להקת ענבל פינטו. ניהול אמנותי: ענבל פינטו ואבשלום פולק. בתכנית: (בכורה ) Rushes, Saudade
סוזן דלל, 11 במרץ. צילום: גדי דגון.
אורה ברפמן
בתכניתה החדשה של להקת ענבל פינטו נכללת הצגת בכורה ישראלית של 'ראשס', עבודה שהוזמנה במקור ללהקת פילובולוס ואף בוצעה בארץ במסגרת ביקורה של הלהקה בשנה שעברה. כמו כן מארחת הלהקה את 'סאודאד' ( 'עצב' בפורטוגזית), יצירה של טליה בק, רקדנית הלהקה.
האורחת התכבדה לפתוח את הערב עם עבודה לחמש רקדניות. המוסיקה המלווה נכתבה במיוחד על ידי תום טללים, והיא מבוססת על צלילים במשורה, שמדי פעם מפתיעים בקולות קונקרטיים בעלי אימפקט טעון שאין להתעלם ממנו; נביחות כלבים, סירנה, אך אלה מוטמעים במוסיקה באיפוק ובמודע מקיימים את המוסיקה בעיקר כרובד תומך לעבודה שמאפשר להתרחשויות מורכבות, כמעט מופשטות, להתקיים . המשתתפות, לבושות שמלות שנהב חסודות בצעו משפטי תנועה מקוטעים, כאילו יושב מישהו ומביט במתרחש, ובידיו יכולת להקפיא תנועה או לקדם את המשפט. התחושה שמאחורי הנגלה ישנו כח מניפולטיבי, מועצמת על ידי מבעי פנים דמויי מסיכה, על ידי מבטים חלולים, על ידי ארגון התנהלויות בחלל שיש בו רובד מכני, תוצר מקצב פנימי שמתקשה לזרום. ההזרה של הדמויות המשתתפות מקנה להן איכות מיוחדת וממדרת אותן מהמציאות של כאן ועכשיו ומעניקה להתנהלותן מימד של מצב תודעה חלופי, מיסטי משהו, מימי עבר. לא אחת נדמו לי הרקדניות כחברות בכת סודית ובה ריטואלים בעלי חוקים וסימנים שנהירים רק לחבריה. דבר מה בהתנהלותן על הבמה, בנזירות מחד וחושניות מאופקת מאידך, העלה הרהור שמבקש לשער על קיומו של קשר דתי, שמא, תת-זרם נוצרי נידח.
מרבית ההתרחשות נעשית סביב שולחן וכסאות. בשולחן ישנה מגירה נסתרת ממנה נשלפו שלש נוצות לבנות שנעצו שלש הרקדניות בשערן. נוצה לבנה אחת אינה מבשרת מלאך, אך מספר הולך וגובר של מחוות ידיים המדמות במופשט כנף וקצה כנף, התגברות תכיפות השימוש בנוצות באופנים אחרים רמז לנוצות קודמות, אולי אלו שנותרו מ'אגם הברבורים', או מכנפי מלאך נופל- כן. שתי החלופות מסמנות דבר דומה. הן מצביעות על ערגה, געגוע לבלתי מושג, למצב הוויה שאינו מציאותי.
למחול עצמו היתה איכות מיוחדת ולא מעט יופי ומרחב שלם של מחוות ידיים מרתקות. מתח בין מרכיבים פורמליסטיים ומניע שרירותי שמתניע תנועה.
אשמח לראות איך יוצרת צעירה זו מתפתחת בעתיד.
עניין רב עוררה העבודה של פינטו-פולק- ברנט, ראשס ((Rushes , שבוצעה בארץ, כאמור, על ידי רקדני פילובולוס. ביצועם של הרקדנים המבריקים והמיומנים של הלהקה האמריקאית היה מרהיב והותיר רושם עז כשובל ניצוצות מתמהמה גם אחרי ירידת המסך. זו הייתה, לבטח, אחת מהיצירות היותר מיוחדות ברפרטואר השנים האחרונות של פילובולוס.
צפוי היה שהגירסה המקומית עם להקתה של פינטו תהייה שונה. הליטוש הטכני מעט יותר מגורען, אבל הקבוצה בה לקחו חלק עידו בטש, נגה הרמלין, שי הרמתי, שיר מדוצקי, אנדריאס מרק, צביקה פישזון, שי פרת, דנה שובל וניר תמיר רקחה קסמים משלה.
היצירה בת ה-30 דקות היא מחול גדוש בקריצות קומיות. הרקדנים העניקו למימד התיאטרלי החריף שלה עומק בזכות עושר יכולות ההבעה, תנועה וירטואוזית יחד עם נינוחות מפליגה, דיוק בפרטים וקול ייחודי לכל משתתף. כל אלה זכו בעטיפה חמה ומנחמת של הומניות שופעת לא פחות מההומור.
אפשר היה לנחש כי השפעות סיגנוניות שהובילו לקומדיות המצבים של הסרט האילם, הסלפסטיק וחדוות תאטרון האבסורד לא זחלו לתודעה במקרה. המצאה, מקוריות וחן בלתי נדלה הותירו חיוך מתמשך לכל אורכה של היצירה.
כמו כל יצירותיה הקודמות, לאסתטיקה הפואטית יש תמיד מקום בשורה הראשונה, הדימויים מטופלים עד לפרט האחרון ותמיד מנכיחים את מימד העל- מציאותי, הפנטסטי.
פינטו-פולק יוצרים צוות מהודק, מנוע יצירתי גדוש עוצמה וכשהוא במיטבו, כמו כאן, הוא מבריק, מצחיק, עוצר נשימה, אך גם חדור פיוט ועצב בה במידה שהוא קרקסי.
[ad]