'Gvanim Bemachol' (Shades of Dance) 09 גוונים במחול


גוונים במחול 09, (1,2,3 ) סוזן דלל, 19 במרץ.

יוצרים: תכנית 1- רון עמית ומור שני, ענת ועדיה,מיכאל מילר. תכנית 2- תמי ורונן יצחקי, ענת מירב, אור מרין. תכנית 3- גליה חצור,דפי אלטבב, שיר מדוצקי ושקד דגן.

צילום: כפיר בולוטין

 

אורה ברפמן

 

 

Or and Stav Marinמסגרת 'גוונים במחול' תרמה תרומה חשובה לחשיפה ועידוד יוצרים בראשית דרכם המקצועית. במהלך שנות קיומה התוודענו לשורה ארוכה של יוצרים שנחשפו ב'גוונים' תחילה והפכו להיות מאושיות המחול בארץ ובהם ענבל פינטו, יסמין גודר, ליאת דרור וניר בן גל, עמנואל גת, רננה רז, נעה ורטהים ועדי שעל ועוד רבים וטובים.

מי מבין משתתפי מהדורת גוונים 09 יכבוש לו מקום דומה אי אפשר לנבא, אבל להצביע על כמה מהעבודות היותר מעניינות אפשר. אזכיר רק לאלה שעבודתם שיכנעה פחות הפעם, כי אל להם להתיאש. גם כמה מה'אושיות' המוזכרות בשורה הראשונה, עבדו קשה לזכות בהכרה ובהוקרה.

במהלך הערב, שכלל שלושה מיקצים ובהם נכללו עשר יצירות (וקרדיט לתריסר כוריאוגרפים), היה רב- די במפתיע- ליצירות שזכו לביצוע הולם ועברו רף אמנותי מסוים, דבר שאינו מובן מאליו.

לא מעט מהדורות 'גוונים' בשנים שעברו כללו הרבה יותר מדי עבודות בוסר, שירבוטי סרק  ונסיונות נפל שמקומן לא על הבמה. רדידות, חוסר מקצועיות ויומרה העלו אך פיהוק ושעמום שגרמו לבעלי אורך רוח מוגבל, להדיר רגליהם ממסגרת זו.  

שני מרכיבים חברו להישגי מהדורה זו: ראשית- אוצר 'גוונים' הנוכחי, חנוך בן דרור ( לשעבר רמי לוי) שהיטיב לסנן את  החומרים ולברור את המיטב ושנית- היוצרים הצעירים שהזכירו כי למרות תחושת סטגנציה מסוימת במחול העצמאי הרווח, שנוטה להתמרכז לעבר סוגה דומיננטית,  יש כאן היום רף מקצועי גבוה למדי ולא מעט כישרון המחכה להחשף ולפרוץ ברבים.

sigma- micael milerמרבית העבודות היו קצרות מאד ורובן היו עבודות סולו ודואט. על רקע זה, בלטה במיוחד עבודתו של מיכאל מילר 'במהירות האור' שלביצועה התגיסו שמונה רקדנים חברי אנסמבל 'סיגמא' שבסיסה בחיפה.  אני מציינת את מקום מושבה של הקבוצה משום שלמרות שחיפה היא העיר השלישית בגדלה, אין היא נוטה לתמוך באמנים המבקשים להשאר בעיר ומצד שני היא מתייסרת ברבים על בריחת הצעירים ממנה למרכז. בתנאים אלה קיומה של קבוצה רצינית כמו 'סיגמא' הוא נס שברירי.

באנסמבל מתגבשת קבוצת רקדנים טובה שהולכת ומתחזקת מפעם לפעם. מילר הוא יוצר מוכשר ונבון ויש עניין בשפה התנועתית שלו, בבנית עבודה קבוצתית ובמקטעים היותר אינטימים. יש בעבודה אינטנסיבית ודחיסות שמקנים לה משקל. בפס קול גם קטעי שירה של מקהלת 'רוסטבי' מגיאורגיה שחידדה ניצני מוטיבים אתניים גם בתנועה.

בחודש הבא תעלה הקבוצה ערב באורך מלא ( הראשון, למיטב ידיעתי) של מילר. יש למה לחכות, אני מאמינה.

Shaked Daganשקד דגן, יוצרת הדואט  'We are going back' , מביאה הבטחה גם היא. יש לציין שדגן היחידה מבין יוצרי הערב שבחרה לפתוח את פס הקול שמלווה את המחול בשיר ולא ברעש אלקטרוני כזה או אחר. המבצעים אדם בן צבי ועידן פורגס היו מסתבר בחירה טובה. לבושים במעין סרבלים אדומים תואמים, הם שקדו על רצף משפטי תנועה קצרים, לא יוצאי דופן לכשעצמם, אלא שלאט הסתבר, או השתחרר איזה סליל והומור החל לבצבץ מכל שלב בחבירה המחולית שהתקיימה ביניהם. הבמה הלכה והתמלאה באנשים מהשורה שחצו אותה מקצה אחד לשני, אך לא הסיטו את השניים מדרכם. העבודה הייתה בנויה באופן הדוק, מתומצת ומהנה.

עניין לא מבוטל היה בדואט של בני הזוג תמי ורונן יצחקי שרתמו את האוניסונו לשירותם במלוא מובן המילה ויצרו חיבור פיזי ומטפורי שבא ליצור ישות אחת המורכבת משני חלקי השלם. לגיבוי התיאורטי גייסו מקורות תיאולוגיים  ואף את אפלטון , אך גם בלי הציטטות בתכניה, היה ברור שיש כאן חיבור מיוחד, אינטימי, סיפור פשוט, דומסטי שהוא עולם ומלואו. השפה התנועתית משנית כאן וגם האיכויות הטכניות שיש או אין לשניים. החן והריבוד של המערכת הזו באו מתוך היחס שביניהם כבני אדם. גישתם למחול, שונה מזו של המשתתפים האחרים . היה בה עניין, היה בה ייחוד, היה אפילו אומץ מהול בשיקול דעת. תערובת מקורית ומעוררת עניין והזדהות.

Or and Stav Marinגם בין האחיות מרין התקיימה מערכת נינוחה שתרמה ליצירה כנראה לא מעט. אור מרין יצרה עבודה קצרה – Vanishing Point – שביצעה יחד עם אחותה סתיו. השתיים היו מחוברות לכבלים שהשתלשלו מהתקרה  ושחררו אותן מכללי תנועה המוכתבים על ידי כח הכבידה.  ברור שבתנאים אלה שפת התנועה  מתרחבת, אך לזכותה של מרין, השימוש באביזרים לא השתלט לגמרי על היצירה ולא סחרר אותה למקומות בידוריים בעיקרם.

דואט נוסף שהיה בו עניין, בוצע על ידי יוצריו: רון עמית ומור שני. השניים פתחו בריחרוח הדדי, מגעים מהוססים של ראש, סנטר, כתף בגוף, עד לקימום מערכת בטוחה שהתחזקה בקעי אוניסונו עד שלא נזקקה להם יותר. היו כאן הרבה משפטי תנועה קצרים, הרבה שימוש בשבירת תנועה לפרגמנטים; אמה, כתף, זרוע, צוואר. זה נספג מהאויר. יש שקוראים לזה רוח הזמן.  וגם בערב זה הם לא היו יחידים. דקונסטרוקציה בקטנה. ביצוע מצוין.

אם לדואטים הייתה עדנה, עבודות הסולו היו הפעם החוליה החלשה. מסתבר לכדי להחזיק במה צריך לא רק חומר טוב, צריך גם אישיות שמסוגלת לשלוט בחלל סביב. אין ממי לתפוס כדור, אין למי להגיב, חסרה התמיכה של שותפים לדיאלוג, לאחריות.

 

 

 

 

 

 

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *