שוליים צרים- גבי אלדור


שוליים צרים

 

גבי אלדור

צילום: ארכיון פרטי, באדיבות גבי אלדור

ספר על משפחת אורנשטיין, מייסדת סטודיו אורנשטיין למחול שהוקם בתל אביב בשנת 1922.

מרגלית, חלוצת המחול האמנותי החדש בארץ ישראל, האם הגדולה של פעילות המחול בפלשתינה א"י, ובנותיה התאומות  יהודית (דיתי) ושושנה (סוזי), רקדניות, יוצרות, מורות.

כמו בעבודת מחול, זהו ספר בתהליך. החמרים נקווים, כל דלת שנפתחת מוליכה לדלת נוספת: ביוגרפיה של שלוש נשים פורצות דרך הנכתבת על ידי בת משפחה נוספת.

 

בצילום: שושנה אורנשטיין, שנות העשריםכבר אחרי חצות ועוד לא כתבתי היום כלום. איפה השארתי אותן? זו שנת 1931 ומרגלית בדיוק סיימה לכתוב מכתב  מפלשתינה לברלין שמסביר לסוזי בתה מדוע עליה בכל זאת להיות רקדנית, ולא להתפתות ללימודי הזמרה שהיא מקבלת בברלין בשמחה, מדי יום, וגם מתקדמת, ולחשוב טוב טוב אם היא בכלל מבינה איזו נחישות ונכונות ורצון לעמוד בקשיים ותשוקה יידרשו לה אם תחליט להישאר בברלין וללמוד משחק.

היא מאוד נחושה, מרגלית, ואפילו סבא מוסיף בסופו של המכתב – כשאני קורא את זה אני מיד מתגעגע הביתה – והוא בבית כשהוא כותב את זה – מה עובר עליך שאת רחוקה ומקבלת את המכתב…

    את סוזי השארתי בוינה, אחרי שהקסימה את כל מי שפוגש אותה, אחרי שהיא כבר מבינה שלא תוכל לעזוב משפחה כל כך אוהבת, אחרי שהיא מגלה שהיא באמת רקדנית טובה ואפילו מקס טרפיס מאמין בה – ועכשיו היא מבלה בוינה, עדיין לומדת זמרה ועדיין מתאמנת כל יום, למרות שהעלתה כמה קילוגרמים. והיא גם מתחילה להרגיש שבברלין משהו לא כל כך בסדר.

    ודיתי – השארתי אותה עדיין בארץ ישראל, אחרי שהיא בפריס ועדיין לא הצלחתי לפענח את המחברת שכתבה שם – והיא בתל אביב ומיכה ברקוז אהובה שם. או אולי כבר לא..? גם סוזי וגם אני מחכות לשמוע מה קורה.

    וסבא אורנשטיין ייפגש אולי עם סוזי בתערוכת הבניה המפורסמת בברלין, הבאוהאוס, הסגנון הבינלאומי – לא בטוח. יתכן שרק יראה אותה מרחוק בין בניני התצוגה שכלכך קרובים ללבו, וירצה להישאר כך, עד אוהב, בצל. כמעט לא הכרתי אותו ועכשיו שאני כותבת עליו מתעוררים הגעגועים לאיש האמיץ הזה, חוזה, כל כך עיקש באהבתו החילונית לגמרי לארץ ישראל.

   עברתי אמש ברחוב אלנבי בדרכי לפגש את פיליפ, נער הקריאה שלי, סטודנט גרמני שלומד בארץ ומקריא לי את המכתבים מברלין. בפינת נחלת בנימין ואלנבי  עברתי ליד הבית היפה שאורנשטיין בנה, כשהיינו קטנים היו שם נעלי פיל. ובדיוק אמרו ברדיו שחגיגות המאה לתל אביב החלו וכ"ו וכ"ו, והבית מול עיני, אריחי החרסינה האפורים חסרים פה ושם, ומזגנים בחלונות, ובנין האנייה הזה שכוח ומלוכלך כאילו עלה על שרטון ולמטה שלטים גדולים של קוקה קולה. לסבא זה לא היה איכפת, הוא היה איש זֵן אמיתי שאהב את המציאות, ודאי היה אומר – שלט יפה מאוד של קוקה קולה. ואני רק מרגישה את הויתור הזה, והצער, והעייפות להילחם כל הזמן על מה שנראה חשוב. אולי באמת נורא יפה השלט הזה של קוקה קולה.

    כמו בהפסקה של חזרת תיאטרון, כל הדמויות במקומן, קפואות, מחכות שאמשיך. מחר, מחר.

[ad]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *