחד יצרו פוסטרים, פרסומות וכך גם הגיעו לתיאטרון. הדמות החשובה בתחום התיאטרון באותם ימים של מהפכה, היה סבדסלב מאיירהולד. ורודשנסקה, אשתו של אלכסנדר רודשנסקו, אמנית חשובה בפני עצמה, ובעיקר פופובה, יצרו עבורו תפאורות ברוח הקוסנסרוקטיביזם; תחנת רוח, גלגל שיניים, מבנים שאין בהם קישוטיות ,   עם מדרגות ובמות משנה.  והבנתי פתאום את הצילומים של התפאורות בספר האוהל שנראות לקוחות ישר מאמא רוסיה, והקשר פתאום  כל כך ברור. הלוי סייר ברוסיה בשנות העשרים, וכאשר עלה ארצה  וייסד בשנת 1925 את תיאטרון האוהל כתיאטרון סוציאליסטי ששחקניו נלקחו מאחרי המחרשה- פיזית, ממש, לא כדימוי- ביקש ממרגלית אורנשטיין לאמן את השחקנים בשנת- סדנה לקראת החזרות להצגה הראשונה. מייארהולד חקר את תנועת השחקן, ועבודת הבימוי של משה הלוי היתה מושפעת, ביודעין, מאמן גדול זה. בעבודות הראשונות של האוהל מרגלית  יצרה את הכוריאוגרפיה והכוונה  לא לריקודים אלא  לתנועה על הבמה, כזו שמגדירה את שפת התנועה של ההצגה כולה גם ביחס לתפאורה ולתלבושות.

 באותם צילומים ראשונים אפשר לזהות את התפאורה המופשטת, שמאפשרת העמדה דרמטית מעצם המבנה, מה שמחבר אותנו מיד להלראו והנסיונות  החדשניים של מבנה התיאטרון, בו אין חציצה בין הבמה לאולם, אותו תכנן אפייה .

  וכאשר מגלים את ההקשרים האלו שכולם ברוח התקופה אך יש להם ביטויים שונים, האמנים הגדולים נראים כאילו עברו מאחרי הקלעים של הלראו אל מאחרי הקלעים של רוסיה הקומוניסטית  בתחילת דרכה,  מגלגלים רעיונות חדשים,יוצרים בתוך האוטופיות הגדולות, מבקשות הטוב, שאנו יודעים את סופן.

 ועל הציר הזה של חיבור בין המעשי לאמנותי עומד גם האינג'נר- ארכיטקט יעקב אורשנטיין, ועומדת מרגלית ואמונתה בתחית הגוף העברי דרך עבודת כפיים וריתמיקה, ועל הקו הישר של רודושנקו עומדות גם יהודית ושושנה, וגם כשהן בברלין פניהן לפלשתינה, והקו הישר של רודושנקו ממשיך, אינסופי, לתוך החלל.

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *